Sub Stance

מערכת הבחירות הפכה להיות למירוץ תחרותי שטחי ואינה משרתת את צרכי הציבור.

מערכת הבחירות אינה עוסקת בתכנים העומדים על סדר יומה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. הנושא הממקד אליו את הדיון ציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת הוא תוצאות הסקרים. שאלות בנושאי שלום וביטחון, המשבר הכלכלי, מערכת שרותי הבריאות וסל התרופות,  החינוך וההוראה, העוני, יחסי יהודים ערבים, אחריות המדינה לרווחת תושביה, איכות הסביבה, דת ומדינה אינן עולות על סדר היום של מערכת הבחירות. האם אנחנו יודעים מה עמדת המפלגות והמועמדים בנושא תכנון המשפחה ? מה חושבות המפלגות על הרעיון לבצע בדיקות לגילוי סמים בקרב תלמידי בתי הספר ? מהם היעדים שהמפלגה מעמידה לפנינו בנושא תאונות הדרכים ובאלו אמצעים תנקוט לשם כך ? מה עמדתם בנושא שכר המינימום ? מהי המלצתם באשר לגובה קצבת הזקנה ? מהי עמדתם בנושא ליגליזציה של הזנות ? חוקה ? הרפורמה במערכת בריאות הנפש ? הפרדת הדת מהמדינה ? קידום התרבות והאמנות ? שכר הלימוד במוסדות להשכלה הגבוהה ? מדיניות הגרעין של ישראל ? בעיית המים ? ועוד ועוד. חלק מהנושאים האלה "קבורים" בניסוחים חמקניים במצעי המפלגות, אולם אינם עומדים על הפרק ואין דנים בהם במערכת הבחירות, כאילו שהם לא עיקר עניינו של הבוחר. והם אכן עניינו. המועמדים בוחרים להתחרות זה בזה, במקום להציג בפנינו את תפיסת עולמם ואת חזונם, במקום להשיב לנו על השאלות שבאמת מעסיקות ומטרידות אותנו.

מערכת הבחירות הפכה להיות למירוץ תחרותי שטחי ואינה משרתת את צרכי הציבור.

האם לא נכון יהיה לשנות את שיטת הממשל ? לנסות לאתר שיטה שתעלה מחדש על סדר היום את הדיון בשאלות שמעסיקות באמת את הפרט ואת החברה ? שתאלץ את המפלגות לאפיין את עצמן במקום לטשטש את ההבדלים בינהן, שתמנע את השימוש לרעה בכוח, שתשים קץ לסחטנותן של מפלגות לשון המאזניים. שתייצר יציבות שלטונית ותאפשר לעומד בראש למנות בממשלתו את מיטב הכוחות בחברה ?

במוסף 'ספרים של עיתון 'הארץ' יוצא שגיא גרין במאמרו אנטיבלוגליזציה בבקורת על הבלוגוספירה. אני מסכים עם חלק מהעובדות שהכותב מעלה, אכן בלוגים רבים משמימים, ממחזרים, אינם מחדשים, מעתיקים, מעידים על אקסהיביציוניזם, נרקסיזם ושאר מרעין בישין. אבל בניגוד לגרין אני מגיע למסקנות ההפוכות. העובדה שכה רבים יושבים מספר פעמים בשבוע או בחודש וכותבים פוסט, מתבוננים בסביבתם הקרובה והרחוקה או לתוך חייהם ונותנים להם ביטוי מילולי, כתוב ופומבי, הוא בעיני תופעה חסרת תקדים ומרגשת ביותר. העובדה שאלפים רבים אינם מסתפקים בקריאה הפסיבית בעיתונים, בצפיה במסכי הטלוויזיה או בגלישה במרחבי האינטרנט, ובוחרים לייצר תוכן בבלוג, היא בעיני נשגבה. בניגוד לגרין, איני רואה בבלוגרים עיתונאים ובבלוגים עיתונות, גם אם יש לדעתי בתוכם עיתונאים משובחים ועיתונות במיטבה. המונח "בלוגוספירה" מיטיב לתאר את עולם הבלוגים, זה הוא מעין "יקום" "חלל" "מימד" שיש בו התרחשויות מתמשכות חוצות קווים וגבולות, בינתרבותיות ורב-גילאיות. היא מאפשרת קיומן של הידברויות שרק בה הן יכולות להתרחש. האינטרנט נמצא בחיתוליו הוא יתפתח וישתנה מאוד והבלוגוספירה תשנה את פניה עימו.

איך זה יכול להיות שאחרי שאהוד ברק שבר לעזתים את העצמות, ואת הבתים, והרג בהם ופצע בהם, הם לא נרתעים וממשיכים בשלהם ? האם יש מישהו יותר מהעזתים שהיה צריך עכשיו להרתע מ"בעל הבית שהשתגע" ? מה קורה כאן ? הרי הבטיחו שכוח ההרתעה הושב. הרי אמרו שהם יחשבו פעמיים לפני שהם ירימו רקטה ? נדמה שאולי מי שהשתגע זה ההוא שאין לו בית. עכשיו בטח יקפצו ההם ויגידו (אמרנו לכם !) שהכל בגלל שלא היה שלב גימל. שהיה צריך להיכנס באם אמא שלהם, ולא להשאיר שם אף אחד מהחמאס חי. לטחון ולטחון ולטחון בית אחר בית עד למיטוט הנהגת החמאס. אבל משום מה מתגנב לליבי הספק, שכמו שאין לישראל כוח הרתעה בעזה, כך גם אין דבר כזה מיטוט הנהגת החמאס. כי גם אם ימוטטו את הנהגת החמאס, האם לא תבוא במקומה הנהגת חמאס אחרת ? ויקראו לה למשל הג'יהאד האיסלמי או משהו דומה ?

מזהים מימין לשמאל את שורת הליכוד ? ארדן, שטייניץ, מרידור, בגין, נתניהו, יעלון, סהר, שלום ואילו הדמות האחרונה כוסתה בשחור. ככה זה אצלנו בעיר הקודש ירושלים, כאן מעלימים דמויות מסוימות מתחת למעטה שחור. אנחנו כמעט רגילים לזה, ומכיוון שאנחנו שוחרי חופש ביטוי בכלל וגרפיטי בפרט, אין לנו אלא להריע ולתמוך בזכותו של מאן דהוא לבטא את עצמו, למרות שספק רב אם הוא עצמו ישמור על זכותנו זו, נעזוב את זה לפי שעה. אין מדובר בהשחרת דמויות מעורטלות שחושפות ר"ל את חמוקיהן, אלא בצילום פספורט מהוגן של נשים באשר הן נשים. במקרה זה, מדובר בחברת כנסת, יהודיה, כשרה וצנועה הגב' לימור לבנת. כרזת הליכוד לא מתנוססת בלב המאפליה של מאה שערים אלא בצומת גולדה בואך כביש בגין. ככה זה כאן אצלנו בעיר הקודש.

מבט נוסף ומוגדל על תמונת הגב' לבנת המושחרת :

ובכן, פני הגב' לבנת לא סתם מושחרים אלא מכוסים בגרפיטי דמוי רעלה סרוגה. כאילו שאיזה נציג האייטוללה או שגריר החמאס באל קודס ביקר כאן. ולא זו בלבד אלא שמעל לראשה מתנוססת הדרישה : " הקץ לתמונות שרץ שחץ!!" ולמי שאינו בקי, – השרץ הוא מאבות הטומאה. אב טומאה היא מי שנטמא ישירות ממת, המת הוא אבי אבות הטומאה. מה שנאמר כאן הוא שתמונת דמות אישה היא בעצם תמונת טומאה. אם הגב' לבנת נפגעה מכיסוי פניה ברעלה כאילו היתה, לא עלינו, בת ערב או טהרן ושהיא מכונה שרץ, או ליתר דיוק ותמונתה מכונה בכינוי הפוגע שרץ, שחץ, עומדת לה הזכות לתבוע את המלעיזים, המלבינים והמשחירים את פניה ברבים, ואני מעמיד לרשותה תמונות אלה לא בחינם. אלא שיש לי חשד שמטעמים אלו ואחרים, הדבר האחרון שהגב' לבנת זקוקה לו, הוא להתעמת עם אחיה, עם בשר מבשרה, עם יהודים כשרים וטובים בעלי כוונות טובות, קרי – השותפים הקואליציוניים המובטחים לליכוד. היא גם תטען בצדק, שאינה לוקחת את השחרת תמונתה באופן אישי, שגם אם היו שמים שם את תמונת לאה נס או גילה גמליאל הן היו זוכות לטיפול דומה, (הא הא, אבל אותן לא שמו !) וכנ"ל באשר לשרץ לשחץ.

נ.ב. ניתן להיווכח שבשורה הקדמית של הליכוד יש מעט מאוד שרצים.

(בעקבות הערתו של המגיב משה שרף, תוקן הפוסט שנבנה על בסיס טעות בזיהוי הנקרא. אני קראתי שרץ ובפועל צודק המגיב נכתב שחץ)

"שונה [פ', ת'] 1. [ת'] אחר, בלתי רגיל, זר, חורג, חלוק, חריג, יוצא דופן, יוצא מן הכלל, לא רגיל, מוזר, מופלה, מופרש, מיוחד, משונה, נבדל, נדיר, נפלה, נפרד, סוטה, תמוה [שונות] >>דומה, זהה

2. [פ'] חוזר, כופל, מגדיל, שב

3. [פ] לומד, משנן, קונה דעת [למידה]"

איתן אבניאון \ מילה במילה \ איתאב בית הוצאה לאור \ 2000

הערבים לא מבינים אותנו את היהודים. הם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה במקומות הלא נכונים ומחמיצים אותנו. כמו רבים וטובים הם ישר הולכים אל השואה, מנסים להשען על מאפייני הפוסט טראומה שלנו, על הפחדים שלנו, חוסר האמון וחוסר הביטחון. הם טוענים שוב ושוב שאנחנו כוחניים, אלימים שאנחנו מבינים רק כוח, רק כאשר מביסים אותנו אנחנו מתרצים, כלומר כאשר אנחנו משלמים מחיר מאוד מאוד גבוה אנחנו מעריכים את הסחורה. אבל אם הם רק היו קצת יותר רגישים הם היו יודעים את האמת, והאמת היא שאנחנו זקוקים לקצת אהבה, לקצת חמימות. ולא סתם לאהבה כי אם לאהבתם. הסיפור שהכי מחמם את הלב היהודי הוא סיפור על ערבים שאוהבים יהודים. יהודים מספרים זה לזה אין סוף סיפורים איך שערבים שמחו לקראתם לאחר כיבוש הגדה המערבית מידיו של המלך חוסיין, איך שערבים בלבנון בעזה ובכל מקום שאותו כבשנו שוב ושוב האירו פנים לחיילים היהודים חיבקו ונישקו אותם זרקו עליהם אורז וממתקים. אין, אין סיפורים שמחממים את הלב היהודי יותר מסיפורי אהבתו של ערבי את היהודי. כמעט לכל יהודי שלישי, יש סיפור קטן על ערבי שהסיע אותו, ניקה אצלו, קנה ממנו ,מכר לו, בדק אותו במחסום, הפשיט מעליו את בגדיו, עשה לו קפה, בידק אותו בשדה התעופה, הגיש לו חומוס, אטם לו את הבית, ואותו ערבי לחש על אוזנו של היהודי, מאחורי דלת פלדה ווילונות כבדים דברי אהבה ותחינה לאמר- טוב לנו בישראל, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו לא רוצים עצמאות לא רוצים חמאס, לא רוצים פתח, לא רוצים כלום רק אתכם. בבקשה בבקשה רק תכבשו אותנו ואל תתנו לנו חס וחלילה מדינה. והיהודים כל כך מתמוגגים מגילויי החיבה האלה מהמבט המצועף, הלחשוש באוזן, לפיתת המרפק. אח אח אח לו הערבים היו יודעים כמה שאנחנו זקוקים לאהבתם. ביומן השבוע בערוץ השני ראיין דני קושמרו את ח"כ אחמד טיבי וח"כ ג'אמל זאחלקה, בסוף הראיון שואל המראיין את ח"כ זאחלקה האם אתה אוהב את המדינה ? יש לך משהו טוב לומר על המדינה ? וח"כ זאחלקה שוב מחמיץ את ההזדמנות לעשות אותנו מאושרים, ומשיב את פני קושמרו ריקם, ללא אהבה. זה עתה סיימנו להרוג את גבריהם, נשיהם, ילדיהם וזקניהם, השארנו שם אלפי פצועים, הרסנו שם שכונות שלמות, קני הרובים שלנו עדיין מתקררים, ומה שמעניין את דני קושמרו ואותנו זה האם הם אוהבים אותנו. מתי, מתי הם סוף סוף יבינו אותנו באמת.

דלת : ראית את ההשבעה ?

חלון : ראיתי.

ד : נשיא שחור.

ח : שחור.

ד : לא נוציא ממך קריאות התפעלות.

ח : נוציא נוציא למה לא, נשיא שחור.

ד : איזה גודל צפרדע בולעים הגזענים האמריקאיים.

ח : כן אבל הוא לא שחור שחור.

ד : מישל שחורה ?

ח : מישל ? לגמרי.

ד : אם הייתי אומר לך יום אחרי התאומים שיהיה נשיא אמריקאי שיקראו לו חוסיין ?

ח : הזוי הזוי.

ד : טוב חוסיין יותר רך ממוחמד ?

ח : מוחמד הרדקור לגמרי ביזאר.

ד : תאר לך אצלנו ?

ח : מה אצלנו ?

ד : שאצלנו בראש הממשלה ?

ח : שיהיה בוזגלו ?

ד : מה בוזגלו ?

ח : ראש ממשלה ? בוזגלו זה מקסימום מפקד מכבי אש,

ד : לא מתאים לך לשמוע ברדיו "כבוד ראש הממשלה מר אבי ביטון".

ח : אבי ביטון זה שם של כדורגלן, לא מתאים.

ד : אה אולמרט מתאים לך.

ח : עזוב אותך. ובתור אסיר אולמרט יותר טוב ?

ד : תאר לך אצלנו ראש ממשלה חוסיין.

ח : ערבי ?

ד : לא אשכנזי.

ח : זה לא אותו דבר.

ד : לא עולה בדעתך אצלנו ערבי ראש ממשלה.

ח : עולה עולה למה לא עולה.

ד : אז מה לא אותו דבר ?

ח : איך הוא ישב עם ראש המוסד על תכניות ?

ד : אה,

ח : ויצום בכיפור ?

ד : לא בכיפור, ברמדאן.

ח : וביום הזיכרון ידבר בטלוויזיה למשפחות השכולות ?

ד : בעיה.

ח : ובליל הסדר ?

ד : שפוך חמתך על הגויים, פדיחה.

ח : שמע, לא הבשילו התנאים.

ד : לא לא הבשילו.

בעוד כוחות צהל יוצאים מעזה החרבה והמוכה, התמקם לו אורי זוהר מול מצלמות הטלוויזיה, מצלמות המחיות את נפשו, האהובות עליו כל כך, ונותן שיעור במסגרת פרויקט "לומדים ביחד" בערוץ השני. אורי זוהר לא השתנה. הוא אותו אורי זוהר, חולה במה ומצלמה, עם אותם שטיקים ישנים שתמיד עובדים. אני מעיז להניח שאנחנו חסרים לו יותר מאשר הוא חסר לנו. הוא יכול להכחיש זאת כאוות נפשו. זוהר יושב מול קבוצת התלמידים, אך מודע מאוד לקהל האמיתי שלו לצופי הטלוויזיה. "אל תאמינו לפרופסורים יפי הנפש" הוא מציע לצופים, "מלמדים אותנו אפיקורסות". במקום "העולם המערבי" הוא מציע את "ממלכת התורה". חמתו יוצאת על הביקורת כנגד צהל "אין צבא יותר מוסרי בעולם" הוא קובע, וזועק כנגד שופכי דמו של צהל הקדוש, המבקרים והמלעיזים הם אנטישמים שסוגרים עלינו מכל צד. כרגיל גם מופיעה היריקה הקבועה לבאר "שיטה של סיטרא אחרא, של התקשורת, של נ'לא יודע מה, השם ירחם עלינו". זוהר הוא מטיף מקצוען, מיסיונר משובח שדיבורו מהיר, קולח, סגנונו ממזרי מסתחבק. איש שיווק בעל שמונה פרצופים וגם דו פרצופי מהסוג שמתחנף לצרכנים ("קדושים") שלו, ומבטיח שהסחורה שלו בלעדית – "אין מלבדו" "ישתבח שמו", שהמוצר כבר הוכיח את עצמו ועשה ניסים ונפלאות בכל מלחמות ישראל, שהגן והציל את עמנו שוב ושוב. וכמו סוכן ביטוח טוב ועקשן הוא גם פונה אל הפחדים ואל ההפחדות, ומונה את כל החוליים והסכנות הממתינים ממש כאן מאחורי הפינה ושכולם כתובים אצלו בספרים שחור על גבי לבן. אורי זהר שיצק את היסודות לסצינת הסמים הישראלית והיה מעמודי התווך של ההוללות הנאפופית השובניסטית בציון תובב"א, מנסה עכשיו לספר לנו "אופיום להמונים" מהו, ללמדנו כמה האלכוהול מסוכן והנהנתנות ריקה, ושרק התורה הקדושה והסחורה שלו שאין מלבדה, יכולים להוביל אותנו, עכשיו כשחבלי משיח ממש ממש אוטוטו, אל האושר.

מי יודע כמה סיפורי זוועה יש כמו הסיפור הנורא של ד"ר עז אדין אבולאיש. אסון נורא.

מלחמה שאינה מסוקרת באופן ראוי, היא מקור לשמועות ולהערכות שאינן מהימנות. המדינה דורשת מעיתונאיה הן באמצעות צנזורה והן בלחץ חברתי להתגייס למאמץ הלאומי ולגלות נאמנות. אם הדו"ח הנקרא "תמונת מצב בעזה מאת המתאם ההומניטרי" של האו"ם נכון, ואם הידיעות המתפרסמות הבוקר באתר "זכויות האדם בעזה ובישראל בצל הלחימה" נכונות ,יש מקום לדאגה רבה ולחשש, שיש בנעשה בבית החולים של הסהר האדום בעזה, כדי להוות חלילה "פעולה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואשר עומדת בניגוד מוחלט לדיני המלחמה ולעקרונות המוסר האנושי הבסיסיים ביותר". – אין להסכים לחסות ולשתוק בצילו של דגל שחור. זאת, גם אם הצד השני אינו מקיים ואינו מציית לאמנות הבינלאומיות ולעקרונות המוסר.

ההערכות הן שעד כה ניספו בעזה למעלה מאלף איש ובהם למעלה מ 300 ילדים וכ 100 נשים. כ 4500 נפצעו מהם כ 1600 ילדים וכ 670 נשים. כ 38 אלף אנשים מתגוררים ב 41 מקלטים של אונר"א ברצועה, ורבים אחרים מתגוררים בבתי קרוביהם. כלומר יתכן שכ 40,000 בני אדם ויותר נעקרו מבתיהם. האם לא די ? האם אין כל אלה מדיפים ריח רע של אסון רב מימדים ?

מלחמה היא הרג והרס. יש לעשות הכל כדי להגיע להפסקת אש מיידית.

תרשמו לפניכם – איראן.

השלום עם הפלסטינים ועם שאר מדינות ערב עובר היום באיראן. אם ממשלת ישראל תדע למצוא את הדרך לבנות דיאלוג עם איראן, יווצרו גם התנאים להסדר במזרח התיכון. ולהיפך, הניסיון לפתור את הסכסוך ללא איראן עלול להיכשל.

בדרך כלל, ישראל מחפשת את הדרך לשלום בוושינגטון. נכון, שבוושינגטון נוח מאוד, מדברים אנגלית, יש שם הרבה כסף, הרבה טלוויזיה, אהדה ויהדות חמה. אבל הכתובת היא טהרן.

נכון שהאור דולק בוושינגטון אבל המטבע מונח בטהרן.

שאלה: למה אתה מתנגד למלחמה ?

תשובה: אני מתנגד למלחמה.

ש: נו ?

ת: באשר היא מלחמה.

ש: יורים עליך טילים ?

ת: טילים זה אקט מלחמתי ?

ש: ודאי !

ת: אז אני מתנגד לטילים, זה ברור. אמרתי אני מתנגד למלחמה.

ש: ואם יורים עליך ?

ת: תגיד לי קרה לך שהלכת ברחוב ותקפו אותך סתם ?

ש: לא קרה לי, אבל קרה לאחרים.

ת: תקפו אותם סתם ?

ש: שדדו אותם, גנבו אותם.

ת: זה שגנב או שדד עשה את זה סתם ? מה אתה חושב ?

ש: אני מבין לאן אתה חותר, אז לחמאס יש סיבה לתקוף אותנו ?

ת: יש לו סיבה. ואני מתנגד למלחמה.

ש: אני הבנתי, מה הלאה ?

ת: או עכשיו התחלנו את הראיון. צריך לדבר.

ש: עם החמאס ?

ת: גם עם איראן.

ש: אחמדינאג'אד ?

ת: לדבר גם עם אסאד ומשעל וגם עם נאסרללה.

ש: היית מדבר עם היטלר ?

ת: ודאי.

ש: אתה רציני.

ת: התוצאה הסופית של השואה היתה שואה.

ש: נו, באמת.

ת: תאר לעצמך שבעקבות הדיבור עם היטלר, היית יכול להציל מאה יהודים ובהם את סבתא וסבא שלך.

ש: טוב. עכשיו יש מלחמה. זו עובדה.

ת: אני מתנגד למלחמה ותומך בהפסקת אש מיידית.

ש: אין הפסקת אש. הלחימה ממשיכה. מה אז.

ת: נו לא ברור לך ?

ש: אתה מתנגד למלחמה, בעזה עומדת יחידת צה"ל מול לוחמי החמאס ?

ת: אני מבין לאן אתה חותר.

ש: כן.

ת: יש לך ספק ?

ש: אתה מתחמק ?

ת: זה שאני מתנגד נחרץ למלחמה, זה שאני משוכנע שניתן היה למנוע אותה, זה שאני בעד הפסקת אש מיידית מכל סוג, לא אומר שאני בוגד במדינה שלי ושאני רוצה שחיילי צה"ל ינגפו.

ש: חייל צה"ל עומד מול חייל חמאס.

ת: אני נגד מלחמה. בסיטואציה המתוארת, אני מאוד ארצה שחייל צה"ל יירה ראשון. שצה"ל ינצח ולא יפסיד, מה זה לא ברור ?

ש: לא ברור.

ת: ועכשיו זה ברור לך שאני נגד המלחמה ?

ש: נו, כן.

ת: ברור לך שאני לא מזוכיסט ולא בוגד. ולא עוכר ישראל ?

ש: שמת לב שאתה שואל שאלות ולא אני.

ת: או קיי.

ש: ואם נניח שתוקפים אותך סתם ולא רוצים לדבר איתך.

ת: אז אני בעד להתקיף בחזרה.

ש: להלחם בהם ?

ת: בכל הכוח כדי להפסיק את התוקפנות.

ש: אני לא מבין אותך.

ת: אני נגד מלחמה, ויחד עם זאת לא מוכן בנסיבות שתיארת להיות קרבן ולא לגונן על עצמי.

ש: למרות שאתה מתנגד למלחמה.

ת: בדיוק, באשר היא מלחמה.

ש: וואללה.

ת: וואללה.