Sub Stance

כששמעו בשכם על האסון, בו מצאו שנים עשר ישראלים את מותם, מפגיעה ישירה של טיל חיזבאללה בכפר גלעדי, צהלו התושבים ויצאו לרחובות בתהלוכות שמחה, ובעלי חנויות חילקו ביד רחבה דברי מתיקה לעוברים ושבים. נזכרתי בפסוק ממשלי : "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". אני רואה בפסוק זה פסגה של אנושיות – מוות ואפילו מות אויבך אינו יכול להיות סיבה לשמחה. כלומר, גם אם אתה חייב להקדים ולהרוג את הבא להרגך – אל תשמח בנפלו ואל תגל בכשלו. אני זוכר מעט מאוד ארועים מבישים שבהם שמחו כאן ביננו כשהאחר, האויב שנוא הנפש מת. אחד המחזות הנדירים והמבישים האלה היא ההילולה של ישראלים סביב קבר של ברוך גולדשטיין שרצח 29 ערבים במערת המכפלה. אך שוב ושוב חוזרות התמונות אצל חלק משכננו הפלסטינים, שלא יודעים את נפשם מרוב שמחה ורוקדים על הגגות כאשר מתינו מונחים לפנינו. כנראה שאין חדש תחת השמש, שכן גם על כך כבר נאמר בקינת דוד על שאול : "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים" שמואל ב'.

מי שלא הפך את הישגי מלחמת ששת הימים להסכמי שלום תמורת שטחים.
מי ששלח אזרחים להתנחל בשטחים שנכבשו.
מי שלא מנע מגוש אמונים להתנחל שלא כחוק ובלא רשות.
מי שנכנע לגוש אמונים והכשיר בדיעבד התנחלויות לא חוקיות ולא מאושרות.
מי שאפשר פעולות אלימות ולא חוקיות מתמשכות של מתנחלים כנגד תושבים ערביים אדמתם ורכושם.
מי שהוביל התנגדות אלימה בניסיון למנוע פינוי התנחלויות.

האם יש לכל אלה יד בהפיכת חלקים מצה“ל לחיל מצב?
צה“ל עסק בין היתר בשנים הללו בתפקידים הבאים:
שליטה באוכלוסיה אזרחית כבושה.
דיכוי התקוממויות (אינתיפאדה) של אוכלוסיה אזרחית כבושה.
סיכול פעולות טרור של פרטים וארגוני טרור פלסטינים.
ניהול נקודות ביקורת במחסומים.
מתן שרותי שמירה ואבטחה של התנחלויות וצירי תנועה.
מתן שרותי ליווי הסעה של מתנחלים.
חיפוש ומעצר פלסטינים ומתנחלים חשודים או פורעי חוק.
פינוי של התנחלויות ומתנחלים סרבנים, מתנגדים או אלימים.

האם יכול להיות שהכיבוש שהשחית את החברה הישראלית, פגע ביכולותיו של צה“ל, והפך את חלקו מצבא חזק לחיל משמר ולחיל מצב?

לעתידנו כאן, להגנתנו, אנו זקוקים לצבא חזק, וצבא חזק הוא צבא מתאמן, מתקדם, ממושמע ויצירתי.

מה מוביל את ממשלת ישראל לחזור על מהלכים שגויים ?
  העיר שדרות וסביבתה נמצאים תקופה ארוכה תחת ירי יומיומי של רקטות קאסם. הרקטות נורות מתוך רצועת עזה ששטחה 350 קמ"ר (גבול קצר עם מצרים וגישה לים). ולמרות זאת צה"ל אינו מצליח להפסיק את ירי הקאסמים.
צפון ישראל נמצא זה שבועות תחת התקפת ירי טילים מתוך לבנון ששטחה 10,452 קמ"ר  (גבול ארוך עם סוריה וגישה לים).
האם חוסר הצלחתנו הזמנית (בסדר ? כתבתי "זמנית" ! לא לכעוס.) בהפסקת הירי מרצועת עזה כמו גם היסטורית מלחמותינו יכולים ללמדנו משהו על הצפוי לנו במלחמת לבנון השנייה ?
יש לנו ניסיון ויש לנו זיכרון, שמאפשר לענות על שאלות לא מועטות :
אם נשב בחיילנו ושריוננו בשערי כל כפר ועיירה בואך הליטאני, ובשערי צור, צידון ואפילו ביירות ?
ואם נהרוס את תשתיות לבנון, וננתקה ממקורות חיוניים ?
ואם נחסל ממוקדות את מנהיג החיזבאללה ?
ואם נכלא את מנהיגי ארגוני הטרור בבתי הכלא שלנו ?
ואם נהרוס את תחנת השידור "אל מנאר" ?
ואם נתקיף את סוריה ?
ואם נתקיף את איראן ?
האם תהיה לכל אלה השפעה על הפסקת ירי הטילים על ישראל ?
התשובה שלי היא לא.

הניסיון שלנו במלחמות לבנון ובעזה מול הקאסמים היה אמור להיות יקר מפז – להוביל אותנו לחיפוש ולמציאת דרכים חדשות לחלוטין (טקטיקות ואסטרטגיות, צבאיות ומדיניות) להתמודד עם המציאות החדשה.  ולא היא.
הכניסה ללבנון היא חזרה על מהלכים שהוכחו כשגויים וכבלתי אפקטיביים.
בשלב מסוים תנועת הצבא תתייצב. זו דרכו של צבא. הוא יתחפר בעמדות זמניות ותוקמנה מפקדות זמניות (כתבתי "זמניות" ? כתבתי.). שהייה של שבועות בלבנון, משמעותה מעבר של הרוב המחלט של הכוחות לעמדות נייחות במרבית שעות היממה. זה עלול להיות השלב שאליו מייחל החיזבאללה, מכאן הוא יתחיל לזנב בצבא ולנגוס בו. כך היה בעת ישיבתנו הקודמת בלבנון ומה שהיה הוא שיהיה.
העברת החזית לעורף הישראלי אינה חידוש מפתיע אלא מהלך צפוי.
שדה הקרב העכשווי הוא רחובותינו ובתינו.
איך מפסיקים את ירי הטילים ?
בסופו של דבר אחרי שנקיז דם רב, תמצא החומה המתאימה שתיירט כל טיל שינסה לחצות את גבולותיה של ישראל, אבל אז אנו עלולים למצוא את עצמנו מתמודדים עם חשיפת העורף לאיומים ביולוגיים וכימיים, שיוחדרו לא באמצעים תלולי מסלול. ככל שנמצא פתרונות יעילים יותר למלחמה ולהגנה מעל, כך תגדל הסכנה ונמצא את עצמנו מול מנהרת איום גדול עוד יותר מתחת.
עלינו להפעיל את כל מאמצינו על מנת למצוא גם את הדרך להידבר עם אוייבנו. להגיע איתם להבנות על מנת להפחית את המניע לשנוא אותנו, להרגיש מאויימים מנוכחותנו כאן.
המוטיבציה לא להלחם בנו עשויה להצטמצם כאשר מצד אחד נשמור על איכות כוחנו הצבאי ונשפר את יכולותיו, ומצד שני נבהיר במעשים שפנינו לשלום ולשיח -למציאת פתרונות לא כוחניים לבעיות ולסכסוך רווי הדם.

נשאלתי השבוע האם הייתי מוכן להיכנס להידברות עם היטלר ערב מלחמת העולם השניה ?
ריגשית היה לי קשה מאוד לענות על השאלה, אבל פרגמטית אני עונה כך: אם היה לי סיכוי קטן ואפילו אפסי למנוע את השואה הייתי מוכן לשבת ולדבר עם היטלר.
וגם אם היה לי סיכוי אפסי לדחות את השואה.
וגם אם היה לי סיכוי אפסי להציל רק את המשפחה שלי.
אם היטלר היה מוכן להיכנס להידברות עם יהודי על אפשרות אי השמדת העם היהודי, יתכן שהוא לא היה "היטלר".

משטרת ישראל דיווחה אתמול על טייס בכיר בחיל האויר שנתפס בשכונת הרכבת בלוד בעת שרכש קוקאין. הודעת דובר צה"ל מאשרת את הידיעה.
נמסר עוד, שהטייס מכחיש שהסם נועד לשימושו ושבבדיקת שתן לא נתגלו אצלו עקבות סמים.
למדתי לנהוג במשנה זהירות, בידיעות כאלו שהמשטרה מוציאה לעיתונות, יתכן מאוד שההר יוליד עכברון.
אבל תודו, איזה סיפור !
מלחמה. אזעקות, קולות נפץ בלב שכונה שלווה, אישה חובקת שני ילדים במקלט. עשן, קולות נפילה והתרסקות. טייס בכיר יוצא לגיחות קרביות בשמי לבנון, עיני המדינה נשואות אליו, מטפס אל תא הטייס בדרכו להשמיד משגרי טילים, לשחרר את אזרחי ישראל מאימת האוייב המר והשחצן, ולסייע באש לחיילינו המסתערים על לוחמי החיזבאללה עזי המצח. בין סדרת גיחות אחת לשניה, הוא נכנס לרכבו. סתור שיער וטרוט עיניים אוסף אליו אישה. הם אינם מחליפים מילה. משהו רע קורה להם. יחד הם דוהרים לתוך העליבות של שכונת הרכבת בלוד, בין הסימטאות המאובקות שדמויות אפורות, צלליות שדופות חולפות כרוחות רפאים. שם, במקום הנמוך ביותר בעולם, יפה התואר הטוב שבין הטובים, יוצא מרכבו וניגש אל סוחר הסמים הערבי מושיט את השטרות ולוחש לו : "עשרה". סוחר הסמים עונה לו "כן המפקד !" ומגיש את הסחורה. בעודו עושה את דרכו למכוניתו קופצים עליו הבלשים משכיבים אותו על הרצפה חובטים בו וכובלים את ידיו באזיקים. אותם הידיים שאחזו לפני שעה בהגאי המטוס. קאט.
כל מי שמכבד את עצמו, היה זורק לפח את התסריט הזה. אבל החיים מזמנים לנו לאחרונה תסריטים זולים במיוחד – אדוני הנשיא, היינו מטרידים וזה היה מזמן אני ואיציק וקצב הקטן, ועכשיו את טייס ומסטול.
אם חלילה החשד לא יופרח, על צה"ל וחיל האויר לנהוג בחכמה. כי אם הסיפור הזה נכון, אזי ניתן לומר בביטחון מסוייג שהטייס אינו יחיד! ושבסביבתו הקרובה יש עוד משתמשים או מתמכרים. הדרך הנבונה היא ליצור תנאים בצבא, שיגבירו את המוטיבציה של משתמשים לפנות לעזרה. שיהיה כדאי הרבה יותר לפתוח ולגלות מאשר להסתיר. תגובה לא חכמה תגרום לכך, שמתמכרים יסתגרו וישקיעו אנרגיה רבה יותר בהסתרת והסוואת בעייתם. אם הצבא יספק מעטפת של טיפול, תמיכה ושמירה על צנעת הפרט, עם אפשרות הדרגתית לחזור בתנאים מסוימים לתיפקוד רגיל, – ניתן יהיה לשפר מעט את יכולת הצבא לשלוט בתופעת השימוש לרעה וההתמכרות לחומרים פסיכואקטיביים ואלכוהול. כמו כן, אני מציע למטה הכללי לשקול ברצינות לצייד את מפקדי צה"ל במודיעין טוב ומעודכן, כלומר בידע בסיסי ברמת מבוא בנושא: סמים ואלכוהול – שימוש והתמכרות.
  

אל תהרגו את נסראללה.
כל כך הרבה רגשות מנוקזים לעבר מנהיג החיזבאללה. נסראללה הוא אויב מר וכריזמטי שצמח בתוך ההוויה הפונדמנטליסטית האיסלמית. הוא מעז לעשות את מה שאף מדינה ערבית לא עשתה עד היום – לכסות זה שלושה שבועות בירי טילים את צפון ישראל כולל חיפה העיר השלישית בגודלה.
חיסולו של מנהיג דומיננטי אינו משרת בהכרח את האינטרס הישראלי ארוך הטווח. המקרה של עזה, שבה אין מנהיג שולט המסוגל למשול בפלגים השונים היורים קאסמים, עלול לחזור על עצמו במקרה של חיזבאללה. איננו זקוקים למצב שבו החיזבאללה יתרסק לשברי ארגונים שכל אחד מהם יחזיק במאות טילים ויירה כאוות נפשו. נהפוך הוא אנו זקוקים למנהיג המטיל את מרותו.

לכן, למרות שברחוב הישראלי ניתן לחוש בכמיהה למותו של נסראללה הרברבן שנוא הנפש, יהיה זה מעשה שעלול רק להחמיר ולסבך את המצב בלבנון, שכנתנו הצפונית, שידועה בפלגנותה העדתית השבירה ובשלטונה המרכזי הרופס.

סמטת עטרה די ריקה הבוקר, במשולש הירושלמי הגווע.  קפה "עטרה" כבר שנים אינו נושק לסימטה. והסימטה שתמיד היתה נידחת ודחויה, היתה הבוקר מושפלת מאי פעם. על הקירות כצמחיית מעזבה, עולים כפורחים פייטני הגרפיטי. בתוך גומחת שעוני המים,  מכריז אחד בובי: "סרטים זה לא פנקייקס" – מישהו הדביק מכל צד ראשים קטנים, מלאכים מרחפים. בתחתית הגומחה, גיליתי להפתעתי חתול מבוהל נוכח מצלמתי. סגרתי את הפלאש. כאן, כך סיפר לי הצייר מירון סימה, עמדה אלזה לסקר שילר מול חלון ראווה, וזעקה מרות כנגד ההתעללות בבעלי הכנף שריחפו בתוך חלון ראווה מאובק. עוברי אורח שנקלעו למקום לא הצליחו להרגיע אותה, שוב ושוב ניסו להסביר לה שאלה ציפורי דמה עשויים פלסטיק לא ציפורים חיות, אך אלזה לסקר שילר לא שקטה ודרשה בכל תוקף להזעיק את המישטרה ולשחרר את הציפורים הכלואות ללא מזון ומים.

"סרטים זה לא פנקייקס" מלמד בובי את גירסתו לאימרות הסתמיות השגורות  במקומותינו "החיים זה לא פיקניק" ו "מלחמה זה לא טיול". לכל מי שכתבו אלפי פעמים "עשו אהבה ולא מלחמה" אפשר היום לענות שבמקום שבו יש מלחמה אין אהבה. אין, בכלל. ואצלנו יש הרבה. אפילו עכשיו. ברגע זה ממש. בצפון ובדרום, בלבנון ובעזה. הרבה מלחמה.  יתכן, שבובי מתכוון ל"סרטים" אחרים, אולי הוא הנמנה עם "אוכלי סרטים" או יודע "אכילת סרטים" מהי, יכול להעיד ש"סרטים" הם סיפור שקשה לצאת ממנו. חציתי את רחוב שמאי ונכנסתי לסמטת ביאנקיני, שהיא ממש לא סימטה, אבל גם לא רחוב אפילו לא רחוב אחורי, אלא מעבר מחבר חסר כל חן ואופי, תאונה אורבנית אחת מני רבות. שם על קיר לוחות שיש נסורים המחוברים אופקית נמצא מקבץ סטנסילים, שנראה ברגע הראשון מקרי ביותר. העליון בירוק מכריז הישר מתהילים ל"ד: "בקש שלום ורדפהו" וחוזר על עצמו שוב בשורה השניה, אלא שבשורה השניה נמחקו שלוש אותיות וקיבלנו את "בקש שלום ורד", שזה הרבה יותר מסקרן ומעניין כל הסיפור הזה עם ורד וכל ההסתבכויות שלה, ירוק על לבן על הקיר בסימטת ביאנקיני.

מימין, דמות כפופה כפותת רגליים וידיים מאחור, ראשה מכוסה בשק – תמונה מתארת עינויים שעובר נחקר מן הסתם במרתפי השב"כ, ועל כך זועקת הכותרת "בטירוף שלנו". זהו סטנסיל מחאתי חזק עם אווירה וקווים  דירריאניים. הכתובת המרכזית במיקבץ הגראפיטי של ביאנקיני קוראת : "זה בידיים של צ.ה.ל" מבט נוסף הולם בכח – אי אפשר לטעות – בחרמש הקוצר חיים אוחזות שתי ידיים ומאחור מתוך הקסדה מציצה הגולגולת – מלאך המוות. מחאה בוטה ומקוממת. מימין כדור אדום אולי שמש אדומה ועל רקע השמש מתמר עשן שחור – רמז לעולם שחרב שהוכרע בידי כוחות ההרס והרשע, שגברו על כוחות התבונה והחיים. במבט נוסף, אולי מה שנראה כמו עשן הוא הארז סמלה של לבנון והנקודה האדומה (דם \ נורת אזהרה) באה להזכיר ולהזהיר. חציתי את רחוב הילל ונכנסתי לרחוב רבי עקיבא. בית צפריר החד קומתי עומד על סף תהום – בור עצום נחפר לצידו. אני עומד ומבין, שעתה לאחר שיושלם המגדל רב הקומות שיבנה לצידו, יהיה בית צפריר מוקף כמעט מכל עבריו בענקים, והוא הקטן והמוצל יוותר שם לבדו, ועל כל זכויותיו יגן מוזיאון הסובלנות של הארכיטקט פרנק גרי ההולך ומוקם על שתי רגליים האחת בבית הקברות המוסלמי שבגן העצמאות, והשניה בכיכר החתולות.                                                                                                             בגן העצמאות קבוצת בני נוער בנים ובנות דוברי ערבית שיחקה כדורעף, במקום רשת קשור חבל בין שני עצים. על ספסל ישב גבר מבוגר וזיפני עם סל פלסטיק רשת ריק ומצץ סיגריה. חבורת עורבים טיילה לצד שדרת עצים צעירה. לפתע הושלך הס בגן, בשביל החוצה פסעה בטוחות צעירה שזופה, חטובה, חסונה ומלכותית, לגופה מעט מאוד בגדי מלכות,  היא נשאה תיק גדול ביד אחת ומכשיר סלולרי בידה השניה. הגן עצר את נשימתו, עד שנעלמה.

מזה שנים שאימצתי את גישת צמצום הנזקים בעבודתי בתחום ההתמכרויות. הגישה קיבלה תנופה בעקבות התפשטות האיידס בקרב משתמשים בסמים בהזרקה. היא נקלטה היטב בקרב אותם אנשי מקצוע שהבינו שהמלחמה בסמים אינה רק חסרת תוחלת אלא אף מוסיפה נזקים. גישת צמצום הנזק (להלן גצ"ן) היא גישה פרגמטית שמטרתה היא לתת מענים ולמצוא פתרונות לבעיות תוך קריאה נכונה של המציאות, למשל להעניק לאדם שמשתמש בהירואין בהזרקה את הכלים על מנת שלא יידבק באיידס או בהפטיטיס בי או סי ושילמד כיצד לא ידביק אחרים במחלתו, למנוע מוות ממנת יתר, להפסיק או להפחית התנהגות עבריינית, לשלב גורמים יצרניים באורח חייו וכו'.
בשנים האחרונות מתפתח תת ענף בתוך הגצ"ן והוא פסיכותרפיה בסגנון הגצ"ן   – בדרך כלל הקהילייה הפסיכותראפיסטית דרשה תנאי מוקדם לטיפול במשתמש או מכור לסמים ואלכוהול והוא הפסקת השימוש, או שפשוט התחמקה או סירבה לטפל במתמכרים, ואילו הפסיכותראפיסטים המחזיקים בגישה החדשה רואים במכור המעוניין בפסיכותראפיה אדם בר טיפול, שניתן להשיג איתו מטרות חשובות ביותר גם אם אינו מפסיק את השימוש . פאט דנניג שכתבה את הספר הראשון בנושא אומרת בין היתר למטפלים שהכלל הבסיסי הוא "אל תזיק" אל תגרום לנזק נוסף על הנזק הקיים.
בימים אלה של מלחמה בלבנון, אני שואל את עצמי האם עקרונות הגצ"ן יכולים לשרת את תהליך קבלת ההחלטות של הדרגים (הפוליטי והצבאי) המעורבים בטיפול במשבר. האם שימוש בעקרונות מזעורם של נזקים עשוי לסייע בפריצת דרך מחשבתית שתצמצם את היקף נזקי המשבר. האם שימוש בעקרונות דוגמת הגצ"ן היו למשל יכולים למנוע את התפרצותו ? או לצמצם את היקפו ?
דווקא בטיפול במשברים עם עיראק ולאחרונה סביב משבר הגרעין עם איראן נראה היה שממשלות ישראל פתוחות לאמץ תהליכים חשיבתיים חדשים, אך למרבית הצער דווקא בעימות עם השכנים הקרובים שמהווים איום מוחשי על שלומנו ובטחוננו נכשלנו. מזה דורות שמקובלת כתורת משה מסיני על כל המנהיגות הישראלית מכל צבעי הקשת האקסיומה ש"לא מדברים עם ארגוני טרור"  – אכן הטרור מאיים על שלום העולם, אולם אירגוני הטרור הם מציאות בחיינו, שהמלחמה בהם קשה ולעיתים קרובות חסרת תוחלת. אולי הגיע הזמן לנסות לצאת מתוך התבניות המקודשות ולאמץ גישות נוספות. למשל לדבר עם טרוריסטים, להתייחס אל הדיבור עם ארגוני הטירור כמו לניטרול של מטען נפץ.
מתוך עבודתי בתחום ההתמכרויות אני יודע שאחת מתגובות להצעה מעין זו היא ששיחה עם טרוריסטים תחזק ותגביר את הטרור – זוהי התגובה המקובלת בציבוריות כאשר עולה על הפרק הצעה לפתוח שרות להחלפת מזרקים – מיד נשמעות טענות חסרות בסיס עובדתי שפרוייקט כזה מעודד שימוש בסמים והזרקה.

זכותו של פרט וזכותה של מדינה להשתמש בכח כדי להגן על עצמם, וכדי למנוע תוקפנות ואיום על שלומם וקיומם. השאלה שמטרידה אותי היא האם ממוצות האפשרויות לצמצום נזקים, או שאנו ממשיכים להיות שבויים בתפיסות נוקשות אודות האחר המאיים, תפיסות המצמצמות את מגוון האפשרויות והסיכויים לעתיד טוב יותר לגודל חריר הירי.

Harm Reduction

Harm Reduction Psychotherapy

לפני שנה בכנס בינלאומי פגשתי את ד"ר ר. רופא לבנוני צעיר שחי ועובד בבירות. הכנס היה מיוחד במינו, הוא היה מורכב מקבוצה קטנה של אנשי מקצוע ממדינות מזרח אירופה, המזרח התיכון, אפריקה, ומיטב אנשי המקצוע מהמערב. המתכונת האינטימית איפשרה בנוסף על למידה וחילופי ידע גם יצירת קשרים בינאישיים עם אנשי מקצוע שבימים כתיקונם הוא אינו אפשרי כמעט. בימים אלה נזכרתי בו בד"ר ר. הגבר הצנום והצנוע וכתבתי לו אי מייל:

Less than a year ago we met in the conference in Istanbul. Those days when we are in a war situation, I'm thinking of you your families and colleague. I know Beirut is under bombing and I hope that you, your family and relatives are healthy and that the war activities will stop and peace and sanity will overcome the destructive powers.

הבוקר קיבלתי את אי מייל מד"ר ר. :

I was very touched by your e-mail. We are living a nightmare that we hope will end soon; we don't want all of this and we just want to live in peace. Thank you once again for your concern,

תרגום: האי מייל שלך מאוד נגע לליבי. אנחנו חיים סיוט ומקווים שיפסק בקרוב. אנחנו לא רוצים את כל זה, רוצים רק לחיות בשלום. תודה לך שוב על דאגתך. עניתי לו :

I'm sorry to hear you experience such horrible days of war. You are right – human beings should stop aggression and violence and use the resources to develop mankind's welfare, health and education. I don't know how I can help you ? but if you think about any idea, please don't hesitate and write me.

כותרת ראשית בעיתון הארץ היום "ישראל: לנקות לבנון מטילים" מזכירה לי כותרת ממסע הסברה של הרשות למלחמה בסמים בעיצומה של מערכת הבחירות האחרונה "לנקות את ישראל מסמים". שתי המטרות  אינן ברות השגה.

גם אם הניסיון לנקות את דרום לבנון מטילים ולהשיג את כוחות החיזבאללה אל מצפון לליטני יצליח, יגרום הדבר לכך שהחיזבאללה יצטייד בטילים ארוכי טווח.

הדיבורים על פגיעה אנושה \ קריסה \ מחיקה \ או שבירת החיזבאללה הם זריית חול בעיני הציבור. האוכלוסיה הבוגרת בישראל זוכרת את מלחמת ששת הימים בה היכה צה"ל מכה ניצחת את צבאות ערב, ופגע אנושות בצבאות מצריים סוריה וירדן. לא עברו שנתיים ומצאנו את עצמנו במלחמת ההתשה, כעבור שש שנים שוקמו צבאות מצריים וסוריה המוכים עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה הנוראית, הלא היא מלחמת יום כיפור, מלחמה שמצאה אותנו אפופי ניחוח הניצחון ומופשלי מכנסיים. ככל שהמכה שאנו מכים בשכנינו קשה יותר, ככל שהנזקים הנגרמים לתשתיות הצבאיות והאזרחיות כבדים והאבדות קשות, כך תרבה האיבה ויגבר הרצון להשיב מלחמה שערה, תתחזק המוטיבציה לבנות כח צבאי חזק יותר וקטלני יותר, אם כדי להתגונן ואם כדי להשיב את הכבוד האבוד.

כל מלחמה היא כישלון מנהיגותי. האחראים לכישלון הם מנהיגי הצדדים המעורבים במלחמה, שלא הצליחו לפתור את הסכסוך בין מדינותיהן בדרכי שלום ולא הצליחו למנוע את המלחמה.

הכוח המשמעותי באזורנו היא איראן – מעצמה רבת השפעה וכח. היא מוליכה ומובילה כוחות משנה רבים באזורנו. מדיניות פרגמטית שרואה באיראן גורם משמעותי, חייבת להוביל לניסיונות בלתי פוסקים ויצירתיים, להגיע להידברות עם הממשל האיראני על מנת לנסות לשפר ולהשיג הבנות. תפיסת איראן אך ורק כאויב שוחר רע היא נקודת מבט צרה, שאינה משרתת את האינטרס הישראלי, ולכן יש להרחיב אותה וליצור אופציות רבות ככל שאפשר.

כשהתותחים רועמים המקררים מתרוקנים.
המאמץ המלחמתי עולה כסף רב מאוד. מכונת המלחמה זוללת משאבים אדירים ואותם ניתן יהיה לגייס אצל בעלי המקררים המתרוקנים. המאמץ המלחמתי ירושש את העניים, ולעומת זאת תעשיית המלחמה תפרח. ייצור, רכישה וסחר של תשתיות ואמצעי לחימה יכניס הון לכיסם של סוחרי נשק, קבלנים, מהמרי הבורסה וחבריהם. יש כאלה, שכבר עתה יודעים להריח את ניחוח הכסף העולה מתוך העשן המיתמר וששעתם היפה קרבה.
אל ראש סדר העדיפות עומד לשוב כמימים ימימה הביטחון. ואילו החינוך, החברה, הרווחה והבריאות יחזרו אל מקומם המוכר והנידח.

"ויקום קין על הבל אחיו ויהרגהו".

האמנם כולנו בני קין, נושאים את הגן הלוחם ומפיצים אותו מאב לבן, מדור לדור. כמום שנגזר עלינו, שטבוע בתוכנו כמו מעגל סגור על שבב תורשתי, דחף שאינו בר כיבוש – הכופה עלינו לשלוף את החרב, לסחוט את ההדק להכות עד מוות. האמנם.