קנאות סופר
נכתב בתאריך 8 במאי 2008 מאת משה קרוןהסופר והמשורר יצחק לאור המגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, כותב בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות של יום העצמאות (7 במאי 2998) מאמר תחת הכותרת:
"עשיתי חיים. מה איכפת לי?" ככה נראית גם הספרות שלהם
וכותרת המשנה:
ספק אם בעידן המודרני הצטרפו כל כך הרבה סופרים ומשוררים בששון גדול כזה למסע כריתת הלשון של המנוצחים. כמה נמוך מחיר ההזדהות: קוקטייל, כרטיס טיסה, מלון ומשמעות "תרבותית"
הכותב אינו מנסה להתמודד עם כותרת מאמרו לפיה הסופרים המוזמנים לירידי הספרים הם סופרים המניבים ספרות ש"ככה היא נראית" – רעה או מגוייסת רחמנא ליצלן. הוא טוען, ש"השלטון תובע הזדהות, שתיקה במקומות שצריך לשתוק, או דיבור במקומות שצריך לדבר". האם באמת מישהו מקוראי "הארץ" או הכותב עצמו מעלה על דעתו, שסופרים כמו אהרן אפלפלד, מאיר שלו, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, צרויה שלו, ישראל פנקס, יובל שמעוני אתגר קרת ועוד רבים, נתבעו לנהוג עפ"י מצוות משרד החוץ ולישר עימו קו תעמולתי, ושכך גם נהגו ? יצחק לאור שואל – כמה מהם הצטיידו קודם הנסיעה ב"חומר אלטרנטיווי" שמציג את ישראל באופן שלאור היה רוצה שתוצג. אני מניח שהסופרים נוסעים לירידים בראש ובראשונה כדי לקדם את מרכולתם – את ספרותם, כדי ליצור קשרים עם הוצאות לאור, עם סופרים אחרים, מתרגמים וכיו"ב. רק טבעי הוא שסופרים ישראלים יציגו את ספריהם ויופיעו בביתן הישראלי ולא בביתן הספרדי. רצה גם הגורל שהשנה ישראל מציינת 60 לעצמאותה, ושמשרד החוץ בחר לא להתעלם מעובדה זו, ולתת לה ביטוי ביריד בפריס. מכיוון שגם סופרים קרובים מעת לעת אצל עצמם, אפשר לחשוד בהם, שאת מרבית זמנם הקדישו ביריד בפריס לקידום האינטרסים של ספרותם, ולאו דווקא לקידום "הוועד נגד עינויים" או "עמותה למען אסירים פלסטינים" שיצחק לאור כה רוצה ביקרם. לאור משוכנע שמזימת "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ היא להשתמש בסופרים כדי להעניק "… "צלם אנוש" לאפרטהייד". בניגוד לדעתו של לאור, משרד החוץ הישראלי אינו מעריך שישראל היא מדינת אפרטהייד, קרוב לודאי שחלק גדול ממדינות העולם המשתתפות בירידי הספרים אינן מחזיקות בעמדה דומה. כל מדינה שואפת להתהדר בהישגי אזרחיה בתחומי התרבות, האמנות, המדעים, הספורט ועוד, ללא קשר למידת החופש והנאורות שבה. "היה א-פוליטי בספרות שלך, אומרת המדינה, תן לנו להתלכלך" מדמיין לאור את השיח בין "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ לבין הסופרים חפצי הקוקטיילים והסוויטות. עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע הם סופרים שאיש לא יסתום להם את הפה, הספרות שלהם נטועה כאן ואינה מנותקת מהווייתנו על הטוב והנורא שבה. הם הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בריש גלי בארץ ובעולם, אלא שהם "שמאל ציוני" בעוד שלאור הוא "שמאל פרו-פלסטיני", כלומר גם כשהם מבקרים קשות את המדינה, יוצאים נגד הכיבוש והדיכוי, הם ממשיכים להיות פרו ישראלים לאהוב, לשנוא ולכאוב בו זמנית. תיאור השתתפותם ביריד הספרים בפריס מעביר את לאור על דעתו כשהוא מתאר את נסיעתם כ"מסע כריתת הלשון של המנוצחים" לא פחות ולא יותר.
יצחק לאור זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים העבריים ע"ש לוי אשכול, הזוכים בפרס מקבלים מענק בגובה משכורת שנתית של מורה בעל תואר שני. את אחד הפרסים קיבל יצחק לאור בדצמבר 2000 בעיצומה של האינתיפאדה השניה. איני זוכר אם קיבל את הפרס ישירות מידיו של ראש הממשלה או מידי אחד מפקידיו, איני זוכר האם לחץ את ידם של כורתי הלשון, הסתפק בניד ראש קל או נעדר מהטקס בשל מיחושים. גם לא ברור לי אם טרח קודם לכך לקבל "חומר אלטרנטיווי" והאם עשה בו שימוש כלשהו בשעה שפלסטינים רבים היו נתונים באותה שעה ממש במצוקה גדולה.
