Sub Stance

הרבה דיו נשפך, באשר לכשירותו של אדם חולה בסרטן הערמונית, שזה עתה יצא חבול ומוכה ממלחמה כושלת ומדו"ח של ועדת חקירה, שחייב להגן על עצמו כנגד חמש חקירות מורכבות שהמשטרה מנהלת כנגדו, ושאם לא יעשה זאת כראוי, עלול למצוא את עצמו חולק תא עם הרב שלמה בניזרי. ובנוסף לכך, צריך לנהל מדינה שהחמאס יורה לעברה מדי יום טילים, שהחיזבאללה עומד להשתלט על שכנתה מצפון – לבנון, שהשכן הסורי מאיים עליה שללא תהליך מדיני יבחר בדרך המלחמה, ושנשיא איראן מפתח נשק גרעיני ומכריז על כוונתו לחסל את מדינת ישראל. כמו כן, עליו להתמודד עם בעיות פנים שעלולות למוטט את החברה הישראלית מבפנים.

אם טובת המדינה היתה עומדת מול עיני ראש הממשלה, היה קם ומכריז, שהחקירות שמשטרת ישראל והפרקליטות מנהלים כנגדו אינם מאפשרים לו להקדיש את הימים והלילות הנדרשים לביצוע מלאכת ניהול המדינה, עליה הוא מופקד. ולכן, מתוך אהבת המדינה ודאגה לתושביה הוא מעביר את תפקידו לממלאת מקומו. אלא שלא זו בלבד שראש הממשלה לא נוהג כך, אלא שנוצרת הרגשה שמשרתו של מר אולמרט היא קרנות המזבח שלו. – הוא נאחז בה לגונן על עצמו ולא עלינו.

האטימות חוברת לרשע – רק כך אפשר להסביר את ההחלטה לסגור את ההוספיס בתל השומר. יהיו הנימוקים לכך אשר יהיו, צעד זה הוא ביטוי לנתק שבין ההנהגה החלולה לאזרחיה. ההוספיס הוא מפעל הומניטרי שבו טוב הלב, המסירות ללא גבול, החמלה האנושית באים לידי ביטוי מופלא כאשר אנו מלווים את יקירנו במחלתם הסופנית בטיפול תומך ואוהב. כוחה של חברה נמדד ביכולתה לקיים מפעלים הומניטריים שאינם נושאים רווחים המגלמים את ערכיה.

זוהי ההוכחה שאין לנו מנהיגים!  אלא נבחרים קוני שלטון בכסף הספונים במגדלי שן, המתחככים בבעלי הון, רוכשים ומוכרים נכסים, סוחרי נשק, ספסרי מעטפות המחליפות ידיים בקריצה. היעד שלהם הוא תאוות כוח השלטון ונהנתנויות מפוקפקות ! אין בינם ובין  ההוספיס דבר !

אל תעמדו מנגד חתמו על העצומה נגד סגירתו המרושעת של ההוספיס בתל השומר !

הסופר והמשורר יצחק לאור המגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, כותב בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות של יום העצמאות (7 במאי 2998) מאמר תחת הכותרת:

"עשיתי חיים. מה איכפת לי?" ככה נראית גם הספרות שלהם

וכותרת המשנה:

ספק אם בעידן המודרני הצטרפו כל כך הרבה סופרים ומשוררים בששון גדול כזה למסע כריתת הלשון של המנוצחים. כמה נמוך מחיר ההזדהות: קוקטייל, כרטיס טיסה, מלון ומשמעות "תרבותית"

הכותב אינו מנסה להתמודד עם כותרת מאמרו לפיה הסופרים המוזמנים לירידי הספרים הם סופרים המניבים ספרות ש"ככה היא נראית" – רעה או מגוייסת רחמנא ליצלן.  הוא טוען, ש"השלטון תובע הזדהות, שתיקה במקומות שצריך לשתוק, או דיבור במקומות שצריך לדבר". האם באמת מישהו מקוראי "הארץ" או הכותב עצמו מעלה על דעתו, שסופרים כמו אהרן אפלפלד, מאיר שלו, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, צרויה שלו, ישראל פנקס, יובל שמעוני אתגר קרת ועוד רבים, נתבעו לנהוג עפ"י מצוות משרד החוץ ולישר עימו קו תעמולתי, ושכך גם נהגו ? יצחק לאור שואל – כמה מהם הצטיידו קודם הנסיעה ב"חומר אלטרנטיווי" שמציג את ישראל באופן שלאור היה רוצה שתוצג. אני מניח שהסופרים נוסעים לירידים בראש ובראשונה כדי לקדם את מרכולתם – את ספרותם, כדי ליצור קשרים עם הוצאות לאור, עם סופרים אחרים, מתרגמים וכיו"ב. רק טבעי הוא שסופרים ישראלים יציגו את ספריהם ויופיעו בביתן הישראלי ולא בביתן הספרדי. רצה גם הגורל שהשנה ישראל מציינת 60 לעצמאותה, ושמשרד החוץ בחר לא להתעלם מעובדה זו, ולתת לה ביטוי ביריד בפריס. מכיוון שגם סופרים קרובים מעת לעת אצל עצמם, אפשר לחשוד בהם, שאת מרבית זמנם הקדישו ביריד בפריס לקידום האינטרסים של ספרותם, ולאו דווקא לקידום "הוועד נגד עינויים" או "עמותה למען אסירים פלסטינים" שיצחק לאור כה רוצה ביקרם. לאור משוכנע שמזימת "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ היא להשתמש בסופרים כדי להעניק "… "צלם אנוש" לאפרטהייד". בניגוד לדעתו של לאור, משרד החוץ הישראלי אינו מעריך שישראל היא מדינת אפרטהייד, קרוב לודאי שחלק גדול ממדינות העולם המשתתפות בירידי הספרים אינן מחזיקות בעמדה דומה. כל מדינה שואפת להתהדר בהישגי אזרחיה בתחומי התרבות, האמנות, המדעים, הספורט ועוד, ללא קשר למידת החופש והנאורות שבה. "היה א-פוליטי בספרות שלך, אומרת המדינה, תן לנו להתלכלך" מדמיין לאור את השיח בין "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ לבין הסופרים חפצי הקוקטיילים והסוויטות. עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע הם סופרים שאיש לא יסתום להם את הפה, הספרות שלהם נטועה כאן ואינה מנותקת מהווייתנו על הטוב והנורא שבה. הם הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בריש גלי בארץ ובעולם, אלא שהם "שמאל ציוני" בעוד שלאור הוא "שמאל פרו-פלסטיני", כלומר גם כשהם מבקרים קשות את המדינה, יוצאים נגד הכיבוש והדיכוי, הם ממשיכים להיות פרו ישראלים לאהוב, לשנוא ולכאוב בו זמנית. תיאור השתתפותם ביריד הספרים בפריס מעביר את לאור על דעתו כשהוא מתאר את נסיעתם כ"מסע כריתת הלשון של המנוצחים" לא פחות ולא יותר.

יצחק לאור זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים העבריים ע"ש לוי אשכול, הזוכים בפרס מקבלים  מענק בגובה משכורת שנתית של מורה בעל תואר שני. את אחד הפרסים קיבל יצחק לאור בדצמבר 2000 בעיצומה של האינתיפאדה השניה. איני זוכר אם קיבל את הפרס ישירות מידיו של ראש הממשלה או מידי אחד מפקידיו, איני זוכר האם לחץ את ידם של כורתי הלשון, הסתפק בניד ראש קל או נעדר מהטקס בשל מיחושים. גם לא ברור לי אם טרח קודם לכך לקבל "חומר אלטרנטיווי" והאם עשה בו שימוש כלשהו בשעה שפלסטינים רבים היו נתונים באותה שעה ממש במצוקה גדולה.

אין לי כל כוונה להתפלמס עם מאמרו של עמית סגל המתפרסם היום יום השואה ב YNET. משום שהוא אינו ראוי לכך בכל אמת מידה. איני מתווכח עם בורות משום שהיא נסמכת על ריק. כמובן שלא הייתי משחית את אנרגיית ההקלדה, לולא העובדה שעמית סגל הוא עיתונאי, מגיש תכניות רדיו, כתב בטלוויזיה, כלומר  איש תקשורת המחזיק בעמדת השפעה ועיצוב דעת קהל.

כדאי שנזכור היטב, שמאחורי כתבות ומאמרים, מאחורי הסקירה והפרשנות בטלוויזיה, מעבר לקולו של מגיש התכניות הנחרץ, עומד לעיתים עיתונאי, שהוא אדם לא בוגר ולא בשל, שיודע לשחק במילים אבל הוא רדוד מאוד וצר אופקים.

לפני שבועות אחדים התבשרה ר.ש שהיא חולה בסרטן הריאות עם גרורות. ר.ש. בת 77 החליטה לאחר שהקשיבה להערכות הרופאים שאינה מעוניינת בטיפול אונקולוגי אלא בטיפול תומך. השבוע אושפזה בבית החולים איכילוב. בין הרופאים שטיפלו בה בחדר המיון ובמחלקה הפנימית בלטו רופא צעיר ורופאה מסורים ואנושיים. במחלקה הפנימית בלילה,  התעוררה ר.ש עם תחושת חנק. איש לא ענה לקריאותיה, ולא ניגש למיטתה. ר.ש היתה זקוקה לעזרה, היא לחצה לשוא שוב ושוב על הפעמון. נואשת אך נחושה לבקש טיפול, הצליחה לקום ממיטתה ולהגרר בקושי רב אל תחנת האחות, היא פנתה לאחות וביקשה לראות רופא. האחות אמרה לה שלא תהיה היסטרית, הורתה לה לשבת על כסא, והמשיכה להתעלם ממצוקתה.

בערב ההשקה לספרו של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה", שהתקיים אמש במשכנות שאננים בירושלים, בלטה בין הדוברים אילנה דיין. שלא באופן שבו מופיעה אילנה דיין בטלוויזיה – עיניינית, מקצועית תקיפה ולפעמים קשוחה, הופיעה דיין כאדם משפחתי מאוד ואישי. ספרו החדש של גרוסמן הצליח לטלטל אותה ולעורר בה מחשבות ורגשות עזים כאישה ובעיקר כאם לבנים באופן שאף ספר לא עשה זאת לפניו. דבריה של דיין מצטרפים לביקורת הנלהבת שפירסמה אריאנה מלמד בויינט ("ספר מכונן") ולהערכתו של ניסים קלדרון שמדובר באחד הספרים החשובים שנכתבו כאן. גרוסמן נעל את הערב ובחר לקרוא קטע מהספר המתאר את משפחתה של אורה גיבורת הרומן בעת בילוי במסעדה לכבוד יום ההולדת של הבן אדם.

"יום אחד שמעתי את דודתי א-ב משוחחת עלינו עם מישהו, היא כינתה אותנו 'פלייטים', הרגשתי כל כך מושפלת, הגענו לכאן אחרי השואה,  לא היו לנו פנים, היינו 'פלייטים' חסרי שם. אחר כך אמרו 'שארית הפליטה' אתה מבין היינו 'שארית' – כשאתה כזה, אתה בעיניים שלהם בן אדם לא שלם, קשה לתאר את התחושה הזו שאין לך זכויות  שהקיום שלך הוא חלקי, שאתה תלוי או נטל מיותר". (קטע משיחה עם קרובת משפחתי ישראלית בת 84).

לא יתכן שיתהלכו ביננו אנשים שלא יהיו זכאים למזון, כסות, קורת גג, מרפא והגנה. כל מי שנקלע לכאן באופן חוקי או באופן שאינו חוקי, אינו מאבד את צלמו. הדאגה לצרכיו הבסיסיים היא חובה המוטלת עלינו. אני רואה בחובה זו זכות גדולה, זכות שמעשירה אותנו ומחזקת את הבסיס הערכי לקיומנו. היחס לאדם הפליט, שנקלע לגבולנו, מתווה גם הוא, את קווי המתאר של החברה הישראלית, –  אי מתן מרפא לפליט או לאדם שנמצא כאן ביננו, משמעותה חיזוק קווי הניכור והאדישות, רוע הלב ושנאת הזרים ופגיעה בזכויות האדם.

אני מצטרף לבלוגרים היוצאים בקריאה לא לעמוד מנגד ולהגיש טיפול רפואי ראוי לכל אדם ולסייע לפליטים !

התמונה באדיבות רופאים לזכויות אדם

הרשות למלחמה בסמים יצאה לאחרונה עם פרסום בעיתונות המתאר את העשן העולה מהבאנג בדמותו של חסן נסראללה מנהיג חיזבאללה. הכיתוב מצטט גורמים בצה"ל ובמשטרה המזהירים מכוונתו של נסראללה להרוס אותנו מבפנים באמצעות הצפת ישראל בסמים. הניסיון המגוחך ליצור משוואה הגורסת שכל מי שמעשן חשיש הוא משת"פ של נסראללה ונותן יד לטרור הרצחני, מפסיק להיות מצחיק כאשר מבינים שהוא חלק מהמדיניות הנהוגה במדינות מסוימות כנגד משתמשים בסמים. במקומות שונים בעולם ננקטת מדיניות אכזרית כנגד המעורבים בשימוש בסמים הכוללת קטיעת אברים והרג ללא משפט. כך, מצאו את מותם בתאילנד אלפי אנשים כחלק ממדיניות הממשלה במלחמתה בסמים. אתמול בבקר (4.4.08) פלשו פעילי זכויות אדם בפריז למשרד התיירות התאיילנדי למחות על מדיניות זו. רדיפת המשתמשים בסמים גורמת לפגיעה ביכולת לבצע פעולות למניעת התחלואה באיידס ובהפטיטיס ולהגשת טיפול לשיקומם. המודעה שהרשות למלחמה בסמים פירסמה הופכת את המשתמשים בסמים בישראל לבני מוות – לבוגדים במדינתם העושים יד אחת עם נסראללה, הנחשב במקומותינו, יחד עם פטרונו האיראני לגדול צוררי ישראל בימינו. הדבר מעיד יותר מכל על פשיטת הרגל של מדיניות המלחמה בסמים, פטרוניה בישראל שפעולות ההסברה והמניעה שלהם לא הצליחו לשנות את מצב השימוש בסמים, אינם מודים בכישלונם ולכן גם אינם מתווים מדיניות חלופית פרגמטית המציבה מטרות מציאותיות. במקום זאת, הם נסוגים לטקטיקות ההפחדה ההיסטרית, הסתה ושלילת זכויות (קצבאות הביטוח הלאומי) .

המיתרים שנקשרים מהגשר אל התורן, בפרוייקט של הארכיטקט הנודע קלטרווה, בכניסה לירושלים, משווים לו מראה מרהיב. הוא משנה את צורתו בהתאם לזוית התצפית אליו. פעם הוא ציפור, ופעם הוא נבל ואפילו גלימת מלכות. אפשר להסיר את הכובע ולומר בפה מלא וואוו. איזה יופי לנו בעיר הענייה והדלה הזו, המרופטת, השלוכית שהפארטש חוגג בה – שתקוע לה נזם זהב באפה. אז למה היו צריכים היום המרושעים לקלקל הכל ולהודיע, שנמצאו סדקים בריתוכי התורן. מה הם מדקדקים בציציות קוצו של יוד, כולה סדק של כמה סנטימטרים. אחד מהנדס עלום שם, הזהיר שדרכו של סדק קטן להפוך להיות לסדק גדול, ואחר אומר שהוא לא היה לוקח את הסיכון לעלות על הרכבת שתנוע על הגשר. ובמחשבה נוספת, מה נפלא יהיה שבכניסה לירושלים הבירה, שחולקה לה יחדיו, יעמוד לנצח תורן שמיתריו ישאו גשר ריק. שהפרוייקט הזה יהיה פלופ אחד גדול, שלעולם לא תסע עליו רכבת. שיהפוך להיות לפסל היקר ביותר שהאנושות אי פעם בנתה, מגדל בבל דירושלים, הפיל הלבן ביותר בהיסטוריה. מכל העולם יגיעו מאות אלפי תיירים לראות את שיא השיאים – את אחד מעשרת פלאי תבל, ונציה תתרוקן, מלונאי פריז יקפצו מהאייפל, הביג בן יתייבש, דיסנילנד תהיה שממה, שף סטפן יאכל חצץ, – כי כולם יבואו לירושלים לראות את הפלא-פלופ, כמו שנאמר כי מציון יצא תורן.

שלומי שבן שר "וכל העיר שקיעה וכל העיר רחוב" כשקולות נפץ וירי עזים נשמעים מכיוון גן המשחקים. דממה בת שבע שניות מופרת מרחוק, בקול פיצוץ עמום ואחריו צרור קצר והחלטי, הצד שכנגד משיב מיד בצרור ארוך ועצבני, תמות נפשו עם פלישתים ומסיים ברימון. אני שומע קול סירנה עם פי ג'יי הארווי ב "To talk to you" , אמבולנס או רכב אחר של כוחות ההצלה. ממש כאן בעיקול הרחוב או מאחת החצרות הסמוכות, מישהו השליך מטען, ונמלט. מעט עוברים ושבים פוסעים, נראים כמי שאינם שומעים את קולות המלחמה. שתי מכוניות מתנהלות במעלה הרחוב לאיטן בחלונות מוגפים,- בראשונה משפחה שלווה מתנמנמת, ובשניה גבר משופם ואישה עטופת ראש, מחרוזת ענברית תלויה על הראי בחזית, מסמנת זהות. על גג שטוח צלף שחור סוחט שתי יריות צפופות ומיד נעלם. לוח ברזל גדול נופל ברעש רע. פי ג'יי קורעת לב עם ה "Oh God I miss you" שלה. המכולתניק המוזנח, מכניס פנימה את ארגזי הירקות והפירות, – סוגר מוקדם. שריקה. נפילה. שלושה חיילים נמוכי קומה הולכים לאורך הגדר, אחד מהם מבקש "די, די", חוצים את הכביש בריצה שפופה ומתגלגלים לתוך מגרש החניה הריק, מרססים לימין ולשמאל, אחד מהם צועק "תפוס עמדה", השני קובע "אני המפקד", "אמרתי לך מאנייק. זה, מאנייק זה". השלישי מתיישב "די, די, לא יכול לא יכול" "אין לא יכול יש לא רוצה" "לא רוצה. טוב, לא רוצה". שני פיצוצים רחוקים ועוד יריה בודדת "ההומור שלנו מידרדר"  קובע שלומי שבן. גם השמחה מאוד הדרדרה, מאוד.

עמנואל רוזן וענת גורן אחראים לעליבות תכנית התחקירים שלהם "קופסא שחורה", בנושא הקשירות בבתי החולים הפסיכיאטריים. גרוע מזה, הם היו מודעים לדלות החומר שבידם ולכן התכנית היתה מלאה בפירוטכניקה – קטעי תקריב, טשטוש, מקרו, מוסיקה ועריכת פליק פלאק, שניסו ליצור אוירת איימים אך לא הצליחו להתמודד עם הנושא, וחבל. לא הוצגו נתונים באשר להיקף הקשירות. לא הוצגו נתונים באשר לחריגות מנוהלי הקשירה. וחמור מזה – לא נסקרה כל אלטרנטיבה לאקט הקשירה. המקרה הפרטי חשוב ומלמד, אבל אי אפשר לבנות עליו תכנית תחקירים טלוויזיונית. בתי החולים הפסיכיאטריים כולם, הפכו אמש על מרקע ערוץ 2 , למרתפי עינויים של האינקוויזיציה, והמסר שעבר הוא : אם אתה זקוק לבית חולים פסיכיאטרי, דע לך שאתה נכנס לבית כלא אלים ורע לב. בבואך אל בתי החולים הפסיכיאטריים הצטייד בעורך דין ובנשק. וזה כמובן לא משכנע, רק מפחיד. נשמע כמו תשדיר מטעם הסיינטולוגיה או ארגון קיקיוני הנלחם בפסיכיאטריה. הנושא ראוי, הציבור זקוק לתקשורת לוחמת על זכויותיו ובמקרה זה על בריאותו וחייו. כל תכנית העוסקת ברפואה ובבריאות נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו. זכויות החולים לעיתים נרמסות, וזה לא סוד שבמערכת הבריאות ובמדיניות הבריאות יש עיוותים ועוולות. אך אין הדבר אומר שהרפואה, הרופאים והאחיות, ובמקרה זה הפסיכיאטריה הם ארגון פשע נטול חמלה. התמודדות לא ראויה כמו זו עם נושא חשוב זה, לא קידמה אותו, היא תגביר את הרתיעה מהפסיכיאטריה ותרחיק חולים מהטיפול לו הם כה זקוקים, בנוסף עלולה לתרום להחמרת תופעת האלימות כנגד רופאים ואחיות.

(גילוי נאות: הכותב הוא אחיו של מנהל בית חולים פסיכיאטרי)

אחת לכמה ימים אנו שומעים על מעצרם של פעילי טרור, אחת לכמה שבועות חודשים אנו מתבשרים על חיסולם של פעילי טרור אחרים. מומחים אומרים לנו שהמעצרים והחיסולים מונעים מהטרוריסטים מלבצע את זממם וממזערים את הנזקים העלולים להגרם. וכך שנים על גבי שנים, אנחנו עוצרים ואוסרים וגוזרים מוות על עוד ועוד טרוריסטים. מעת לעת אנו מתבשרים על מעצרו או חיסולו של בכיר הטרוריסטים או של בכיר המבוקשים, ואז לשעה קלה, מוחנו מתפמפם לו נוכח ההערכה שיקח לאירגון הטרור זמן רב עד שיצליח להתאושש מהמכה שניחתה עליו, עד שימצא מחליף שיצמיח לעצמו כפות רגליים שיתאימו למידת נעליו של הארכי טרוריסט שנתשהד לו. ככל שאנו מכים והורגים בהם, מתחזקת בקירבם האמונה בצדקת דרכם וגוברת העוינות כלפינו. ככל שהם מפגעים בנו, אנו מקבלים אישור למדיניות ה"אין עם מי לדבר" "לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים" וכיו"ב. זהו מעגל דמים אינסופי שמזין את עצמו בדם ובשנאה תחת שנאה ודם. אחרי כל כך הרבה שנות דישדוש ודימום, זה הזמן לנסות להפסיק אש באופן מוחלט, ובתוך כך גם להפסיק מעצרים וחיסולים. המחשבה שהם ינצלו את תקופת הפסקת האש על מנת לצבור אמצעי לחימה ואירגון כוחם, היא סיכון ששווה לקחת אותו.