Sub Stance

אתר GLOBAL VOICES מוסר שהבלוגר האיראני אומיד רזה מירצאייפי (Omid Reza Mir Sayafi) בן ה 29 מת אתמול בכלא אווין שבטהרן. הוא נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר באשמת פגיעה במנהיגים הדתיים ומעורבות בתעמולה נגד הרפובליקה האיסלמית של איראן. מירצאייפי היה אמור לעמוד למשפט נוסף באשמת פגיעה באיסלאם. אתר פעילי זכויות אדם באיראן מוסר שמירצאייפי סבל בכלא מדיכאון, קיבל תרופות אנטי דכאוניות ונטל מנת יתר של כדורים. הרופא הכלוא ופעיל זכויות האדם האיראני ד"ר היסאם פירוזי (Dr. Hesam Firouzi) דיווח שדרש לפנות את מירצאייפי לבית חולים אולם רופאי הכלא סרבו. באיראן כלואים פעילי זכויות אדם ובהם בלוגרים משום שנטלו לעצמם את זכות חופש הביטוי. בשנה שעברה נסגר באיראן המשרד לזכויות אדם שנוהל על ידי כלת פרס נובל לשלום שירין אבאדי (Shirin Ebadi) בטענה שהוא התנהל כמפלגה לא חוקית.

בפייסבוק הוקמה קבוצה המטילה אחריות למותו של מירצאפיי על שלטונות איראן. וקבוצה נוספת למען ד"ר היסאם פירוזי.

אומיד רזה מירצאיפי

במוסף 'ספרים של עיתון 'הארץ' יוצא שגיא גרין במאמרו אנטיבלוגליזציה בבקורת על הבלוגוספירה. אני מסכים עם חלק מהעובדות שהכותב מעלה, אכן בלוגים רבים משמימים, ממחזרים, אינם מחדשים, מעתיקים, מעידים על אקסהיביציוניזם, נרקסיזם ושאר מרעין בישין. אבל בניגוד לגרין אני מגיע למסקנות ההפוכות. העובדה שכה רבים יושבים מספר פעמים בשבוע או בחודש וכותבים פוסט, מתבוננים בסביבתם הקרובה והרחוקה או לתוך חייהם ונותנים להם ביטוי מילולי, כתוב ופומבי, הוא בעיני תופעה חסרת תקדים ומרגשת ביותר. העובדה שאלפים רבים אינם מסתפקים בקריאה הפסיבית בעיתונים, בצפיה במסכי הטלוויזיה או בגלישה במרחבי האינטרנט, ובוחרים לייצר תוכן בבלוג, היא בעיני נשגבה. בניגוד לגרין, איני רואה בבלוגרים עיתונאים ובבלוגים עיתונות, גם אם יש לדעתי בתוכם עיתונאים משובחים ועיתונות במיטבה. המונח "בלוגוספירה" מיטיב לתאר את עולם הבלוגים, זה הוא מעין "יקום" "חלל" "מימד" שיש בו התרחשויות מתמשכות חוצות קווים וגבולות, בינתרבותיות ורב-גילאיות. היא מאפשרת קיומן של הידברויות שרק בה הן יכולות להתרחש. האינטרנט נמצא בחיתוליו הוא יתפתח וישתנה מאוד והבלוגוספירה תשנה את פניה עימו.

ביום שני ה 15 לאוקטובר, נקראים הבלוגרים ברחבי העולם לפרסם פוסט בנושא איכות הסביבה. המטרה כמובן להעלות את המודעות לנושא שעתיד עולמנו תלוי בו. הבלוגרים נקראים לנקוט עמדה, לא לעמוד מנגד. בלוגרים דרכם – כתיבת פוסט והעלתו לאויר הבלוגוספירה. למעלה מ 9,000 בלוגרים ובעלי אתרים מרחבי העולם כבר נרשמו באתר ה Blog Action Day והתחייבו לפרסם פוסט בנושא.

יום הבלוג. כמו רבים אחרים גם אני בוחר חמישה. וזה לא קל. מראש החלטתי לוותר על הבלוגים הפופולריים והטובים. החלטתי להציג לפניכם בלוגים פחות מוכרים מהארץ ומהעולם:

1. אורית קמיר – מעידה על עצמה "אידאליסטית בלתי נלאית, משפטנית, פמיניסטית, מרצה, אוהבת מסעות, חתולים, סרטים, חברות וחברים". ואני מוסיף שהבלוג שלה נותן ביטוי לחשיבתה המרתקת, להיותה בעלת מודעות חברתית עמוקה וליכולת כתיבתה המעולה.

2. נטוש של שרון רז – הוא בלוג של ארכיטקטורה ומוסיקה, הלוקח אל השוליים, אל המבנים הנטושים ההולכים ונכחדים בערים ומחוצה להם. באמצעות ידענותו וטעמו המוסיקאלי התוודעתי למוסיקה נהדרת כמו זו למשל של דויד פרץ.

3. rebecca's space – אני לא זוכר איך הגעתי לבלוג של רבקה ואיני יודע מדוע אני ממשיך לקרוא אותו, אבל עובדה. מעת לעת אני מבקר אותה ולומד על חייה, מחשבותיה ולבטיה של האישה הצעירה הזו מסידני שבאוסטרליה המגדלת לבדה את בתה הקטנה סקרלט.

Iran Graffiti .4 – בשיטוטי בארץ ובעולם אני בוחן גם את הקירות. צרכן גרפיטי. אמנות הרחוב, הגרפיטי, עבודות הסטנסיל וכתובות קיר, אינה ממתינה לצופה שייכנס למוזיאון ולגלריה או שיפתח את העיתון והשבועון. מחד גיסא היא בוטה, משחיתה, חסרת סבלנות ולעיתים פחדנית ומאידך גיסא היא עשויה להיות חכמה, לוחמת ואמיצה. אני אוהב במיוחד דיוקנאות סטנסיל. הנה למשל גרפיטי באיראן.

Modblog .5 – היחס שלי לקעקועים ולפירסינג הוא דו ערכי – רתיעה וסקרנות. אני נוהג מזה שנים לשוטט באתרי קעקועים להתרשם, להתפעל ולהזדעזע, להכיר את האופנות והרוחות המשתנות, לנסות להבין את התופעה, את בני האדם שמוכנים לכסות את עורם לנצח באיורים וכתובות ואת אלה שמעדיפים את עור האדם על קירות הרחוב. אכן, יש דמיון מסוים בין אמן הגרפיטי לאמן הקעקועים.