Sub Stance

אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.

זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.

העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.

ארבע מדינות :

ישראל דמוקרטית

ישראל כהלכה

פלסטין פתח

פלסטין חמאס

*למה לא בעצם ?

עכשיו כשהמתווך הגרמני נע בין הנפשות הפועלות על מנת להגיע להשלמת העיסקה – החזרת החייל גלעד שליט תמורת פלסטינים הכלואים בישראל. למה לא לחשוב יותר גדול ? אם כבר מגיעים להסכמות אז למה לא לשאוף להישגים נוספים ? אם כבר יוצאים לשוק, למה להסתפק בזיתים ?

למה לא להפוך את העיסקה הקטנה הזו להסכם עוד יותר רחב ? למשל להסכם אי לוחמה לקראת הסכם שלום כולל. משהו שאומר למשל שישראל תחדל מחיסולים, תפסיק לבצע מעצרים, תפרק מחסומים נוספים, תפתח הדרגתית  מעברים ברצועת עזה ותכניס מספר מסוים של פועלים עזתים לישראל , ובתמורה נקבל הפסקה מוחלטת של כל פעולה צבאית ופעולות טירור כנגד אזרחים וכנגד צה"ל – כולל הפסקת כל פעילות התחמשות ויצור נשק ועוד צעדים לפירוז הרצועה והגדה, ואולי גם עוד מרכיבים שלא חשבתי עליהם.

לסיכום, ההצעה שלי היא ניצול המגעים וההסכמות המתגבשות להחזרת גלעד שליט ליצירת זרוע של הסכמה לאי לוחמה שתכשיר את הקרקע ותניף תהליך של משא ומתן לשלום שיתחיל מיד.

* (ודאי שלא שכחתי את הרשימה הארוכה וה"מוכחת" של הנימוקים למה זה בלתי אפשרי, תמים, מנותק, לא אחראי, יפה נפש, מהרסיך ומחריביך, הזוי ויגרום רק לנזק בלתי הפיך, ואיפה אני חי בכלל ואתה לא יודע עם מי יש לך עסק, וזה הכל משנאה עצמית ובגלל אנשים כמוך…)

27.12.95

"…לאחר שהתמקמתי בהוטל פרטיק הזכור לטוב, הרגשתי קצת זיפת, ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנתיים באותו מצב כשד' ואני הגענו לכאן היא הרגישה מועקה והיה לה רע בפנים… כל הנסיעה הזו ונסיעות אחרות שבאות בעקבות נסיעות קודמות הן גם נסיעות למפגש עם חותם שהוטבע. שווה לפתח את זה עוד…"

עברו ארבע עשרה שנים מאז שציינתי לעצמי ביומן מסע, שכדאי לפתח את הרעיון הזה, – המשך של מוטיב המופיע אצל פול אוסטר. אני אוהב את המחשבה הזו שחלק מהחוויות שאנחנו עוברים במקום כלשהו "ממתינות" לנו אי שם עד לשובנו אליו. נסיעה היא יציאה אל העבר אל מפגש חוזר עם עצמנו – אל מה שהשארנו מאחור. הדחף להגיע למקום שעברנו בו הוא צורך עמוק קיומי לחוות מחדש, לשחזר ולהיפגש שוב, ובה בעת הוא עשוי להיות גם ניסיון למצוא את מה שאבד ואיננו עוד וכנראה שלא יהיה עוד לעולם. החוויה החוזרת שונה מאוד מהמפגש הראשון שעל שכבותיו, על יחסינו וקשרינו עימו נבנית הכמיהה המזינה את הדחף לחזור על עקבותינו. אך חזקה בעיני אף יותר היא ההופעה הבלתי צפויה של התמונה, האירוע או הרגש שהמתין לנו לעיתים במשך שנים ארוכות, ונפתח לעומתנו בבהירות מפתיעה כאילו שהנחנו אותו שם לנפשו והוא אותנו לחיינו, כמו הפקדנו אותו למשמורת עלומה בצידי הדרך,- מטמון שהוסתר ונשכח,- ולפתע מתגלה. הוא שם ארב רק לנו – זהו כל יעודו. חלק מהמפגשים האלה מתרחשים ללא הכנה, לפתע במקום מסוים עולה על שפתיך ביטוי, צמד מילים, מתנגנת מנגינה, נרשמת תמונה, רגש שמציף אותך בדכדוך או עליצות לא מוסברת ומעלה אותך על גדותיך בגעגועים לא מובנים בכאב לא מוסבר. לעיתים איננו ערים כלל לעובדה שהם צצים דווקא שם בקרן הרחובות בסיבוב המתעקל של המדרכה, משום ששם הנחנו אותם בעבר והם בחרו להמתין לנו עד שנשוב ונחלוף לידם.

השבוע רחבת מרכז פומפידו היתה כמעט ריקה, שביתת עובדי המוזיאון והקור העז הניסו את הקהל הרב שבימים כתיקונם גודש את המקום. ואז פתאום הוא הופיע. כל השנים האלה לא זכרתי אותו. שם באותו מקום ממש שבו פגשתי בו לראשונה לפני שנים רבות ראיתי אותו בשבוע שעבר בעיני רוחי – גבר, רחב, ג'ינג'י ומקורזל. – נזכרתי בו שוב, שם הוא המתין לי בסבלנות כל השנים הארוכות הללו כדי לעלות שוב בזיכרוני. הוא עמד במרכז המעגל שנוצר סביבו וערך מופע היפנוזה, בידור שבארצות רבות אסור היום, אבל אז זה היה אחרת, יכולת ההיפנוט שלו היתה מרשימה. בתוך דקות מעטות, מספר אנשים מסרו את עצמם לידיו, שם ברחבה הגדולה החשופה בחזית מרכז פומפידו – צייתו להוראותיו של הג'ינג'י המקורזל שעשה בהם כבתוך שלו. חשבתי על הפרנסה המוזרה שהמקורזל מצא לעצמו, על ההנאה שהפיק משליטתו בקהל, מרודנותו שהיתה מתובלת בלא מעט גסות. הרהרתי בקהל שמוכן ככה ברחוב ללכת שבי אחרי זר, על ההמון שזקוק לשליט לנהות אחריו בעיניים עצומות. סמוך מאוד לשם ישבה בשבוע שעבר בקור המקפיא צעירה וניגנה בדיג'ירידו והפיקה ממנו מוסיקה ממגנטת קסומה. עמדנו מולה מכוסים במעילים וצעיפים מתמסרים לצלילי הנשיפה ליבבה הצינורית, העמומה, הקצבית והמתפללת. אחר כך הלכנו והשארנו אותה שם עם הרגע המופלא ההוא שילך וימוג בתוך החיים, עד שאשוב יום אחד לפריז ואעבור ברחבת מרכז פומפידו ולפתע יגיח מולי המהפנט המקורזל וממש לידו תשב הצעירה הנושפת בכישרון רב בדיג'ירידו.