בוקר כזה.
29 בדצמבר 2010בוקר כזה. מסוג הבקרים שהעיון בעיתון והעלעול ברשת מוציא אותי לרחוב שטוף האור בתחושה שמשוררנו הלאומי היטיב לתארה: "וְהַשֶּׁמֶשׁ כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם תְּשַׁחֵת זָהֳרָהּ אָרְצָה". אני מתרווח במזדה הפרטית שלי כדרך שבה מתרווחים להם בני אדם בבוקר בטויוטה שלהם בצאתם לעבודה. מחייג לה' להודות לה שהיפנתה את תשומת ליבי לסרט ששודר אמש. ה' שואלת מתי יודעים שהמצב בכי רע, אני משיב לה שאולי מרגע שאנשים מתחילים להתנהג בפחד. למשל מצניעים את דעותיהם מוחקים את שמם המלא מהבלוגים שלהם, חוששים להופיע בהפגנה או לחתום על עצומה, פן הדבר יפגע בפרנסתם או בקידומם המקצועי. אני חולף ליד בית הנשיא שם ליד השער מתגודדת קבוצה של שועים לבושים בבגדים מהודרים, נעליהם משובחות, עניבותיהם ממוסמרות, שערם עשוי בקפידה ועורם וורדרד – ממתינים לבוא ולהתחכך בכבוד הנשיאות. כדרכי בסיבוב הפונה מרחוב הנשיא לרחוב האר"י אני בודק מה קורה היום בקיוסק הפינתי, האם בנה של נ' נמצא שם, או שש' שוב ממלא את מקום בעל הבית מאחורי הדלפק, או מעשן בעמדתו הקבועה על הכסא הגבוה שליד הדלת. אלא שאז רמקול תוקפני קוטע את תמיהותי הבוקריות ומורה לכלי הרכב לעצור. יבבות הצופרים מאחור מסמנות שראש וראשון לנו, הוא ולא אחר עומד לחלוף. וכך אכן היה. שיירה של מכוניות שחורות ארוכות ומצוחצחות שעליהן סמל המנורה, וביניהן מכוניות משטרה ורכבים מטורזנים והרבה אורות מפנסים מבהיקים מרצדים כחולים ואדומים. לתוך יבבות הצופרים ניתכות פקודות נחרצות משהו כמו "היצמד לימין" "עצור" או אולי "עמוד", זה לא המקום והזמן למילים כמו "בבקשה" או "סליחה על ההפרעה" "תודה על שיתוף הפעולה, והמשך יום נעים". כאן הכל ברור ואינו נתון למשא ומתן, לערעור או השגה. ואז עובר הרכב המאסף אפור ובוהק, השימשה האחורית שלו מורמת אל על ומהפתח מגיח קצה קנה של רובה או מקלע. קצה של רובה או מקלע המכוון לגובה אדם אל מרכז הרחוב. אני עוקב במבטי אחר הרכב והתמונה ברורה וחד משמעית – קנה רובה לא ביצבץ או נשען באקראי לאן שכוון,- הנשק מוצב שם כנראה על חצובה ומאבטח את השיירה לאחור. בוקר כזה בלב רחביה ברחוב האר"י בואך מטודלהשטרסה עם קנה רובה לתוך הפרצוף שלך, עושה סדר, מבהיר לך בדיוק רב מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
