על אנשים, חומרים ומה שבינהם
הופעתי היום בתכנית "העולם הבוקר" של אברי גלעד בערוץ 2, הוזמנתי לתכנית על התנהגויות מסוכנות ואלימות של בני נוער בעקבות שתיית אלכוהול. ההכנות לקראת התכנית התחקיר התיאומים היו יעילים, וצוות ההפקה התגלה כמקצועני, שלא פוסח על הפרטים הקטנים, הציעו לי אפילו צילצול השכמה… כשיצאתי מהאולפן עלו במוחי כל אותן נקודות חשובות שלא הצלחתי להכניס למסגרת הזמן המצוצמם. ככה זה כנראה בטלוויזיה:
צפיתי באח הגדול. זה אני שצפיתי באח הגדול. באח הגדול ? – כן, זה אני שצפיתי. התנועה העממית ההולכת וגדלה של אלה שלא צפו באח הגדול צוברת תאוצה. יש שעות שאני מתחיל להרגיש שרק אני מכל מודעי חברי ועמיתי, מכל מי שעומד מאחורי מצדדי ומלפני, רק אני הוא זה שצפה באח הגדול. אני מנסה להסביר לעצמי איך זה קרה לי. איך מעדתי, איך נבעטתי החוצה מתוך השורה ? והרי הובטח לי שמשורה משחרר רק המוות, אז מה קרה לי כאן. אני מנסה לשחזר את מסלול הנפילה. להבין טוב יותר את מנגנוניה של המלכודת הזו שעקרה אותי מקרב מיטב הנוער והשליכה אותי כטרף קל אל הבובליליזם. התחלתי להבחין במבטים המיוחדים, בהנפות הגבה, בשפתיים המתעקלות בסלידה, בזוגות המהדסים נוכחי מרפקים אל צלעות. אתמול בערב ישבתי ב"סימה", כל מה שרציתי היתה מנת מעורב משובחת ולידה אורז עם במיה, זה הכל, לא יותר. לא הזמנתי בלב אגריפס סושי, לא ביקשתי רביולי בשר סרטנים, לא טרין חצילים רק מעורב ירושלמי וליד אורז עם במיה, בחיי. זה לא עזר, לקח לי כלום זמן להבחין בשתי המלצריות שולחות זו לזו עיפעוף שאין לטעות בו, שסימן אותי לעיני כל כמוקצה "ההוא, כן כן, זה, צפה באחאגדול".
אני מנסה כבר היום לתכנן את העונה הבאה, התחלתי ללמוד את מנהגי ואורחות חיי אחי האנוסים בימי האינקוויזיציה האכזרית, ללמוד כיצד בחוץ אעמוד בשורה אחת עם הבזים לשרץ העינבי, ומנגד, מבית, בסתר, מאחורי תריסים מוגפים אמשיך לעבוד את אלוהי אברהם, יצחק ויוסי.
עמנואל רוזן וענת גורן אחראים לעליבות תכנית התחקירים שלהם "קופסא שחורה", בנושא הקשירות בבתי החולים הפסיכיאטריים. גרוע מזה, הם היו מודעים לדלות החומר שבידם ולכן התכנית היתה מלאה בפירוטכניקה – קטעי תקריב, טשטוש, מקרו, מוסיקה ועריכת פליק פלאק, שניסו ליצור אוירת איימים אך לא הצליחו להתמודד עם הנושא, וחבל. לא הוצגו נתונים באשר להיקף הקשירות. לא הוצגו נתונים באשר לחריגות מנוהלי הקשירה. וחמור מזה – לא נסקרה כל אלטרנטיבה לאקט הקשירה. המקרה הפרטי חשוב ומלמד, אבל אי אפשר לבנות עליו תכנית תחקירים טלוויזיונית. בתי החולים הפסיכיאטריים כולם, הפכו אמש על מרקע ערוץ 2 , למרתפי עינויים של האינקוויזיציה, והמסר שעבר הוא : אם אתה זקוק לבית חולים פסיכיאטרי, דע לך שאתה נכנס לבית כלא אלים ורע לב. בבואך אל בתי החולים הפסיכיאטריים הצטייד בעורך דין ובנשק. וזה כמובן לא משכנע, רק מפחיד. נשמע כמו תשדיר מטעם הסיינטולוגיה או ארגון קיקיוני הנלחם בפסיכיאטריה. הנושא ראוי, הציבור זקוק לתקשורת לוחמת על זכויותיו ובמקרה זה על בריאותו וחייו. כל תכנית העוסקת ברפואה ובבריאות נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו. זכויות החולים לעיתים נרמסות, וזה לא סוד שבמערכת הבריאות ובמדיניות הבריאות יש עיוותים ועוולות. אך אין הדבר אומר שהרפואה, הרופאים והאחיות, ובמקרה זה הפסיכיאטריה הם ארגון פשע נטול חמלה. התמודדות לא ראויה כמו זו עם נושא חשוב זה, לא קידמה אותו, היא תגביר את הרתיעה מהפסיכיאטריה ותרחיק חולים מהטיפול לו הם כה זקוקים, בנוסף עלולה לתרום להחמרת תופעת האלימות כנגד רופאים ואחיות.
(גילוי נאות: הכותב הוא אחיו של מנהל בית חולים פסיכיאטרי)
אין לי שום ציפיות מאלי יצפאן.
אבל דנה וייס ?
נפילה גדולה, ולצידה אכזבה.
ימים יגידו אם זו היתה מעידה או תחילתה של התקרנפות מופלאה.
זה מה שראש הממשלה חושב עלינו, שאפשר לקנות אותנו עם כמה דחקות וצחוקים מימין ועם אשת רוה"מ על הקטע ההומניטרי אמנותי משמאל.
הוא גם חושב שנקנה את הרעיון, שהפעולה שלא היתה ולא נבראה בסוריה (קריצה) היא הוכחה שלקחי מלחמת לבנון השניה הופקו.
ראש הממשלה הוא האחראי על כשלון מלחמת לבנון השנייה, והוא צריך להתפטר.
