"המפכ"ל על הטבח: לא נחזה באירוע כזה בקרוב"

ימים יפים עוברים על משטרת ישראל. זמן רב המתינו מיטב בנינו לשעה הזו. כל כך הרבה השפלות וביזיונות ידעו חדשות לבקרים. מדי יום נהג המפכ"ל להתבונן בראי ומה שפגש היה שק חבטות מרופט. אך הוא לא אמר נואש. הוא ידע בסתר ליבו שיום יבוא. גם כשהיום בושש והתמהמה, גם כששוב רדפה פאשלה אחר ביזיון, שלומיאליות נגעה באזלת יד, איוולת ברשע, הוא חתר בנחישות אל היעד. הישיר מבט אל האופק, ידע בתוך תוכו שיומו הגדול קרב. והיום אכן הפציע. היום הוא היום. זהו שחר של יום חדש. זה יומה הגדול של משטרת ישראל, זו שעתם היפה של שוטרי ישראל.

במלחמה מעצם טבעה מתרחשים פשעי מלחמה.
מלחמה מטבעה יוצרת סביבה אלימה, כמות ואופי הלחצים שבהם נתונים מפקדים וחיילים בשילוב עם מבנה אישיותם הם קרקע להתנהגויות בעייתיות שחלק מהן ניתן להגדיר כפשעי מלחמה. אפשר להניח שלצד לוחמים שהמלחמה נותנת דרור ליצריהם האפלים, ישנם אחרים שאימת המלחמה והסכנה לחייהם גורמים להם לנהוג בדרך שניתן להגדירה כפשע מלחמה.
לכן, מן הראוי הוא שמדינות העולם (האו"ם) תקבלנה החלטה ולפיה אחרי כל מלחמה על הצדדים הלוחמים להקים ועדות חקירה לבדיקת התנהגות הלוחמים והמפקדים. האו"ם ימנה לכל אחת מועדות החקירה משקיפים מטעמה.

בימים האחרונים מתחזקת אצלי שוב ההרגשה שהתקשורת (אני לא אוהב להשתמש במילה הזו, אבל במקרה זה אין לי ברירה) הישראלית כופה עלי סדר יום שאינו הולם את ערכי ואת סדר העדיפויות שלי. אני מעריך שאני לא מייצג את "הציבור" ואת הנושאים שבהם הוא מתעניין, ולמרות זאת הזמן שמקדישים בימים האחרונים למשל לסיקור פרשת התאבדותו של מוני פנאן ונגזרותיה חורג לטעמי מהנדרש. חורג במידה כזו שהוא בעצם מכתיב לא רק את סדר היום אלא גם דוחק לשוליים נושאים אחרים חשובים שלא נמצא להם מקום.
קיבלתי הבוקר אי מייל מ SAMHSA – מינהל השירותים לשימוש לרעה בסמים ובריאות הנפש בארה"ב. ובו פרסום על מבצע שנועד להפחית סטיגמה – דעות קדומות על חולי נפש – מבצע שנקרא Bring Change 2 Mind. זהו נושא שהתקשורת יכולה "לקבור" בקלות רבה. נכון שאין לו סקס אפיל, אבל הוא נוגע לאחד מכל ששה מבוגרים ולאחד מכל עשרה ילדים, אבל בעצם לרבים יותר אם סופרים גם את בני משפחותיהם ויקיריהם.
הבחירה של התקשורת לעסוק במשך דקות ארוכות מאוד בפרשות כדוגמת פנאן ז"ל ממקדת את תשומת לב, היא בחירה לעסוק בנושא מתאייד, שהשלכותיו על טובת הציבור אפסיות. אבל זוהי גם החלטה להשמיט מלב הדיון הציבורי שאלות אחרות הקשורות לרווחת האזרחים ולפניה של החברה הישראלית.

הבוקר ליוויתי את נכדי לגן. לאורך הדרך על הגדר שלצידנו היו מונחים גביעים ריקים של מעדני חלב ושקיות חטיפים ריקות. מאחורי כל אחד מהם היתה יד אדם. מישהו הניח אותם על הגדר. הוא הוציא את גביע הפלסטיק הריק מרשותו וזרק אותו למרחב הציבורי. מה קורה לאדם שמתנכר לרשות הרבים. איך נוצר נתק שכזה המאפשר לו בקלות רבה לזהם את הרחוב, השדה, האויר ואת המים. האם זו רק חוסר היכולת לקשר בין התנהגותו האישית לבעיות האקלים של כדור הארץ ? איך זה קורה שהפעולה האנושית הקטנה מתקשה להתחבר למשמעויותיה הרחבות יותר להשלכותיה על הסביבה. או שאולי מדובר בהתנהגות שיש בה ייאוש, פסימיות או כעס ותוקפנות. מה קורה לפעוט הפוסע לצידי בבוקר אל הגן ? האם עינו מתחילה להתרגל לנוכחות המזהמת ? האם גביעי הפלסטיק ושקיות החטיפים פעורות הפה הזרוקים לאורך מסלול הליכתנו הופכות להיות חלק מנוף דרכו ? לחלק מעולמו ? מה קורה לי ולו כשאני פוסע וידו הקטנה בתוך ידי, ואני איני אומר דבר ואיני נוקט עמדה לא כל שכן עושה מעשה ? הבוקר כשצעדנו יחד, לא אספתי את גביעי הפלסטיק הריקים ולא זרקתי אותם לתוך המיכל שנועד לאיסופם, אחזתי בידו ופסעתי איתו לאורך הגדר אל הגן, נותן בשתיקתי לגיטימציה לנוכחות המזהמת, תורם להסתגלות העין הקטנה למפגע האקולוגי, שתורם לשינוי האקלים של כדור הארץ. לא עלה בדעתי לאסוף את האשפה המושלכת ברשות הרבים. וגם ברגע זה ממש, אני מרגיש התנגדות לעשות זאת. במקום כלשהו, אני מרגיש אחריות על התנהגותי שלי ומסרב ליטול אחריות על התנהגות של האחר. זאת למרות שלהתנהגות האחר יש השפעה מעגלית על זו שלי ועל גורלי, ויש לה אפילו השפעה על המעשה החינוכי שלי, על נכדי הפוסע לצידי בדרך.
פוסט זה נכתב ביוזמת ובמסגרת ה Blog Action Day 2009 המוקדש השנה לשינויי האקלים.

האם סילבן שלום קורא את הבלוג שלי ?
אם הוא קורא הוא היה צריך לתת לי קרדיט, אבל סביר להניח שהוא לא.
היום אחה"צ בשידור רדיו, העלה סילבן שלום את הצורך ביצירתיות בעניין המגעים לשחרור גלעד שליט (בוקר טוב יצירתיות) ונתן כדוגמא את ההצעה כפי שמנוסחת בסעיף 1 בפוסט שלי הנושא את הכותרת הצעה לחמאס בעניין גלעד שליט מחודש מרץ האחרון:

"אם הייתי יושב במשא ומתן בקהיר מול החמאס, הייתי מציע להם את ההצעה הבאה:

1. מכיוון שברשימת האסירים מופעים X כאלה שממשלת ישראל אינה יכולה לשחרר כיום וסיבותיה עימה, אנו מציעים לכם במקום זאת פי 5, כלומר נשחרר בתמורה לגלעד שליט בנוסף ל 400 אסירים עוד 1600 אסירים שרשימת שמותיהם מצורפת בזאת, סה"כ ישוחררו 2000 אסירים. "

קשה להניח שמר סילבן שלום היה מרחיק לכת ביצירתיותו והיה גם מוכן לאמץ את יתר סעיפי הפוסט ההוא:

"2. אם יתברר לנו שבעקבות צעד זה, נפתחת תקופה של אי אלימות והפסקת הטרור, אנו מתחייבים בתום שנה לקצוב את ענשם של X האסירים והם ישוחררו בתוך 5 שנים. והאסירים שהוגלו יוכלו לשוב לבתיהם.

3.  אנו מתחייבים עתה, שבעקבות חתימה על הסכם כלשהו (שביתת נשק \ שלום וכיו"ב) בין ישראל לממשלת פלסטין, ישוחררו כל האסירים הפלסטינים."

מכל מקום, לפחות בסוגיה זו צועד מר סילבן שלום  בכיוון הנכון…

אתמול בערב בבית אימי ישבנו ודיברנו על האלימות והרוע ברחובותינו, על הניכור וגסות הרוח ועל הצעקות שמחליפות את הדיבור. בדרך מירושלים נודע לנו שיש עומס מלטרון ועד מוצא ונסענו שלא כהרגלנו ושלא כדרכנו בכביש 443. הנהיגה בכביש שחלקים נרחבים ממנו מוגנים בחומות, גדרות תיל ומגדלי שמירה, כשבין לבין מנצנצים אורות כפרים ומעליהם ניאון ירוק של מסגדים, היא נהיגה מדכאת גם בלילה. נהיגה בכביש כלא.

בלילה חלמתי חלום מלחמתי ארוך ומפותל, לאחר שחלמתי את הקטע שאני מביא כאן, התעוררתי עם תחושה קשה ואמרתי לעצמי שאני חייב לזכור את החלום, ושיחזרתי אותו מיד בזכרוני וכך שוב לפנות בוקר. הנה קטע החלום שאני קורא לו "היטלר ברחביה" ללא פרשנות:

מיד כשנודע לי שברחביה נמצאו בגדיו של אדולף היטלר, אני מגיע למקום. ברחבת כניסה לבניין שתי דלתות, לידן מיכל גדול לאיסוף אשפה (צפרדע) וערימה של בלוני חמצן ארוזים.  ליד אחת הדלתות אני מבחין בדיירת, אישה לבושה חצאית ג'ינס, חולצה בהירה ועל ראשה מטפחת. במענה לשאלתי היא מאשרת שמצאה את הבגדים מונחים על מיכל האשפה ומוסיפה שהיטלר גר בדלת הסמוכה.

הפסגה שהסתיימה זה עתה בוושינגטון הבליטה את העובדה שאבו מאזן ובנימין נתניהו כבולים. נתניהו שישב בוושינגטון היה חשוף ללחצים מצד קבוצות שבחנו כל מילה ממילותיו ואיימו על יציבות ממשלתו.

נתניהו ואבו מאזן יודעים שניהם כיצד יראה הסכם הקבע ומה משמעותו. איש משניהם אינו משלה את עצמו. שניהם זקוקים למנוע שיכניס אותם למסלול ניסוח הסכם הקבע. לכן, על הנשיא האמריקאי לנטוש למספר חודשים את עקרונות השקיפות ואת פוליטיקת המצלמות והדוברים, ולכנס ועידה חשאית שתאפשר מו"מ לניסוח הסכם הקבע ובו בין היתר הכרזה על סיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, הקמת מדינה פלסטינית, פרוט האמצעים לאבטחת בטחון ושלום שתי המדינות ואזרחיהן ונסיגה משטחים כבושים. ועידה כזו אפשרית אם תנטרל את גורמי הלחץ. ואם אבו מאזן ונתניהו יחליטו להנהיג ולא לכהן. יתכן שהנשיא האמריקאי יכול לסייע לראשי שתי המדינות לקבל החלטה פנימית נועזת להנהיג. – להוביל פריצת דרך לשלום ולסיום המלחמה והסכסוך הממושך.

נתניהו יודע שהסכם קבע שיוגש למשאל עם יפתח את עידן השכנת השלום בין ישראל לפלסטין. הוא גם יודע שהסכם כזה יגדיר מחדש את המפה הפוליטית הישראלית.

בתוך החיים הפנימיים מתנהלים להם זכרונותינו. מחוזות נעורים שנפרדתי מהם לפני ארבעים שנים ויותר יש להם קיום עצמאי, הם עוברים יחד איתי תהליכי שינוי – לא רק אני מתבגר אלא גם זכרונותי. הזכרונות מספרים שוב ושוב את סיפורם מחדש, – מגלים עוד רובד, משמיטים אחר ומאפשרים לי לספר לעצמי שוב ומחדש את קורות חיי.

לקראת פגישת המחזור עם החברים שהיו איתי בגדוד "חורשים" בקן מרכז בתל אביב, היו לי כמה תובנות חדשות. אחת מהן התבהרה לי בנהיגה חזרה הביתה מהמפגש, בלילה על הכביש שהיה די ריק בין כפר סבא לירושלים. שמחתי עליה והרגשתי שהיא מעשירה אותי. מפגשי המחזור האלה הם גם מפגש של הזכרונות עם הנפשות הפועלות. אלה אינם מפגשי עומק של היכרות, גם הניסיון להשלמת חוסרים או סגירת פערים נדון לכישלון, אבל יש בהם כדי להוות הזדמנות להתנסות מסוימת בפרימה ובקשירת קצוות. מעבר לערב הנעים, לחוויה המרגשת ולשמחה לראות ילדים וילדות שלא ראיתי אלף שנים, חזרתי הביתה ממפגש עם זכרונות מעולם שהולך ונכחד, של דגלים וטקסים של רעיונות נשגבים שנוסחו בשפה תמימה, עם כמיהה לחברה שוויונית וצודקת ועם אהבה רבה לאדם. זה מעציב ואפילו חבל לי, אבל גם אנחנו שרנו …"עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה \ מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל \ אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה \ לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, \ מָחָר – הַכֹּל.".

והכי הכי חשוב שילדה אחת אזרה אומץ ואמרה לי שהיא היתה קצת מאוהבת בי.

נסעתי בדרך חברון בירושלים מכיוון דרום לצפון.
בצומת אסתר המלכה לפונים שמאלה רמזור אדום. לממשיכים ישר רמזור ירוק.
אני מתקרב לצומת, הירוק שלי ירוק לחלוטין ואני מתכוון להמשיך ישר.
לפתע מאחורי טור המכוניות הממתין במסלול השמאלי, מגיח נכה על כסא גלגלים חשמלי וחוצה את מעבר החציה באדום,
כסא גלגלים חשמלי מהיר יותר מהולך רגל, הוא צץ לעברי בבת אחת במהירות מפתיעה.
הערנות שלי והנהיגה היחסית איטית איפשרה לי ללחוץ בכוח על הבלמים ולבלום בלימת חירום.
הייתי במרחק אפסי מדריסת אדם נכה על כסא גלגלים על מעבר חצייה.
אני לא מבין איך נחלצתי מהמצב הזה.