לאמי ויינהואס יש בעיית סמים קשה.
היא לא רק תחת השפעה מסיבית של חומרים אלא גם סובלת וחסרת אונים. בובה מסמורטטת על חוט. לרגעים אלימה, לרגעים מנותקת ובעיקר אבודה.
על הבמה הזו היא לא היתה צריכה לעלות. בסביבתה היה צריך להיות מבוגר אחראי שהיה חייב לומר לה לא. אבל לא היה שם מישהו כזה. ואולי ההיפך מכך – המכונה שאוהבת כסף ומאמינה שהקהל הוא אוסף מעריצים שוטים שאפשר להתל בו, למכור לו הצגה שקוראים לה "הזמרת לא כל כך שרה אבל נראה לכם כמה היא מסטולית", המכונה הדורסנית הזו זורקת את האישה השבורה הזו לבמה. ועל הבמה היא אומללה ולא מצליחה לשיר אלא רק להזיז מדי פעם את הגוף בתנועות מכניות מביכות.
להעלות את אמי ויינהואז במצבה על הבמה זוהי התעללות בחסרת ישע וניצול מכפיר.
אמי ויינהואז היא אמן מוכשר זמרת מרתקת, כפי שנראה עכשיו החומרים הממכרים דופקים לה את החיים והקריירה. האם אין שם בסביבה מישהו ששומר עליה באמת ?

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

עברו ארבעה ימים ומה שנשאר מדמותה הן ציפורניה המלאכותיות הצבעוניות רעשניות להפליא ורשע. מהרגע שכף רגלה דרכה אצלנו נמרחה הבעת תיעוב מתנשא על פניה. היא שאלה שאלות ולתשובות שקיבלה לא היה כל ערך. היה ברור שהיא סובלת מהפרעת קשב חמורה ושהבנת הנשמע שלה בעייתית. זה היה יכול להוסיף לה אצלי נקודות אם המקור להפרעה היה אורגני, אך במקרה של הדוקטור המפקחת האזורית, חוסר הקשב נבע ממקורות תוקפניים. אנחנו בכלל לא שייכים לאזור שלה, אבל הפקידות הממשלתית העליונה הורתה והיא מבצעת. נתנה לנו להרגיש שאנחנו העונש שלה. טעיתי כשחשבתי שהיא צדה את מנת הטרף היומית שלה כאשר מצאה במקרר גביע גבינת קוטג', שביום אתמול פג תוקפו, או כשגילתה שהרופא שלנו לא נוהג להטביע חותמת מעל חתימתו. הכל היה כלום, שטויות קטנות, קפריזות טרום ווסתיות, עד שראיתי אותה מתקרבת לעבר דלת השירותים מרימה את רגלה ופותחת אותה ספק בדחיפה ספק בבעיטה, – נמנעת מלגעת בידיה (זוכרים את הציפורניים) בדלתות המזוהמות של הבית שימוש של הנרקומנים המלוכלכים בגמילה. זו תמונה שחוזרת, שבה ועולה. תמונת הדוקטור לפסיכיאטריה המפקחת האזורית, שנכנסה לתוך המרכז שלנו ברגל גסה, ואל תשאלו אותי מה היה אחר כך.

עם הנץ החמה, תלפיות הישנה.

ברחובות בעיקר אנשים מבוגרים, כאלה שנוגעים בה עוד מעט בזיקנה. מתנשפים איש איש במסלולו, מוליכים את הגוף המתבלה אל עבר הוכחה כלשהי. יש המניפים את זרועותיהם בתנועות מוגזמות, סנטרם נחוש לפני גופם. יש בהם משהו נוקשה, מאומץ ועקשן. אחרים רכים רפוסים, מתנהלים באיטיות לא נואשת, מתבוננים בחתולים ובעצים שהחלו השבוע להשיר את עליהם. בוקר בוקר יחידים חמורי סבר, זוגות שאינם ניתנים עוד להפרדה ורביעיה קולנית פוסעים כולם אל עבר היעד.- שמים יהבם על הובלת הגוף והנעתו הלוך ושוב יום יום. ולצידם בוקר בוקר צועדים אחרים גם הם מבוגרים או כאלה שנוגעים בזיקנה, פונים אל בתי הכנסת לעדותיהם. מנערים מעליהם את קורי השינה, באים להתעטף בטלית הרחמית, להתנועע קדימה אחורה ולצדדים, לחוש את רצועות העור המהודקות מתפתלות על זרועם ואת הטוטפת בקצה מצחם מכוונת בכל מאודם אל בורא עולם. בוקר בוקר הם אומרים את אותו טקסט, נושאים את מבטם למעלה בקימוט המצח ובהלטת הפנים. מתפללים בריכוז רב בהדגשת מילים מסוימות. לידם גם מי שאומרים את תפילתם בהיסח הדעת ממלמלים אל הקב"ה בשעה שמחשבותיהם נודדות אל עמל היום וטרדותיו.

אלה גם אלה המתפללים והצועדים  כה דומים הם,- מנסים להרחיק מהם והלאה את קו הגמר. המתפללים מאמינים שבורא עולם ישעה לתפילתם ישיב להם כגמולם ויאריך את ימיהם. ואילו הצועדים מקווים שההליכה תחשל את גופם, תפיח בהם משב נעורים ותדחה את מותם. ויש כאלה המהדרין שגם צועדים וגם מתפללים טו בי און דה סייף סייד.

כשהיה נכנס התרחש משהו. נוכחותו היתה משנה את התנהגות האחרים. הם המשיכו לדבר לרקוד לשתות או לנגוס אבל היה ברור שהוא שם. הוא לא התאמץ להיות. הוא הוסיף רטט לתוך הדחיסות ההיא של מסיבות שנות השבעים. ישב ומיעט לדבר, התבונן, היטה את ראשו בזוית קטנה מאוד, חייך החליף מבטים. די מהר התקבצו לידו כמה נשים וגברים ניסו להיכנס לתוך השדה הממגנט שלו. הוא היה מבוגר מאיתנו, קשוב, פה ושם העיר הערה, ביקש הבהרה הוליך את איש שיחו למקומות לא צפויים.  ר' סיפרה לי שחצי שנה אחרי ששוחחו נפגשו שוב והוא המשיך את השיחה מהמקום בו הפסיקו: "היתה לו יכולת נדירה לתת לי את ההרגשה שהסיפור שלי חי בתוכו, ואני  חשבתי לעצמי מי אני בכלל הקטנה לידו, יש לו אלף כמוני… פעם אחת שכבתי איתו ויצאתי עם ההרגשה המטופשת שאני האשה הראשונה שלו למרות שידעתי שזו מחשבה ממש לא מציאותית, אבל זו היתה ההרגשה שהוא נתן לי". לפעמים היה מספר סיפור קטן איזו אנקדוטה מחויכת, משהו שקרה לו בדרך, או שהיה פונה למישהו ומבקש ממנו לחזור ולספר שוב משהו שכבר סיפר. הוא ידע לפנות מקום לאחר לקחת צעד אחד לאחור, בשום אופן לא להדחף. מעולם לא רץ לספר לחברה, גם משום שלא היו לו חברה. ידע להצניע את מאגרי הידע ואת נפלאות הזיכרון שלו. לא, הוא לא היה צנוע, אך השתדל לא לנקר עיניים. טווס אבל נטול גנדרנות טווסית. הכיר בכוחו וידע את העוצמה שיש לנוכחותו. פרש רשתות עדינות מבלי להישיר מבט בוטה. הערפל היה החבר הטוב ביותר שלו הוא עישן בגלל העשן – היה מרים מסך ומוריד מיד ארבעה. אחרים ניסו להתלבש כמוהו אבל החולצה הוורודה, צעיף המשי או נעלי העור המשובחים נראו עליו אחרת לחלוטין. מוקפד מרושל. לא הסתרק גם לא נראה מסופר. בעיר הסתובב שנים סיפור שבנעוריו גבר קנאי ירה בו בבטנו ופצע אותו קשה. כל הניסיונות לאשש את הסיפור העלו חרס, הוא עצמו הכחיש את הסיפור באופן שנועד להפיצו – "הסיפור הזה הוא פנטסטי" או "אני האחרון שאכחיש אגדה אורבנית כזו…" . א'  אמר פעם שהוא לא באמת, שהוא דמות שכל קיומה הוא למען הספר שיכתב פעם עליו שהוא מגלם בחייו את גיבור הסרט שיעשו עליו.

ראיתי אותו לאחרונה, אחרי שנים רבות. אמרו שהוא חי בגרמניה או באוסטריה שעשה הרבה כסף וגם שהפסיד אותו. מישהו סיפר שפגש אותו בחו"ל ופנה אליו בעברית – הוא לא הגיב, שם עצמו כאילו שלא מבין עברית. וככה פתאום, ראיתי אותו בקופת חולים, כבן שמונים ויותר מדדה אל מושב פנוי. טיפל בניירות קיפל והכניס לכיס, שוב הוציא מהכיס שוב קרא, שוב קיפל. ואז, הרים את ראשו בזוית מאוד מוכרת, עם רעד קל חדש, הפעיל את המגנט הכבוי, וחיכה.

ככה מעמידה אותי כמו טמבל עם השטויות שלה

הקיץ הזה הוא אי תנועה באמצע מחלף שומם ונטול שם. זרוע בטון גדולה פונה אל השמש. שלושה גדמי ברזל ומוט פלדה, בינהם מתפתל צינור פלסטיק כחול, יוצא מבטן המחלף כמו נקז מגוף חולה, מוליך החוצה את חרפתנו. עוד שעות אחדות יפתחו האימהות את דלתות ביתן, בנים ובנות יזרמו בהמוניהם אל הלילה החם, אל המועדונים הדחוסים אל הגנים הציבוריים, לחפש את הלמות הלב את החנק המעלף, להטביע את השידפון בתוך אלכוהול וצרחות, לשלוף את הסכינים. תמו ימי הלחישות , אבדו המילים הקסומות. אין עוד זמר נוגה. לא ערגה. והמפרש,- בודד משחיר באופק. ילדים עילגים חסרי שפה פוערים לוע להקיא ולשאוג. ילדים קלופים מתוכם, ועורם מחורר ומקועקע ככברה. איך זה קרה לנו בשעה שיצקנו את המחלפים הענקיים מעל הצומת בין כאן לשם ומירקנו את קני התותחים, שרק חיריק נותר מכל השיר ההוא ששרנו.

כאשר מישהו מתפרץ לדבריו בשאלה, או כשסתם איזו תנועה מתרחשת בסביבה, הוא מאבד את חוט המחשבה, מתחיל למצמץ במהירות, מתנשף ומשמיע גניחות רפות, פורס את ידיו לצדדים ומכה שתיים שלוש פעמים על ירכיו: "זהו גמרתי". על סף בכי הוא. "אין אין" ממצמץ ומתנשף. הסנטר שלו מתייבב "עזוב אותי עזוב". מי יכול לעזוב אותו ככה כשהוא מתקפל לתוך המערה השחורה שלו,  מי יכול להשאיר אותו שם: "איך אפשר לעזוב אותך, איך ?". הוא עוד מתחפר: "אני מתחנן אליך, אני מבקש ממך, כורע ברך תעזוב אותי בבקשה".  "ככה, באמת ?  אתה חושב ?". ואז עולה חיוך מבויש על פניו עם שני מיצמוצים מתהבהבים, שמסמנים שרווח לו. מתמלא באויר נקי וחמימות עוטפת: "תראה כמה אני מזיע, סוס לא מזיע ככה, ראית פעם". וכמו מאליו נקשר שוב החוט שנקטע, הוא יושב רפוי ומובס והמילים מתחברות לו בצלילות: "אני נולדתי לעצמי". "הם בסדר, אחלה אנשים, משפחה טובה, לא אומר סתם". שלווה עגומה נופלת עליו, מצא את המילים שמארגנות את התחושות העמומות, נותן להם את שמן המדוייק. בבהירות נדירה הוא קולע לתחושת הבדידות הבראשתית הנוגסת בו מבפנים: "נולדתי לעצמי". "האחים שלי נולדו להורי, אני נולדתי לעצמי. ככה זה קרה, מהיום הראשון".

נהג מונית ניסה לדרוס עורב. הוא נסע לפני. לא היה שום סימן ורמז לבאות. הוא נהג באופן שבני אדם מן הישוב נוהגים במכוניותיהם. אני מתאר לעצמי שהוא נראה כמו השכן ממול. מצחצח בבוקר שיניים ושותה משהו חם לפני שהוא יוצא לדרך. יכול להיות שהוא הקפיץ קודם את הילד לבית הספר והוריד את הקטן בגן, שעשר דקות קודם לכן נתן נשיקה לאשתו והבטיח שלא ישכח לקנות ראש חדש לברז במקלחת. הוא נסע לפני, מונית רגילה עם הכיפה למעלה – אלף כמוה, פנה שמאלה ללויד ג'ורג', אני אחריו. גם אני ראיתי מימין במפרצון החניה את העורב מלקט משהו קופץ קלות מעט הצידה ושוב מלקט, נהג המונית חתך במפתיע חזק ימינה לעבר העורב ומיד שמאלה – חזר לנתיבו והמשיך לנהוג כמו לא היו הדברים מעולם. מיד הבנתי מה שקרה שם מול עיני, – נהג המונית ניסה לדרוס את העורב. העורב היה זריז ממנו והתעופף. ככה לאור היום. מה כבר עבר לנהג המונית בראש לפני שניסה לדרוס את העורב, לא הרבה. הוא פנה שניות ספורות קודם לכן מדרך בית לחם אל לויד ג'ורג', הוא קלט את העורב והגיב ללא היסוס ובמהירות. הדריסה הזו היתה כבר שם,- מוכנה כמו כדור בתוך קנה הרובה, דרוך ולא נצור. כך הוא נוהג ברחובות ירושלים ממתין להזדמנות לשעת כושר לדרוס. זו היתה שליפה מהירה, שליפה שטבועה עמוק בתוך הוויתו. זו לא היתה מעידה, טעות בשיקול או פעולה בהיסח הדעת. זו היתה פעולה אוטומטית מכוונת שהמתינה לביצוע. ואז זה אכן קרה, הוא מצא את עצמו בלויד ג'ורג' מול האויב העומד לפניו בתעלה ביעד המבוצר, הוא היה בחוליה שכל אחד מחבריה ידע מה תפקידו, וכך גם הוא, ראה מולו לפתע את האויב השחור בעל ההליכה המצחיקה וללא היסוס כמו חייל מתורגל היטב סובב את ההגה חזק ימינה ומיד חזרה שמאלה בכוונה לדרוס את העורב. אולי גם צרח כמו שלימדו אותו באימונים: "טוהר טוהר". מה יש לו עוד לנהג המונית הזה ברשימת דחפיו שאינם בני כיבוש. איזה כדורים נוספים מסודרים אצלו בתוך המחסנית הרצחנית, ולמי הם מיועדים. מה עוד יבקש לטהר במכורתנו ואין עדיין. ככה נוסע ביננו נהג מונית מבוקר עד ליל ואיש לא יאמין שהוא כזה, שטמון אצלו הציות המחלט לפקודת הדריסה המכוונת והחזרה המיידית למסלול השגרה. אל תאמינו לשכנים שיעידו שהוא בעל ואב למופת, איש משפחה, אומר תמיד שלום ושואל מה נשמע איך הבריאות ואולמרט. לא יכול להיות שבערב כשיחזור אל אשתו וילדיו עוד יספיק לקלח את הקטן, הוא לא יקרא להם את "שמוליקיפוד" או את "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו יש לו הכל מרק ועצם", ואפילו לא ירדם יחד איתם במיטתם באמצע המשפט, עייף  מיום עבודה מייגע. אל תאמין לי אם אטען שאשתו תכנס לחדר ותתבונן בשלושתם ותתמוגג "איזה מתוקים". זה לא הוא, הוא אדם שניסה לדרוס עורב ברחוב והדורסנות לא ניגמרת שם ברחוב.

לא גייסו אותו למלחמה. את כל הבעלים והאחים והבנים, את כל בני הדודים והגיסים והחברים את כל השכנים והמכרים הרחוקים גייסו, ורק את בעלה לא גייסו למלחמה. היא לא היתה מסוגלת לשאת את החרפה,- אצלה בבית חי מישהו שלא גוייס. היא ציפתה שהוא ילבש את מדי הצבא, ינעל את הנעליים הצבאיות ויכניס בחופזה כמה דברים לתוך התרמיל הגדול, ששכב מיותם בארון, שיצא לחזית ויחפש לעצמו יחידה להילחם איתה. היא לא היתה מסוגלת להכיל את הבושה הזו, שבעלה הצעיר קם כל בוקר ויוצא לעבודה. היא סרבה לשמוע את המילים ההורגות השואלות אותה מה עם בעלה ? איפה הוא נמצא ? האם שמעה ממנו משהו ? אלה היו שאלות שצרבו והכאיבו לה מאוד. היתה בהן ובתשובות שהיתה אמורה לתת השפלה קשה, פגיעה בבסיס הווייתה. לא גייסו אותו והוא נשאר לה בבית. עובד וחוזר לה לבושתה ערב ערב מהעבודה, חוזר אליה ואל בתם הקטנה שנולדה חודשים ספורים קודם לכן. היא היתה מתבוננת בו שוכב על המיטה ומניח את התינוקת שלהם על החזה שלו, והתמלאה באיבה. בלילה כשקם אל התינוקת להחליף את חיתוליה ולחמם לה בקבוק, היתה מתעוררת ומסננת "נקבה", חשה סלידה עמוקה נוכח קולו ומחוות גופו. גינתה אותו בתוך ליבה, הטיחה בו במבטיה את שמות התואר המבזים שאצר מילונה. כך היכה בה הגורל האכזר שזימן לה בעל משתמט בורח ממלחמה. לא סלחה לעצמה שלא זיהתה מבעוד מועד אף לא סימן מוקדם אחד לזרע הבוגדנות. היתה משוכנעת שנישאה לגיבור חיל, שלא צריך צו כדי להתייצב למלחמה. זה קרה דווקא לה, שלא גייסו את בעלה למלחמה.

ידעתי באותם ימים שהיא היתה מעדיפה להתהדר באלמנות מלחמה מאשר להיות אשת איש שלא גוייס. כמעט במו עיני ראיתי את דוק הקנאה בעיניה כששמעה על זו ועל ההיא שבעליהן נפלו בקרבות הקשים. אז גם ידעתי, שהנשואים האלה לא יחזיקו את החורף, שהחלה ספירת ימיהם לאחור.

נתתי זכות קדימה לכלי הרכב שנכנסו לצומת המרומזר משמאלי. זה לקח לא יותר מעשרים שניות. משך כל אותו הזמן אחד מהנהגים שעמד אחרי לא הפסיק לצפור בעצבנות. כשהכביש היה פנוי נכנסתי לצומת. הצופר עקף אותי חתך את ההגה וחסם אותי בפראות מאיימת. בלמתי בבת אחת. הוא פתח את הדלת ואני הבנתי שנכנסתי לסרט רע מאוד. הוא הוציא רגל וחצי גוף והתחיל להשמיע קללות. לא שמעתי את הקללות אבל מכיוון שהוא ירק שוב ושוב, אני מתאר לעצמי שהוא לא הסביר לי מדוע הוא חושב שנהגתי לא כהלכה. הוא היה מפחיד מאוד. היה לו באותן שניות קצרות פרצוף שונא אדם ועוקר גרוגרות. אם הייתי מגיב, זה היה נגמר אחרת. אני מתאר לעצמי שנראיתי כמו מישהו שניצב לפני כיתת יורים ללא כל הכנה מוקדמת. לא הוצאתי הגה מפי ושפתי לא נעו. אחרי שגמר להקיא את כל הרעלים המסוכנים, לחץ על הגז עקף את כל הטור ונכנס לפני כולם שמאלה. אני מודה, לקח לי זמן להרגע מהמפגש עם "האלימות בחברה הישראלית". אחר כך תירגלתי את עצמי בנעילת דלתות האוטו, – הפקתי מיד לקח ראשון. סיפרתי את זה לא' שאמר שהוא מקוה שאין לו ילדים.

עמד נעוץ במדרכה. קפא. האם ניסה לשוא לדלות מתוך מוחו פרט שחמק, נראה היה כאילו כל תנועה מיותרת עשויה היתה לזרוק אותו הרחק לתוך מערבולת השיכחה הגדולה. כך עמד ברחוב מטודלה ליד ארון הטלפון של בזק סמוך לחנות הפרחים שבחצר. בהה לתוך עצמו מסרב לעפעף מאחורי משקפי שמש. המולת הרחוב בשעת האור האחרונה חלפה על פניו ולא הותירה בו כל רישום. נמוך קומה ורחב, עם שפם קצוץ דהוי וקסקט דמוי עור שחור וג'ינס זקן. עיקש ונחוש לעלעל בתאי זכרונו המהוהים הסרבנים. התפסל לו באמצע הרחוב כנגד עצמו מסרב להיכנע לשיכחה. עד ששכח גם ששכח. עשה צעדים קטנים שטוחים וכבדים והתכופף אל ארגז מלא עציצונים קטנטנים עם פרחים לבנים, אצבעותיו השתהו בינהם מרפרפות בגמגום את העלים, ומשכבדה עליו ההשתוחחות השעין את כפות ידיו מעט מעל ברכיו, העביר אליהן את כובד משקלו ובאיטיות שבעת ימים הזדקף, ניקה את ידיו ונשא את פניו הרחק, משלח את מחשבותיו לגלות מזקנתו במחוז אחר. לפתע גילה אותם במלוא מרצם נדלקים וכבים בשלל צבעים משתקפים מכל עבר, דבר התחבר לו עם דבר, אורות הרמזור המתהבהבים סימנו לו זיכרון עמום של מקום מפוקפק מעין בורדל שירד מגדולתו, והוא פנה ללכת אחריהם, על מעטפה ריקה הוקרנה לרגע כתובת, עוד מעט גם היא תעלם, אך כל עוד היא מתנוססת הוא התמען אליה. ברמזור שמאלה ישר עד קפה סביון ואחרי הבית של הקיסר היילה סאלסי מימין מתארכת הגדר סביב טרה סנטה שם מיכאל וחנה, מיכאל וחנה לנצח נצחים, עד עולם על המדרגות. ומשם, מה יהיה עליו שם ? לאן ילך. מי בכלל מכיר אותו ברחוב הזה שהיה כולו שלו, הגברים הניפו אז מגבעות אמיתיות ונשים קדו קלות. והלאה למטה דרך ממילא, לאן ממשיכים מממילא, לאן. שוב התקיעות הלבנה הזו המסך המרצד קלושות. עמד בתוך הריק המתעכר ברחוב מטודלה בואך רחוב עזה, ניסה לשרטט במוחו את המסלול שנמחק, ראה את ממילא ואחריה דבר לא. כך עמד וניסה להשיב את מאור עיניה של המפה שהתעוורה בראשו ושיותר לא מוליכה מממילא למקום אחר. שתי נערות עם כלב גרום ואישה הדוקה בטייטס ואולסטאר פרחוני עקפו אותו, רק אז שב על עקבותיו וחצה את הכביש אל סניף קופת חולים.