Sub Stance

פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה Natalia Estemirova נחטפה ב 15 ביולי 2009 וכעבור מספר שעות נמצאה ירויה בראשה. עדי ראיה בגרוזני בירת צ'צ'ניה מסרו שארבעה גברים דחפו אותה בכוח למכונית בעוד היא צועקת שזו חטיפה.

פעילי זכויות אדם ברחבי העולם עושים את מלאכתם כאשר כמעט תמיד יש גורם שמאוד מוטרד ממנה ומעוניין בהפסקתה. פעילי זכויות אדם מסכנים את חייהם למען מטרה חשובה. הם פועלים ללא נשק וללא אבטחה. פגיעה בפעילי זכויות אדם הוא פשע חמור, שנכון יהיה אם יוגדר על ידי המוסדות הבינלאומיים כפשע כנגד האנושות.

נטליה אסטמירובה היתה אדם מיוחד במינו ונפלה על משמר זכויות האדם. יהי זכרה ברוך.

אזרחים יקרים,

אני ניצב כאן באוניברסיטת בר אילן, ויודע כי עיניכם נשואות אלי, מבקשות לשמוע את מוצא פי. אני חש אחריות כבדה וגודל השעה לא נעלם ממני. רציתי לעמוד כאן ולומר לכם כי במשך ארבעים ושתיים השנים שחלפו, בנינו ביהודה, שומרון, חבל עזה וברמת הגולן התיישבות לתפארת. רציתי לומר לכם שמפעל ההתנחלות הפך להיות לא רק למעשה התיישבותי מופלא שאין לו אח ורע בעולם, אלא שיש בו את תמצית הטוב שבאדם היהודי הנאחז באדמות אבותיו, ומקים עליה את ביתו באהבה, כשהוא חש את הקשר העמוק להיסטוריה של עמנו ורושם פרק מפואר בדברי הימים של הציונות. רציתי לומר לכם כאן היום שאני מרגיש מחויב למפעל ההתנחלות, שהייתי מבקש להרחיב את הבנייה, לראות עוד ישוב, עוד כפר, עוד בית, עוד עץ, עוד כביש עוד בית ספר עוד גננת המוליכה אחריה שורת ילדים השרים שירי אהבה לארץ ולנופיה. רציתי לומר לכם שבין הנהר לים יש מקום למדינה אחת היא מדינת ישראל – מקלט לשארית הפלטה – לשרידים שניצלו מהשואה האכזרית, מפוגרומים, גזירות ורדיפות. רציתי לומר לכם שהמדינה הזו היא מדינה יהודית.  זו הארץ שהאלהים נתן לבניו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב. על כל אלה ועל עוד גדלתי ובגרתי וחונכתי בבית הורי, כך שרתתי את עמי וכך אני מחנך יחד עם שרה רעייתי היקרה את בנינו.

הגיעה השעה להתעורר מחלומות וממשאלות הלב, הגיעה השעה לעמוד נוכח פני האומה ולהציב לפניה את מראת המציאות. לאחר ימים ולילות שבהם שקלתי בכובד ראש, הקשבתי לטובי בניה ובנותיה טובי המומחים ההוגים ואנשי הרוח של הארץ הזאת, שהציגו בחוכמה וגם בלהט את עמדתם, הגיעה שעת האמת. אומר את דברי בלשון ברורה ונחרצת – אנו הולכים זה שנים מספר בדרך שאין חזרה ממנה ומשמעותה אחת – בין הנהר לים יהיו שתי מדינות, מדינת פלסטין לפלסטינים ומדינת ישראל ליהודים ולתושביה המוסלמים הנוצרים והדרוזים. שתי מדינות לשני עמים. משמעות הדבר הוא שתם מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. אנו נכנס למשא ומתן אמיתי ונוקב עם מנהיגי הרשות הפלסטינית על מנת להבטיח את ההצלחה ועל מנת למנוע סכנות מצד חורשי הרע. במשא ומתן זה נמצא את הדרך לדאוג לאינטרסים של אחינו בהתיישבות ביהודה ובשומרון. כל מי שעיניו בראשו ויודע לקרוא מפות יודע שנאלץ לפנות ישובים, וכך גם נעשה בבוא היום.

זו שעה קשה לי וקשה לאחי ואחיותי חולמי חלום ארץ ישראל השלמה. אך זו גם שעה חשובה גדולה ומכרעת בביסוס עתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית החיה בשלום ובבטחון במזרח התיכון ובתוך משפחת העמים.

תודה.

בבית הלבן יושב נשיא שלא ידענו כמותו. הוא מדבר אנגלית רהוטה וברורה והמסר שלו אינו זקוק למפרשים. אובמה אמר שינוי במסע הבחירות שלו, ובאופן מפתיע שלא כבבמקומותינו, הוא עומד מאחורי הצהרותיו וחותר לעבר השגתו. 

ארה"ב מבקשת פיוס. דרכו של אובמה אינה דרכו של השולף במערב הפרוע. הוא מבקש לבנות הידברות עם מדינות ערב ועם המוסלמים. אובמה רוצה לדבר עם כולם. הוא אינו רואה בעולם המוסלמי אוייב. ארה"ב בהנהגת ברק אובמה לא ניצבת עוד ללא תנאי לימין ישראל ידידתה ובת בריתה מול מדינות ערב והאיסלאם. 

ישראל תתחלק לשלושה מחנות, המחנה האחד הרואה באובמה חוסיין – אנטישמי, פרו ערבי שונא ישראל, המאיים להפיל עלינו חורבן ולפגוע בזכויותינו על ארץ ישראל. המחנה השני רואה באובמה ברק – תקווה גדולה, כמי שישכין שלום, שיביא לקץ ההתנחלות בשטחים הכבושים, ויכפה פתרון של חלוקה בירושלים. המחנה השלישי הוא המחנה הפרגמטי, שמבין שישראל אינה יכולה להמשיך ולהתקיים כאן ללא תמיכה וסיוע אמריקאי. המחנה הפרגמטי מבין, שלבית הלבן נכנס נשיא שאינו מתכוון לדחות את השינוי לכהונתו השניה, ושישראל לא תוכל יותר להשתמש בסחבת ובתרגילי השהייה. המחנה הפרגמטי מבין שישראל חייבת מהר מאוד להתמקם בעמדות נכונות שישרתו את האינטרסים שלה.

עין הוד היא רבת קסם. פורחת ומעוטרת בפסלים. יד האמנים החיים בכפר מורגשת בכל. האוירה שלווה ומפויסת, בועתית מה. חיי העיר חושפים לעין כל את פצעי וכאבי האדם, העיר נותנת יותר מרמז לחלקים האפלים והמכוערים שרוחשים בתוכה. לעומתה, – עין הוד ממורקת, ארוזה ומהודקת היטב במהוגנות כפרית טבולה בירק. כולה אומרת אצלי הכל בסדר. ישבנו שם והשלווה עשתה לנו טוב, עזבנו ליום אחד את שגרת העבודה שלנו, ועשינו יום של ביחד עם לימוד ודיון ואוכל והנאה מהדברים היפים שיש מסביב. ממש במקרה מישהו שאל על ההיסטוריה של הכפר, ואז עלה גם העניין של הישוב הסמוך עין חוד ומעמדו ככפר לא מוכר עד 2005. הסמיכות הזו של עין הוד ועין חוד ובני האדם שחיים בשני הכפרים – העלתה אצלי את המחשבה שעל עין הוד ועין חוד נגזר לחיות יחד כשם שנגזר על יום העצמאות ועל הנכבה. חשבתי שכשם שעין חוד הפך ליישוב לגיטמי, כך גם הנכבה זכאית ללגיטמיות. ומעבר לכך, הלגיטימיות של עין חוד מחזקת את הלגיטימיות של עין הוד, אחת מגדירה את השניה כשם שיום מגדיר את הלילה ולילה מגדיר יום, ובלי חושך לא נדע שיש אור. הנכבה לא מאיימת עלינו. היא לא שמחה גדולה, ולבטח מעוררת אצל חלק מאיתנו רגשות מאוד לא נעימים. אם ניתן לנכבה את מקומה, לא זו בלבד שהיא לא תפגע בנו, אלא שהיא תוסיף מימד חשוב לעצמאותנו – כנות יושר ואמפטיה לסבל וכאב של הזולת.

קיצוץ במיסים אינו מעלה את הצמיחה. (מתוך העוקץ)

Forum nucléaire from étapes: on Vimeo.
http://www.nuclearforum.be/fr

זה מאוד יפה שלוחמים מדווחים על התנהגות מחפירה ואכזרית של קצינים וחיילים במבצע עופצת ירוקה. זה מאוד מחמם את הלב שיש ביננו בעלי מצפון, שאנחנו עדיין אמונים על ירי ובכי, שנותרו בנו שרידי יפי נפש. מבלי לדון בשאלת "הצורך" לצאת למלחמה זו או אחרת, הגיע הזמן לסתום את הגולל על מושגים כמו "טוהר הנשק" "כיבוש הומני" "מלחמה צודקת" "לא משאירים פצועים" "דוגמא אישית" "אחרי" "חברים לנשק" וכיו"ב. יש לומר בפה מלא: מלחמה היא רוע, אין בה צדק ואין בה חמלה. המלחמה היא לא רק ביטוי לקוצר ידם של הפוליטיקאים, אלא מתן דרור ליצרים האפלים וההרסניים של האדם. כשמדינות מחליטות לפתור סכסוך באמצעות מלחמה, הן משלחות לשדה הקרב את היצרים התוקפניים, את אבדן העשתונות, הפחדים והבהלות הגדולות ואלה מוצאים את ביטויים במעשי זוועה, רשעות, בהרג והרס. ומעבר לכך, המלחמה אינה מסתיימת לעולם, – לדורי דורות ממשיכות המלחמות להתנהל בתוכנו, למרות שהפוליטיקאים ושרי הצבא הכריזו על סיומן, ערכו מצעדי ניצחון והעניקו אותות גבורה והצטיינות. על אפם וחמתם וללא פקודתם, ממשיכות חטיבות חסרות דגל ומבנה להכות להרוס, לכאוב וליילל. חייילים אלמונים שפשטו את המדים ממשיכים ללחום מאחורי תריסים מוגפים, ברחובות, בסמטאות ועל הכבישים. יום יום, בגסות רוח, באלימות, בוונדליזם, בזעם בכעס, בשנאת האחר, הזר והשונה, באיבה יוקדת או עצורה. אך גם בכאב נורא, כשהם נכי גוף ונפש – הלומים, פגועים, צרובים לנצח במראות הזוועה השבים ומוקרנים מולם בימים ובלילות, בזכרונות שאינם מרפים ובבעותי לילה. כל מלחמה בונה את גרעין המלחמה הבאה, שתיתן שוב דרור ליצרים האפלים, תחפש מזור לכאבים הבלתי נסבלים, ובאותה עת גם תפיץ באוויר את זרעי המלחמה הבאה.

אתר GLOBAL VOICES מוסר שהבלוגר האיראני אומיד רזה מירצאייפי (Omid Reza Mir Sayafi) בן ה 29 מת אתמול בכלא אווין שבטהרן. הוא נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר באשמת פגיעה במנהיגים הדתיים ומעורבות בתעמולה נגד הרפובליקה האיסלמית של איראן. מירצאייפי היה אמור לעמוד למשפט נוסף באשמת פגיעה באיסלאם. אתר פעילי זכויות אדם באיראן מוסר שמירצאייפי סבל בכלא מדיכאון, קיבל תרופות אנטי דכאוניות ונטל מנת יתר של כדורים. הרופא הכלוא ופעיל זכויות האדם האיראני ד"ר היסאם פירוזי (Dr. Hesam Firouzi) דיווח שדרש לפנות את מירצאייפי לבית חולים אולם רופאי הכלא סרבו. באיראן כלואים פעילי זכויות אדם ובהם בלוגרים משום שנטלו לעצמם את זכות חופש הביטוי. בשנה שעברה נסגר באיראן המשרד לזכויות אדם שנוהל על ידי כלת פרס נובל לשלום שירין אבאדי (Shirin Ebadi) בטענה שהוא התנהל כמפלגה לא חוקית.

בפייסבוק הוקמה קבוצה המטילה אחריות למותו של מירצאפיי על שלטונות איראן. וקבוצה נוספת למען ד"ר היסאם פירוזי.

אומיד רזה מירצאיפי

אם הייתי יושב במשא ומתן בקהיר מול החמאס, הייתי מציע להם את ההצעה הבאה:

1. מכיוון שברשימת האסירים מופעים X כאלה שממשלת ישראל אינה יכולה לשחרר כיום וסיבותיה עימה, אנו מציעים לכם במקום זאת פי 5, כלומר נשחרר בתמורה לגלעד שליט בנוסף ל  400 אסירים עוד 1600 אסירים שרשימת שמותיהם מצורפת בזאת, סה"כ ישוחררו 2000 אסירים.

2. אם יתברר לנו שבעקבות צעד זה, נפתחת תקופה של אי אלימות והפסקת הטרור, אנו מתחייבים בתום שנה לקצוב את ענשם של X האסירים והם ישוחררו בתוך 5 שנים. והאסירים שהוגלו יוכלו לשוב לבתיהם.

3.  אנו מתחייבים עתה, שבעקבות חתימה על הסכם כלשהו (שביתת נשק \ שלום וכיו"ב) בין ישראל לממשלת פלסטין, ישוחררו כל האסירים הפלסטינים.

כל מלחמה היא כישלון. כי מלחמה היא מוות , פציעה, נכות, אבל, שכול, הרס, אבדן, פחד, אימה, שנאה ופשע. מנהיגים שאינם מצליחים להוביל את מדינותיהם לפתרון סכסוכים בדרכי שלום ו"נאלצים" לצאת למלחמה "צודקת" נכשלים בתפקידם.  מלחמה זורעת את נבטי המלחמה הבאה. כל מלחמה בונה את התשתיiת למלחמות שיבואו בעקבותיה. אפשר לקטוע את מעגלי המלחמות האין סופיות. מנהיגי הפלסטינים כמו גם מנהיגי ישראל מקובעים ומשותקים, הם לא הפיקו לקחים ונכשלים בשינוי גורל עמיהם, הם מובילים דור אחר דור את שני העמים בדרך המלחמה וצורבים בתודעת העמים את הנתיבים העתידיים של נחלי הדם. אחרי היום הראשון למלחמה בעזה נראה שהלקחים היחידים שהופקו הם לקחים מערכתיים מדו"ח ועדת וינוגרד, וגם בכך אני מטיל ספק. ברור כשמש בצהריים, שזכותו של אדם ושל מדינה להתגונן  להשתמש באמצעים אלימים כדי לעצור אלימות. השאלה הגדולה היא מדוע אי אפשר אחרת. מדוע אנו ממשיכים לסגוד ולכרוע ברך לפני אלהי ה"אין ברירה".

כוחו של השמאל נבע מתפקידם החשוב של התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער ככוחות מניעים ומעצבים בחברה הישראלית. תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית איבדו את מקומם. הם נכשלו בהבנת "ישראל השניה" מושג אומלל שמשקף את תפיסת השמאל את העלייה מארצות המזרח, והם איחרו מאוד בהבנת ההשלכות החמורות של ההתנחלות בשטחים הכבושים על עתידה ודמותה של ישראל. רעידת האדמה שלא התחוללה בעקבות מלחמת יום כיפור ועליית בגין לשלטון השלימו את פריצת תהליך התרסקות תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית. לכוחות אלה שהגדירו את עצמם כחלוציים – כהולכים לפני המחנה הגדול ומכוונים את דרכו, אין כיום תחליף. השמאל הישראלי הוא היום נושא הרעיון אך למרבית הצער אינו נושא את הבשורה ואת הדגל. רעיונות השמאל מחלחלים ומשפיעים מעט מדי על החברה הישראלית ועל ממשלות ישראל. ללא בשורה השמאל גם לא יאחז בדגל.