Sub Stance

כותרת מאמרו  "כולנו אולמרט" של ישראל הראל (לשעבר מזכ"ל ויו"ר מועצת ישע, מיסד ועורך "נקודה") המתפרסם הבוקר בהארץ, עוררה בי לרגע את הסקרנות לעובדה, שיתכן שאחד ממנהיגי המתנחלים בשטחים הכבושים התחיל להפנים את העובדה שהכיבוש משחית . אך לשוא. לא תמצאו במאמר הזה כל רמז לתפקיד שמילאו הכיבוש וההתנחלות בהשחתה. נהפוך הוא, באופן ציני הוא טוען:

 "מהרגע שבו שינה אולמרט את טעמו הפוליטי הוא שודרג – אף נדחף – במעלות התפקידים"

ובמקום אחר הוא תוקף דווקא את דויד גרוסמן:

 "היכן נשמע קולו, וקולות שאר אדמו"רי הספרות, אבירי המוסר, בימים אלה ? האם גם הם, כפרקליטיו של אולמרט, ממתינים רק להוכחות פליליות ?"

השחיתות לא פרצה לתוך חיינו ביום אחד. הגדרתה משתנה במהלך הדורות – זהו נושא מרתק למחקר סוציולוגי היסטורי. אך מנקודת המבט הקצרה שלנו, מלחמת ששת הימים ובעיקר תקופת הכיבוש  שבאה בעקבותיה,- הם נקודת מפנה. הקריאה "הכיבוש משחית" נישאת בפי רבים בקול רם, ללא מורא ולאורך כל השנים. המענה מנגד היה גילגול עיניים מתחסדות כלפי מעלה, קריצה והתנשאות. – הכלבים נבחו והבולדוזר שרון הקים בחשכת הלילה עוד התנחלות. מי שרקד סביבו עם ספרי תורה, נשא אותו על כפיים וכמעט משח אותו למלך ישראל, מנסה היום להדביק את התיק של אולמרט לכולנו, ולהצמיד ברשעות את דויד גרוסמן לפרקליטיו של אולמרט. לא פחות.

היכן מתחיל קו השבר שלנו. היו ימים שבהם עבור רבים מלחמת יום כיפור היתה קו פרשת מים, מיד לאחר מכן ידעו אחרים לשים את האצבע על שנות ההחמצה הגדולה שבין 1967 ל 1973. אבל קו הסדק הוליך אל מלחמת ששת הימים ומשם אל שנות שלטון מפא"י, שהדף כל נסיון של הידברות וידע לטרפד כל ניסיון כמו זה של נחום גודלמן וחירחר את עסק הביש. בימים אלה, "פתאום", משהו מצא את ספיחי יומני שרת, ומהם עולה שפנחס לבון שר הביטחון, הגה מעשי טרור כדי "לעשות שמח" במדינות ערב. לבון לא היה עשב שוטה. הוא לא הלך בשדה לבדו. מכאן הולך הסדק אל מלחמת 1948 שהיא מלחמת הקוממיות או השחרור או העצמאות או הנכבה. ואם אתה קצת מרחיב את שדה הראיה, אתה מבחין ברשת של קווי סדק, לצד סדק החמצת השלום והעמקת הסכסוך במזרח התיכון, אפשר להבחין בסדק במערכת החינוך, שמתחבר לסדק בשירותי הבריאות שמתעבה עם השסע בשרותים החברתיים. כל אחד מהם מתחיל בקו סדק שכמעט ואינו נראה, שלעיתים קשה לזהותו, דומה לקו הסדק שהתחיל בחודשים האחרונים במערכת המשפט עם מינויו של השר פרידמן לתפקידו. וכל הסדקים האלה מתחברים, משיקים, מערערים. הם פרצות, הם משבשים את הסדר החברתי ואת שלומנו ומאיימים עלינו. הילדים שמשתוללים שתויים וגסי רוח בקפריסין, הם אחיינים של נהגים אלימים, שכניהם של לקוחות מכוני ליווי, שמנהליהם היו תלמידים של מורה צווחנית ומתוסכלת, שמרוויחה כלום ולא איכפת לה מהתלמידים "הזוועתיים" שלה, שמטופלת באימה החולה, שסל הבריאות אינו מכיל את התרופה היחידה שהיתה יכולה לשפר משמעותית את מצבה, אותה תרופה שכל העשירים החדשים, בעלי ההון הוותיקים, הפושעים המאורגנים ושאר המקורבים לצלחת יכולים לרכוש אותה לעצמם בי להניד עפעף, שמעסיקים את מיטב עורכי הדין שיוציאו אותם מההסתבכויות הפיננסיות קו נטוי ההטרדות המיניות קו נטוי קו נטוי, ויחצני הצמרת וקבלני הרייטינג המשפצים והמאפרים את מציאות חיינו היודעים להפוך את עורו של הכושי ואת חברבורות הנמר ורק לא את הסדק. רשת הסדקים מתלכדת לקו השבר הישראלי, ואם הוא עוד לא הגיע אל הבית שלך אל המשפחה שלך , חכה.

המהומה הציבורית בעקבות דבריו המרושעים של פרופ' הלל וייס עלולה ליצור את הרושם שמדובר באירוע חריג ולא היא. חלק מהמתנחלים החיים בשטחים הכבושים יצרו תת תרבות השואבת את תכניה מהדיכוי, הניצול והגזל. השילוב של סדר חיים המושתת על עמדות גזעניות והפקרות אלימה, הבאה לביטוי בהפרת  חוק וסדר, הפכה את השטחים הכבושים למקום פרוע ומרושע, שיש בו חיים השווים יותר מחיים אחרים. פרופ' הלל וייס גס הרוח ורע הלב, הוא גירסה מעודנת של כנופיות אלימות, פורעי חוק עוקרי מטעי זיתים, מנשלי אנשים מבתיהם, רודפי איכרים ורועי צאן, על כמותם נשא הנביא ישעיהו את קולו וזעק : "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם". הרוע והרשע של וייס שהופנו כנגד קצין צה"ל, שכה הדהימו את התקשורת בניבזותם, הם מנת חלקם היום יומית של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. רק מי שאוטם את אוזניו ועיניו ולא קורא שבוע אחר שבוע את גדעון לוי ומיקי קרצמן, דוחות ארגוני זכויות האדם ובצלם, על הנעשה בשטחים הכבושים, יזדעזע מגברת שרמוטה ומיסטר וייס. הכיבוש משחית, החיים בצילו גורמים להשתחתת הנפש עד אבדן צלם אנוש. פשעיהם, התנהגותם וערכיהם של חלקים הולכים וגדלים מקרב המתנחלים הם אסון לחברה הישראלית וכתם נורא על היהדות. לכן, הדיון הציבורי חייב לכלול בתוכו לא רק את המקרה הפרטי אלא את התופעה.

ברגע של חולשת הדעת וריפיון מצפוני, עשיתי את הדרך מאזור צור הדסה לירושלים במסלול המקוצר, כלומר דרך השטחים הכבושים. הדרך אמנם הרבה יותר קצרה. אבל ארוכה ומייאשת. המסלול הקצר הזה רק כחמישה עשר קילומטר, הוא מסלול של איוולת, רשע וכיעור. הכביש הוא בחלקו יעד מבוצר, מוגן פה ושם בחומות בטון, קירות רשת גבוהות ונמוכות, גדרות תיל מסולסלות, חפירות, מנהרות ומחסומים. תוך דקות ספורות הרגשתי שמי שנמצא מעבר לגדרות ולחומות הוא שוחר רעתי. אלה אינן דעותי, זהו אינו ניסיוני האישי, אבל חוויית הנסיעה בכביש המבוצר היא חזקה מאוד. נותנת לך תחושה שיש לך אוייב שרוצה לפגוע בך, להרוג אותך. מה עושות החומות, הגדרות והרשתות, לילדים שעושים את דרכם מדי יום מאפרת וההתנחלויות האחרות לירושלים וחזרה ? איזה משקע מצטבר אצל הילדים האלה בני הארבע, השש והעשר כשהם נוסעים בכביש מבוצר ? מה הם מרגישים כלפי הילדים והמבוגרים שחיים מעבר לחומות ולגדרות ? כלומר איך משפיעה החוויה הויזואלית הזו על תפיסתם את הפלסטיני ? גם אם אתה מתנחל שאינו שונא ערבים, או אפילו כזה המטפח יחסי שכנות טובה עם הפלסטינים שעל אדמתם בחרת להקים את ביתך, גם אם ילדיך אינם חשופים לחינוך העויין את הפלסטינים, הנסיעה הזו לכשעצמה בכביש העוקף, המבוצר והאפרדהיידיסטי, אינה יכולה שלא להטביע את חותמה.

מנוי ב"הארץ" משמעותו בין היתר לקבל יחד עם העיתון הרבה דואר זבל. דואר הזבל שלי עושה את דרכו למקום הראוי לו. רובו המוחלט ביותר של דואר הזבל שלי שקוף, לעיתים נדירות משהו צד את מבטי לשבריר שנייה ואז יש לו סיכוי קלוש שאתן לו יותר מזה. ההקדמה הארוכה הזו היא לא רק להסביר מדוע פתחתי את החוברת הדקיקה שנושאת את הכותרת הירוקה "זה בטבע שלנו" חוברת מקדמת תיירות, כמו כל אמצעי שיווקי, היא מעוטרת בצילומים של נופי הארץ, אנשיה היפים, שדותיה ופריה. כותרת המשנה "25 שנה בהר חברון ובחבל יתיר". הספונסרים : משרד התיירות, הקק"ל, הרשות לפיתוח הנגב והמועצה המקומית הר חברון. סמל משרד התיירות מככב בו בכל עמוד ואיתו המוטו "קטנה גדולה ומרגשת ישראל חופשת". בלב החוברת מפה של המועצה האזורית הר חברון הכוללת את ירושלים ובית שמש בצפון ערד ובאר שבע בדרום, קרית גת במערב וים המלח במזרח. כמובן שאין מסומן בו  הקו ירוק הוא קו הסכמי שביתת הנשק עליו חתמה ישראל. למען האמת, לא ציפיתי לראותו בחוברת זו, אבל לתדהמתי המפה מתעלמת לחלוטין מהישובים הערביים שבתחומה. ניקו את השטח מערבים. גם באתר המועצה האזורית מופיעה מפה זהה ומפה נוספת ל"התמצאות" שגם היא מחקה בהינף הגרפיקאי עם הפוטושופ שלו כל זכר לפלסטינים בסביבה. ערבים יוק. עכשיו הבנתי עוד רובד במשמעות הכותרת של החוברת "זה בטבע שלנו". כמו שאני הפכתי את דואר הזבל שלי לשקוף, והשלכתו אל פח האשפה הפך להיות מהרגל קבוע להתנהגותי הטבעית, כך המחיקה של כל זכר לשכניהם השקופים של המתנחלים בשטחים הכבושים הפכה לחלק מטבעם או כמו שהחוברת אומרת "זה בטבע שלנו". ומי שרוצה להכיר לעומק את שנעשה בהר חברון מוזמן לעיין בדיווחי בצלם.