ארכיון התאריך

נסיעה

20 בדצמבר 2009

27.12.95

"…לאחר שהתמקמתי בהוטל פרטיק הזכור לטוב, הרגשתי קצת זיפת, ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנתיים באותו מצב כשד' ואני הגענו לכאן היא הרגישה מועקה והיה לה רע בפנים… כל הנסיעה הזו ונסיעות אחרות שבאות בעקבות נסיעות קודמות הן גם נסיעות למפגש עם חותם שהוטבע. שווה לפתח את זה עוד…"

עברו ארבע עשרה שנים מאז שציינתי לעצמי ביומן מסע, שכדאי לפתח את הרעיון הזה, – המשך של מוטיב המופיע אצל פול אוסטר. אני אוהב את המחשבה הזו שחלק מהחוויות שאנחנו עוברים במקום כלשהו "ממתינות" לנו אי שם עד לשובנו אליו. נסיעה היא יציאה אל העבר אל מפגש חוזר עם עצמנו – אל מה שהשארנו מאחור. הדחף להגיע למקום שעברנו בו הוא צורך עמוק קיומי לחוות מחדש, לשחזר ולהיפגש שוב, ובה בעת הוא עשוי להיות גם ניסיון למצוא את מה שאבד ואיננו עוד וכנראה שלא יהיה עוד לעולם. החוויה החוזרת שונה מאוד מהמפגש הראשון שעל שכבותיו, על יחסינו וקשרינו עימו נבנית הכמיהה המזינה את הדחף לחזור על עקבותינו. אך חזקה בעיני אף יותר היא ההופעה הבלתי צפויה של התמונה, האירוע או הרגש שהמתין לנו לעיתים במשך שנים ארוכות, ונפתח לעומתנו בבהירות מפתיעה כאילו שהנחנו אותו שם לנפשו והוא אותנו לחיינו, כמו הפקדנו אותו למשמורת עלומה בצידי הדרך,- מטמון שהוסתר ונשכח,- ולפתע מתגלה. הוא שם ארב רק לנו – זהו כל יעודו. חלק מהמפגשים האלה מתרחשים ללא הכנה, לפתע במקום מסוים עולה על שפתיך ביטוי, צמד מילים, מתנגנת מנגינה, נרשמת תמונה, רגש שמציף אותך בדכדוך או עליצות לא מוסברת ומעלה אותך על גדותיך בגעגועים לא מובנים בכאב לא מוסבר. לעיתים איננו ערים כלל לעובדה שהם צצים דווקא שם בקרן הרחובות בסיבוב המתעקל של המדרכה, משום ששם הנחנו אותם בעבר והם בחרו להמתין לנו עד שנשוב ונחלוף לידם.

השבוע רחבת מרכז פומפידו היתה כמעט ריקה, שביתת עובדי המוזיאון והקור העז הניסו את הקהל הרב שבימים כתיקונם גודש את המקום. ואז פתאום הוא הופיע. כל השנים האלה לא זכרתי אותו. שם באותו מקום ממש שבו פגשתי בו לראשונה לפני שנים רבות ראיתי אותו בשבוע שעבר בעיני רוחי – גבר, רחב, ג'ינג'י ומקורזל. – נזכרתי בו שוב, שם הוא המתין לי בסבלנות כל השנים הארוכות הללו כדי לעלות שוב בזיכרוני. הוא עמד במרכז המעגל שנוצר סביבו וערך מופע היפנוזה, בידור שבארצות רבות אסור היום, אבל אז זה היה אחרת, יכולת ההיפנוט שלו היתה מרשימה. בתוך דקות מעטות, מספר אנשים מסרו את עצמם לידיו, שם ברחבה הגדולה החשופה בחזית מרכז פומפידו – צייתו להוראותיו של הג'ינג'י המקורזל שעשה בהם כבתוך שלו. חשבתי על הפרנסה המוזרה שהמקורזל מצא לעצמו, על ההנאה שהפיק משליטתו בקהל, מרודנותו שהיתה מתובלת בלא מעט גסות. הרהרתי בקהל שמוכן ככה ברחוב ללכת שבי אחרי זר, על ההמון שזקוק לשליט לנהות אחריו בעיניים עצומות. סמוך מאוד לשם ישבה בשבוע שעבר בקור המקפיא צעירה וניגנה בדיג'ירידו והפיקה ממנו מוסיקה ממגנטת קסומה. עמדנו מולה מכוסים במעילים וצעיפים מתמסרים לצלילי הנשיפה ליבבה הצינורית, העמומה, הקצבית והמתפללת. אחר כך הלכנו והשארנו אותה שם עם הרגע המופלא ההוא שילך וימוג בתוך החיים, עד שאשוב יום אחד לפריז ואעבור ברחבת מרכז פומפידו ולפתע יגיח מולי המהפנט המקורזל וממש לידו תשב הצעירה הנושפת בכישרון רב בדיג'ירידו.

img_3893