Sub Stance

כותרת מאמרו  "כולנו אולמרט" של ישראל הראל (לשעבר מזכ"ל ויו"ר מועצת ישע, מיסד ועורך "נקודה") המתפרסם הבוקר בהארץ, עוררה בי לרגע את הסקרנות לעובדה, שיתכן שאחד ממנהיגי המתנחלים בשטחים הכבושים התחיל להפנים את העובדה שהכיבוש משחית . אך לשוא. לא תמצאו במאמר הזה כל רמז לתפקיד שמילאו הכיבוש וההתנחלות בהשחתה. נהפוך הוא, באופן ציני הוא טוען:

 "מהרגע שבו שינה אולמרט את טעמו הפוליטי הוא שודרג – אף נדחף – במעלות התפקידים"

ובמקום אחר הוא תוקף דווקא את דויד גרוסמן:

 "היכן נשמע קולו, וקולות שאר אדמו"רי הספרות, אבירי המוסר, בימים אלה ? האם גם הם, כפרקליטיו של אולמרט, ממתינים רק להוכחות פליליות ?"

השחיתות לא פרצה לתוך חיינו ביום אחד. הגדרתה משתנה במהלך הדורות – זהו נושא מרתק למחקר סוציולוגי היסטורי. אך מנקודת המבט הקצרה שלנו, מלחמת ששת הימים ובעיקר תקופת הכיבוש  שבאה בעקבותיה,- הם נקודת מפנה. הקריאה "הכיבוש משחית" נישאת בפי רבים בקול רם, ללא מורא ולאורך כל השנים. המענה מנגד היה גילגול עיניים מתחסדות כלפי מעלה, קריצה והתנשאות. – הכלבים נבחו והבולדוזר שרון הקים בחשכת הלילה עוד התנחלות. מי שרקד סביבו עם ספרי תורה, נשא אותו על כפיים וכמעט משח אותו למלך ישראל, מנסה היום להדביק את התיק של אולמרט לכולנו, ולהצמיד ברשעות את דויד גרוסמן לפרקליטיו של אולמרט. לא פחות.

האמת ? – פדיחה.

הוא העו"ד הממולח, המח, חבר הכנסת, יושב ראש ועדותיה, לוחם בפשע המאורגן, עומד על הקווים בימקא ובטדי, שר הבריאות ושר אתה מת, ראש העיר ירושלים תובב"א, ממלא המקום, מרים מאשפתות, מכתיר ומדיח, קונה בזול מוכר ביוקר, ממלא המקום, ראש הממשלה, זה שבא ויוצא אצל שועי עולם לבוש במיטב החליפות, ענוד בשעונים כבדים, פוסע מעדנות על שטיחים אדומים. הוא ולא שרף, הולך אצל אחד מוישע טאלענסקי, שיעביר בשבילו את האמריקען אקספרעס שלו בריספשן של הריץ' קרלטון הוטעל, כי הויזה שלו מהארץ מוגבלת ? ככה קרה לו ? שנשאר באמצע אמריקה בלי גרוש על התחת ? האמת !? – פדיחה.

ארון הקודש של השלום יקר מדי מכדי שנפקיר אותו בידי חשוד סדרתי.

את הנסיגה מהשטחים הכבושים תמורת הסכמי שלום, חשוב שתוביל הנהגה ברה, שאין בהחלטותיה חלילה מניעים זרים ושפלים, הפועלת בכוונה כנה למנוע מלחמות ומתוך חתירה להביא שלום. הנסיגה מהשטחים הכבושים תחלק את העם לשניים, תתבע מחיר כבד וכואב, בעיקר מאלה שייעקרו מבתיהם -הנסיגה מהאדמות הכבושות תפצע את נפשם. יש בחתימה על הסכמי השלום גם נטילת סיכונים רבים, – לכן, יש חשיבות עליונה לסמכותיות ההנהגה, וזו נגזרת מרמתו המוסרית של המנהיג המוביל.

אם ראש הממשלה אוהב את מדינתו יותר מאשר את כסאו, אם אכן טובת המדינה בראש מעייניו, – ישעה את עצמו. עכשיו.

כמו עבריין מן השורה , כדאי גם לו להתחיל עם השטיקים הידועים כמו לחבוש כיפה, להחזיק תהילים ביד, לספר שהוא יתום, חולה, שבעצם הוא סובל מהלם קרב מאז מלחמת לבנון השניה. אם המצב יסתבך הוא יוכל להתעלף, לקבל התקף לב, אירוע מוחי, לטעון לאי שפיות זמנית או קבועה, לחסכים ראשוניים, להסביר שהכסף אצלו הוא תחליף לציצי שנגזל, שבעצם הוא מכור חסר תקנה לבעלי ממון, ג'אנקי של מיליארדרים, נדל"ן, סוויטות, נסיעות לחו"ל, ארוחות מלכים, שהוא מסניף שורות של דולרים יורו דינרים פאונדים קורונות דרכמות מה שיש הולך. חשוב מאוד שיצטייד כבר עכשיו בעדי אופי, במכתבי המלצה ותודה לכל המעוניין בדבר, בתעודות הצטיינות, אות הכושר, תעודות מחלה, סיכומי אישפוזים תצלומי רנטגן והדמיות, מאוד מאוד חשוב שהמם כף שלו בטירונות יספר איך עמד לחרף נפשו, איך שהמסטינג, הפק"ל, התד"ל ,הרובה הצ'כי שלו תמיד הבריקו, שבעל בסטה בשוק יספר איך היה מגיע להריח עגבניות בלאדי, עזר לילדים עניים בשעורי בית, שהיה מסייע לקשישות לחצות כבישים סואנים, מעודד באימונים את בית"ר ירושלים צ'רנוחה, ארצי בן יעקב דני נוימן יוז'י סורינוב צחצחו אצלו את הנעליים אין גדולה כמו ביתר. ובינתיים יחתום על הודנה משופרת עם החמאס, יכריז על איסמעיל הנייה כאוהב ישראל מושבע חסיד אומות העולם, יתחייב לרדת מרמת הגולן, יזמין את אסאד להשתכשך בכנרת בליטאני בחצבני לתת לו נובל לשלום ולאחווה לקרוא לרחוב הראשי בכל עיר על שם חאפז אסאד השם יקום דמו לחלק את ירושלים להחזיר את תל אביב לתת לרבבודיה את הבג"צ לסגור את נתבג בשבתות וחגים ובכל שני וחמישי לחוקק את חוק החמץ המשופר חוק חזיר חוק השרימפס חוק הצניעות לתת לפורוש ולגפני ולרביץ ולאלישיב לקבוע אחת ולתמיד מיהו יהודי לתת מיקוה לכל פועל תפילין סידורים כיפות טליתות ציציות קפוטות שטריימלך קניידלך קובות חמוסטות מופלטות געפילטע פיש חריימה קוגל חמין הכל נשואין אזרחיים קבורה חופשית השתלות אברים על הבר הומואים לסביות טרנסג'נדרים דנה אינטרנשונל אודטה דנין גימל יפית אלף בית יהושע חנינות ישוחררו אברושמי פולארד עומרי שרון בניזרי הירשזון רוזנשטיין עופר מקסימוב אסירים עם דם על המרפקים עם איסיאש בעיות ברכיים והכי חשוב חינוך תזכרו חינוך ואהבה ואחוות עמים ואהבת לרעך כמוך ובעבור שינאת חינם חרב בית המקדש הר הבית בידנו הוא זכאי הוא זכאי הוא זכאי.

הרבה דיו נשפך, באשר לכשירותו של אדם חולה בסרטן הערמונית, שזה עתה יצא חבול ומוכה ממלחמה כושלת ומדו"ח של ועדת חקירה, שחייב להגן על עצמו כנגד חמש חקירות מורכבות שהמשטרה מנהלת כנגדו, ושאם לא יעשה זאת כראוי, עלול למצוא את עצמו חולק תא עם הרב שלמה בניזרי. ובנוסף לכך, צריך לנהל מדינה שהחמאס יורה לעברה מדי יום טילים, שהחיזבאללה עומד להשתלט על שכנתה מצפון – לבנון, שהשכן הסורי מאיים עליה שללא תהליך מדיני יבחר בדרך המלחמה, ושנשיא איראן מפתח נשק גרעיני ומכריז על כוונתו לחסל את מדינת ישראל. כמו כן, עליו להתמודד עם בעיות פנים שעלולות למוטט את החברה הישראלית מבפנים.

אם טובת המדינה היתה עומדת מול עיני ראש הממשלה, היה קם ומכריז, שהחקירות שמשטרת ישראל והפרקליטות מנהלים כנגדו אינם מאפשרים לו להקדיש את הימים והלילות הנדרשים לביצוע מלאכת ניהול המדינה, עליה הוא מופקד. ולכן, מתוך אהבת המדינה ודאגה לתושביה הוא מעביר את תפקידו לממלאת מקומו. אלא שלא זו בלבד שראש הממשלה לא נוהג כך, אלא שנוצרת הרגשה שמשרתו של מר אולמרט היא קרנות המזבח שלו. – הוא נאחז בה לגונן על עצמו ולא עלינו.

האטימות חוברת לרשע – רק כך אפשר להסביר את ההחלטה לסגור את ההוספיס בתל השומר. יהיו הנימוקים לכך אשר יהיו, צעד זה הוא ביטוי לנתק שבין ההנהגה החלולה לאזרחיה. ההוספיס הוא מפעל הומניטרי שבו טוב הלב, המסירות ללא גבול, החמלה האנושית באים לידי ביטוי מופלא כאשר אנו מלווים את יקירנו במחלתם הסופנית בטיפול תומך ואוהב. כוחה של חברה נמדד ביכולתה לקיים מפעלים הומניטריים שאינם נושאים רווחים המגלמים את ערכיה.

זוהי ההוכחה שאין לנו מנהיגים!  אלא נבחרים קוני שלטון בכסף הספונים במגדלי שן, המתחככים בבעלי הון, רוכשים ומוכרים נכסים, סוחרי נשק, ספסרי מעטפות המחליפות ידיים בקריצה. היעד שלהם הוא תאוות כוח השלטון ונהנתנויות מפוקפקות ! אין בינם ובין  ההוספיס דבר !

אל תעמדו מנגד חתמו על העצומה נגד סגירתו המרושעת של ההוספיס בתל השומר !

הסופר והמשורר יצחק לאור המגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, כותב בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות של יום העצמאות (7 במאי 2998) מאמר תחת הכותרת:

"עשיתי חיים. מה איכפת לי?" ככה נראית גם הספרות שלהם

וכותרת המשנה:

ספק אם בעידן המודרני הצטרפו כל כך הרבה סופרים ומשוררים בששון גדול כזה למסע כריתת הלשון של המנוצחים. כמה נמוך מחיר ההזדהות: קוקטייל, כרטיס טיסה, מלון ומשמעות "תרבותית"

הכותב אינו מנסה להתמודד עם כותרת מאמרו לפיה הסופרים המוזמנים לירידי הספרים הם סופרים המניבים ספרות ש"ככה היא נראית" – רעה או מגוייסת רחמנא ליצלן.  הוא טוען, ש"השלטון תובע הזדהות, שתיקה במקומות שצריך לשתוק, או דיבור במקומות שצריך לדבר". האם באמת מישהו מקוראי "הארץ" או הכותב עצמו מעלה על דעתו, שסופרים כמו אהרן אפלפלד, מאיר שלו, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, צרויה שלו, ישראל פנקס, יובל שמעוני אתגר קרת ועוד רבים, נתבעו לנהוג עפ"י מצוות משרד החוץ ולישר עימו קו תעמולתי, ושכך גם נהגו ? יצחק לאור שואל – כמה מהם הצטיידו קודם הנסיעה ב"חומר אלטרנטיווי" שמציג את ישראל באופן שלאור היה רוצה שתוצג. אני מניח שהסופרים נוסעים לירידים בראש ובראשונה כדי לקדם את מרכולתם – את ספרותם, כדי ליצור קשרים עם הוצאות לאור, עם סופרים אחרים, מתרגמים וכיו"ב. רק טבעי הוא שסופרים ישראלים יציגו את ספריהם ויופיעו בביתן הישראלי ולא בביתן הספרדי. רצה גם הגורל שהשנה ישראל מציינת 60 לעצמאותה, ושמשרד החוץ בחר לא להתעלם מעובדה זו, ולתת לה ביטוי ביריד בפריס. מכיוון שגם סופרים קרובים מעת לעת אצל עצמם, אפשר לחשוד בהם, שאת מרבית זמנם הקדישו ביריד בפריס לקידום האינטרסים של ספרותם, ולאו דווקא לקידום "הוועד נגד עינויים" או "עמותה למען אסירים פלסטינים" שיצחק לאור כה רוצה ביקרם. לאור משוכנע שמזימת "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ היא להשתמש בסופרים כדי להעניק "… "צלם אנוש" לאפרטהייד". בניגוד לדעתו של לאור, משרד החוץ הישראלי אינו מעריך שישראל היא מדינת אפרטהייד, קרוב לודאי שחלק גדול ממדינות העולם המשתתפות בירידי הספרים אינן מחזיקות בעמדה דומה. כל מדינה שואפת להתהדר בהישגי אזרחיה בתחומי התרבות, האמנות, המדעים, הספורט ועוד, ללא קשר למידת החופש והנאורות שבה. "היה א-פוליטי בספרות שלך, אומרת המדינה, תן לנו להתלכלך" מדמיין לאור את השיח בין "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ לבין הסופרים חפצי הקוקטיילים והסוויטות. עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע הם סופרים שאיש לא יסתום להם את הפה, הספרות שלהם נטועה כאן ואינה מנותקת מהווייתנו על הטוב והנורא שבה. הם הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בריש גלי בארץ ובעולם, אלא שהם "שמאל ציוני" בעוד שלאור הוא "שמאל פרו-פלסטיני", כלומר גם כשהם מבקרים קשות את המדינה, יוצאים נגד הכיבוש והדיכוי, הם ממשיכים להיות פרו ישראלים לאהוב, לשנוא ולכאוב בו זמנית. תיאור השתתפותם ביריד הספרים בפריס מעביר את לאור על דעתו כשהוא מתאר את נסיעתם כ"מסע כריתת הלשון של המנוצחים" לא פחות ולא יותר.

יצחק לאור זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים העבריים ע"ש לוי אשכול, הזוכים בפרס מקבלים  מענק בגובה משכורת שנתית של מורה בעל תואר שני. את אחד הפרסים קיבל יצחק לאור בדצמבר 2000 בעיצומה של האינתיפאדה השניה. איני זוכר אם קיבל את הפרס ישירות מידיו של ראש הממשלה או מידי אחד מפקידיו, איני זוכר האם לחץ את ידם של כורתי הלשון, הסתפק בניד ראש קל או נעדר מהטקס בשל מיחושים. גם לא ברור לי אם טרח קודם לכך לקבל "חומר אלטרנטיווי" והאם עשה בו שימוש כלשהו בשעה שפלסטינים רבים היו נתונים באותה שעה ממש במצוקה גדולה.

אין לי כל כוונה להתפלמס עם מאמרו של עמית סגל המתפרסם היום יום השואה ב YNET. משום שהוא אינו ראוי לכך בכל אמת מידה. איני מתווכח עם בורות משום שהיא נסמכת על ריק. כמובן שלא הייתי משחית את אנרגיית ההקלדה, לולא העובדה שעמית סגל הוא עיתונאי, מגיש תכניות רדיו, כתב בטלוויזיה, כלומר  איש תקשורת המחזיק בעמדת השפעה ועיצוב דעת קהל.

כדאי שנזכור היטב, שמאחורי כתבות ומאמרים, מאחורי הסקירה והפרשנות בטלוויזיה, מעבר לקולו של מגיש התכניות הנחרץ, עומד לעיתים עיתונאי, שהוא אדם לא בוגר ולא בשל, שיודע לשחק במילים אבל הוא רדוד מאוד וצר אופקים.