Sub Stance

האויב הגדול ביותר של השמאל הוא השמאל. השמאל הנוטה להתחלק להתפלג, אינו סובל שמאל נוסף בסביבתו, סוגיית מיהו יהודי היא קלילה לעומת השאלה המורכבת מיהו שמאלי. אין סיפוק רב לשמאלי מלתקוף בשצף קצף שמאלי מתחזה. ושמאלי מתחזה הוא כל שמאלן אחר מלבדו. אין מלבדו שמאלי.

"המשך כמובן יבוא" חותם חיים ברעם את מאמרו המופיע ב"הגדה השמאלית" ובכל העיר, מאמר התוקף בחמת זעם את יוזמתו האחרונה  של עמוס עוז לגבש התארגנות שמאלית חדשה סביב מרצ. "טכנאי מילים מבריק" מכנה ברעם את עוז, ומוסיף "צדקן קלאסי, אלוף היורים והבוכים בכל הזמנים" " עוז וחבריו הם בכלל לא אנשי שמאל לפי שום קריטריון מערבי סביר"… ואחרי אורגזמה כזו כמו שידע ברעם, אין סיבה שלא יבטיח לעצמו ולנו "המשך, כמובן יבוא".

עיתונאי בכיר כתב באחד ממוספי הכלכלה, שצמחו כאן בשנים האחרונות כמו אג"ח אוויליות אחרי הגשם, שלמשבר הכלכלי אפשרות להתנהג באחת משלושת הצורות LUV. מצב ה V מתאפיין בירידה חדה ומיד עליה דומה. מצב ה U  מתאפיין בירידה חדה, משבר שנמשך זמן בינוני שנה שנתיים ועליה, ומצב שלישי L ירידה חדה ומשבר ממושך מאוד עם עליה מתונה בסופו.

נו באמת ? האם לשם כך אנחנו זקוקים לכלכלנים ופרשנים  ? שיספרו לנו שיתכן שהמשבר יהיה קצר בינוני או מתמשך ? יתכן מאוד שלמרות המילים הרבות שהושחתו, בעצם עדיין אין מבינים  את מלוא משמעות האירוע שמתרחש היום בכלכלת העולם. אשפים פיננסיים, מכוני מחקר, כלכלנים עטורי תהילה, חתני פרס נובל שלא הצליחו לחזות וגם לא למנוע את הנפילה, אינם יודעים באילו אמצעים יש לנקוט כדי לצאת מהמשבר, וכדי להתמודד עם נזקיו.

אני מציע להתחיל את המשחק מהתחלה. כלומר לנסח חוקי משחק חדשים ואז לבטל את המשחק הקודם, לאסוף את כלי המשחק הישנים ולחלק בשיוויוניות את החדשים. כך עשינו שהיינו ילדים וזה עבד לגמרי לא רע.

זו השנה השניה שאני משתתף בוורדקמפ ישראל  –  כנס קהילת וורדפרס (WORDPRESS) בישראל. היה בו משהו מרומם. כשאני כותב מרומם אני מתכוון לומר נקי, משהו שבא ממקום טוב. שרוצה להיטיב, לתת ולחלוק. לא תמים, לא נאיבי – אך בהחלט רחב לב, ואני מעז לכתוב אוהב אדם. לא סכריני צלופני. הכנס הזה היה מורכב גם ממעט  דברים שלא כל כך הסתדרו וקצת חרקו, אבל נמצאו הפתרונות ובעיקר היתה תחושה של קבלה של הדברים כמו שהם. שזה בסדר כך, שלא הכל דופק כמו שעון שווייצרי. כי הוא בא ממקום טוב רהוט ומקצועי. הכנס היה מושקע, רציני ולא מעונב, מעורר מחשבה ומעלה חיוך. אני לא מכיר באופן אישי את המארגנים אבל מגיע להם שאפו ! ותודה, כלומר הרבה. ולהתראות בשנה הבאה, אינשאללה.

לא הרגשנו כשלקחו לנו את הדגל. עד ששת הימים הוא היה שלנו. אולי אפילו עד יום כיפור. הוא לא השתנה אותם פסים ומגן דוד באמצע, אבל באחד מן הימים זה קרה, כשראית אותו – ראית טלית. יותר נכון את הטלית של לוינגר ופורת. היו ביננו לא מעטים שהפסיקו לתלות אותו ביום העצמאות. ואם תלו אותו עשו זאת בגלל הילדים, בתוספת "בכל זאת" כזה.

לא הרגשנו כשלקחו לנו את הכמיהה לשלום. עד רצח רבין היא היתה משאת נפשנו. אולי אפילו עד הקמת החומה. הוא השתנה, שוב לא אותה יונה אותו סאדאת ובגין, חתימה על חוזי שלום, נסיגה מהשטחים הכבושים, פתיחת הגבולות חילופי שגרירים. ביום מן הימים זה קרה, השלום הפך למילת גנאי, הכמיהה לשלום לקללה. ואדריכלי השלום לפושעי אוסלו לדין.

לא הרגשנו כשלקחו לנו את הביטחון האישי, את קיצבאות הביטוח הלאומי, את רווחת ניצולי השואה, את תנועות הנוער, את טיפות החלב, את הקיבוצים, קופת החולים, אורי זוהר, המילואים, בית"ר ירושלים, והשאירו אותנו להיסתמם עם הישרדות, האח הגדול והחנון. יחד עם פרס, ביבי, ברק, הרב עובדיה ויו יו גם..

ופתאום, ככה, נפל עלינו האובמה. וכולם מתרגשים שהמשיח הוא שחור. ומדבר כל כך יפה. וקינאתנו צורבת מאוד, כי לא נראה שבבחירות הממשמשות ובאות עלינו, יעלה מתוכנו בן דמותו שנוכל לשאת אליו עיניים בתקוה שיחולל את השינוי.

"ירושלהם" גרפיטי, כיכר מנורה, מרכז ירושלים.