ארכיון הבלוג

הנח לנו, ויפה שעה אחת קודם.

3 בינואר 2008

אלוף בן כותב היום ב"הארץ" מאמר שכותרתו "הניחו לו עכשיו":

"מאז המלחמה רשם אולמרט הצלחה מרשימה ביעד שהציב לעצמו, "לעסוק בניהול המדינה". בכל מדד אפשרי, ישראל במצב טוב משהיתה בימי קודמיו "

יש משהו מרגיז בכותרת המאמר "הניחו לו עכשיו" – הוא פונה אל הקוראים כאל חבורת הזבל זבת החוטם כפויית הטובה הנטפלת ומציקה.

ראש הממשלה מר אולמרט כשל בניהול מלחמת לבנון השנייה. בשלב האחרון של המלחמה הובילו החלטותיו אף לנפילה מיותרת של חיילים. לפיכך, טובת המדינה היא שראש הממשלה יתפטר. בנסיבות אלה, למושג נשיאה באחריות יש אך ורק משמעות אחת התפטרות.

דנה ?

2 בינואר 2008

אין לי שום ציפיות מאלי יצפאן.
אבל דנה וייס ?
נפילה גדולה, ולצידה אכזבה.
ימים יגידו אם זו היתה מעידה או תחילתה של התקרנפות מופלאה.

זה מה שראש הממשלה חושב עלינו, שאפשר לקנות אותנו עם כמה דחקות וצחוקים מימין ועם אשת רוה"מ על הקטע ההומניטרי אמנותי משמאל.
הוא גם חושב שנקנה את הרעיון, שהפעולה שלא היתה ולא נבראה בסוריה (קריצה) היא הוכחה שלקחי מלחמת לבנון השניה הופקו.

ראש הממשלה הוא האחראי על כשלון מלחמת לבנון השנייה, והוא צריך להתפטר.

קו השבר הישראלי

24 באוגוסט 2007

היכן מתחיל קו השבר שלנו. היו ימים שבהם עבור רבים מלחמת יום כיפור היתה קו פרשת מים, מיד לאחר מכן ידעו אחרים לשים את האצבע על שנות ההחמצה הגדולה שבין 1967 ל 1973. אבל קו הסדק הוליך אל מלחמת ששת הימים ומשם אל שנות שלטון מפא"י, שהדף כל נסיון של הידברות וידע לטרפד כל ניסיון כמו זה של נחום גודלמן וחירחר את עסק הביש. בימים אלה, "פתאום", משהו מצא את ספיחי יומני שרת, ומהם עולה שפנחס לבון שר הביטחון, הגה מעשי טרור כדי "לעשות שמח" במדינות ערב. לבון לא היה עשב שוטה. הוא לא הלך בשדה לבדו. מכאן הולך הסדק אל מלחמת 1948 שהיא מלחמת הקוממיות או השחרור או העצמאות או הנכבה. ואם אתה קצת מרחיב את שדה הראיה, אתה מבחין ברשת של קווי סדק, לצד סדק החמצת השלום והעמקת הסכסוך במזרח התיכון, אפשר להבחין בסדק במערכת החינוך, שמתחבר לסדק בשירותי הבריאות שמתעבה עם השסע בשרותים החברתיים. כל אחד מהם מתחיל בקו סדק שכמעט ואינו נראה, שלעיתים קשה לזהותו, דומה לקו הסדק שהתחיל בחודשים האחרונים במערכת המשפט עם מינויו של השר פרידמן לתפקידו. וכל הסדקים האלה מתחברים, משיקים, מערערים. הם פרצות, הם משבשים את הסדר החברתי ואת שלומנו ומאיימים עלינו. הילדים שמשתוללים שתויים וגסי רוח בקפריסין, הם אחיינים של נהגים אלימים, שכניהם של לקוחות מכוני ליווי, שמנהליהם היו תלמידים של מורה צווחנית ומתוסכלת, שמרוויחה כלום ולא איכפת לה מהתלמידים "הזוועתיים" שלה, שמטופלת באימה החולה, שסל הבריאות אינו מכיל את התרופה היחידה שהיתה יכולה לשפר משמעותית את מצבה, אותה תרופה שכל העשירים החדשים, בעלי ההון הוותיקים, הפושעים המאורגנים ושאר המקורבים לצלחת יכולים לרכוש אותה לעצמם בי להניד עפעף, שמעסיקים את מיטב עורכי הדין שיוציאו אותם מההסתבכויות הפיננסיות קו נטוי ההטרדות המיניות קו נטוי קו נטוי, ויחצני הצמרת וקבלני הרייטינג המשפצים והמאפרים את מציאות חיינו היודעים להפוך את עורו של הכושי ואת חברבורות הנמר ורק לא את הסדק. רשת הסדקים מתלכדת לקו השבר הישראלי, ואם הוא עוד לא הגיע אל הבית שלך אל המשפחה שלך , חכה.

הירושימה ברמה – סיפור קצר

15 ביוני 2007

היום מלאו ארבעים שנה לאסון בית המכס העליון. לציון מועד זה ולזכר אחד עשר חברי זיכרונם לברכה, חיילי גולני הצעירים שמצאו את מותם באסון הנורא, אני מפרסם כאן סיפור קצר זה שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים ושפורסם במדור הספרותי של עיתון "הארץ" בשנת 1997. קטע מסיפור זה שילבתי בדברי האזכרה שאמרתי ליד קבר האחים בנהריה השנה. הדיאלוגים והדמויות ששמותיהם קטועים הם פרי דמיוני הקודח, כל קשר בינם לבין המציאות מקרי.

                                               הירושימה ברמה
הלכנו והלכנו והלכנו. שעות ארוכות בנוף הבזלתי, צימצמו את מבטי החיילים לסביבה הסמוכה לגופם, אל חרטומי נעליהם הכבדות עד שתחושת סחרור שחור עירפלה. ככה אפשר היה לדפוק אותנו בלי בעיות. איבדתי קילומטר או שניים שנמחקו כלא היו, הלכתי בלי משים. הדרך וזכרה התאדו, השלוחה שהתקמרה, הזמן שחלף והעומס שהכביד כל צעד העידו שהיא הוליכה אותנו. סימנתי לגי "כנוס". גי מבוהל שילח מבטים קצרים לצדדים, מקווה שלא ראו אצלי את הפחד, כמו שסנטרו המעוך הסגיר את שלו. הצבעתי על חושה, גי אימץ את עיניו. הצבתי אותו ברתק עם המקלען והרגם, אני עם השאר באיגוף שמאלי. כמו באימונים הדפנו את הדלת ובתנועת שתי מניפות אל מרכז החדר ריססנו בקריאות "אש אש", פרקנו ובדקנו נשקים. שלוש החוליות התמקמו מחדש. נענו, פרוסים בדריכות שתיסוג שוב ושוב מפני הגעגועים למקומות אחרים.
גי לצדי, סיפר על אח של אמא שלו שנספה בשואה. אמרתי לו שאני לא מבין.
"נעשית ציני, מו".
"הדיבור הזה על הדוד שלך, שהלך בשואה, לא מתקשר לי לכלום".
ברגע שהמשפט הזה עזב אותי ידעתי שהוא לא טוב. גי לחש לעצמו דברים, כנראה בגנותי, הסיר את הקסדה וגירד בראשו.
"כשהודיעו שתקפנו והשמדנו אותם על המסלולים, הפחדת אותי שזה הסוף שלנו. אני האמנתי לך אז. איזה טיפש הייתי".
"גם עכשיו אני חושב שזה הסוף שלנו, רק שאני לא רוצה באמצע הרמה הסורית לדכא לך את הנשמה".
בה בחוליה שתיים המשיך לשיר "עודך זוכרת לילות ירח בין גלי הזהב".
"אתה שומע את בה ? עם השיר המתוק הזה ? אתה מבין ?"
גי הנהן ולא הבין.
שוב לא חמקתי מהדחף להרחיב את הסדק. "תגיד, למה לא עשו לך פלטה לשיניים ?" ושוב הוא לא כל כך הבין מה שרציתי ממנו ואיך הגענו לכאן. "אותי שלחו לבית הבריאות שטראוס ברחוב בלפור על הקירות היו תלויות כרזות 'שמור על בריאותך גזור ציפורניך' וביציאה 'מנע אש בשדות' ".
"בסוף, אני אהיה יותר ממך".
"יופי יופי".
גי נלחץ מהיופי יופי.
"היופי יופי הזה מתנשא"
"רד מזה".
"אגיע רחוק יותר".
"לבריאות".
"מה זה", נמתח קולו וקצות שפתיו התקצפו.
"אמרתי לבריאות, וחוץ מזה אתה לא צריך להיות פה, תחזור לחוליה מספר שלוש מאחור ושמור על רווחי יום".
פניו כוסו בשכבת טיפות זיעה זעירות, מילא את ריאותיו אוויר. "אתה אדם מאוד קר אתה, רואה רק את המשימה את האינטרס שלך להצליח. אבל איפה אנחנו בכל העניין הזה פה. אותנו אתה לא רואה רק את עצמך". אוזניו האדימו מאוד ומאחורי התנוכים הכבדים האפירו שאריות כתמי קצף הגילוח שיבשו ודבקו לעורו. שי מצטרף לבה "על שפת כנרת טיילנו שנינו יחדיו הו למה עוד לא הגענו לחופים הו למה".
השטח קשה וההליכה אטית. כיתת חיילים מובלת, אנשים צעירים שרצונותיהם נדחקו מפני רצון אחר והם כנועים לו ועושים את דברו בצייתנות מרירה. בתוכם בנחישות, סמוי מן העין, מרעיד מחוג – "הביתה". שוב ושוב חיפשתי דרכים ללכוד את תשומת לבם. לעזור להם לשמור על עצמם. היתה לי תחושה שככל שהם ישקעו ויתנתקו תגבר הסכנה. כאילו שהדריכות מונעת מגע והסתבכויות. גי בחוליה מספר שלוש העיר לחיילים, ניסה לשדר לי מאחור שתפס פיקוד. בשבת בדרך מהבניאס לתל אל חמרה סיכמנו שהוא יהיה בקרבתי. אמר שהוא לא מבין מה הוא עושה במלחמה הזאת. יש לו כל כך הרבה עניינים לסדר, שבכלל המלחמה לא מתאימה לו. פעם אחת עמד להתפורר. אני לא מאמין לאלה שאומרים שכשהחושים נוגעים ממש בחיים כלומר במוות, משהו חד פעמי, יפה ונקי נפתח. גי אמר שהוא לא מרוצה מעצמו. אמרתי לו שאני לא בטוח שנכון להיכנס לדברים האלה.
"תראה, כשאני מסתכל עליך על ההליכה שלך על הדרך שבה אתה משהה את הדיבור לפני שאתה אומר משהו, אני אומר לעצמי גי אין לך סיכוי. מבין ? אני לא הייתי מצליח בחיים לזכור את מה שהיה כתוב בכרזה באיזה מקום על אש בשדות והציפורניים. אבא שלי, מאז שאני זוכר את עצמי היה אומר לי גיגי אל תהיה לי פניקר. הייתי עונה לו בכעס מי פניקר בכלל, מי פניקר. כשאני יוצא עם בחורה, אני אומר לעצמי שאני מוליך אותה שולל. מה היא בכלל מוצאת בי. או כשאני בלי גופיה יש לי הרגשה שאני כזה גלותי אם אתה מבין. לא מרוצה מהגוף שלי ואתה בטח מבין למה אני מתכוון".
"שאתה קטן".
גי התבונן לצדדים ולאחור לבדוק שאיש לא שמע את סודו.
"על זה אתה חושב כל הזמן ? מה אני אגיד לך, אתה באמת פסיכי".
"זה לא העניין של בסדר או לא בסדר. זה של דעות של בני אדם. שאני לא יכול להגיד לעצמי אחרת".
נשר נפלא חג מעלינו באמצע השמים. הצבעתי על הנשר. גי אמר לחיילים 'מנשרים קלו מאריות גברו'. אחד החיילים גיהק וכולם צחקו. גי חיכה לתמיכתי. אמרתי להם שהנשר שומר עלינו. חייל אחד טען שזה בכלל בז.
בצהריים התכנסנו לחניון יום בחצר בית המכס העליון, בצל מבנה דו קומתי פעור חלונות שהמלחמה עברה דרכו. מסביב זבילים וארגזי תחמושת ריקים. עקבות יחידה מבוהלת שחנתה לפנינו והסתלקה. כל הרמה מלאה בבתים וחושות כאלה שהצבא עבר בהם, הטביע בהם את טביעת אצבעותיו הגסות, הנמהרות, והסתלק למקום אחר למהר גם ממנו. פתחנו חמישיות, אכלנו, הרמנו רגליים, התארגנו.
"תגיד, איך הכרת את ני ?"
"התחילה אתי".
"איך איך. ספר" דירבן.
"היא ראתה אותי מודד בגדים ב'אתא' והתחילה לדבר. אמרה שאני מוצא חן בעיניה או משהו כזה".
"אני לא מאמין, ככה ישר ב'אתא' ".
"וכשנכנסתי לתא המדידה גיליתי שאני לא לבד".
"די, די לא רוצה לשמוע יותר", קם זעוף. "לא יכול להיות. אתה לא תעשה לי את זה". והלך.
כעבור כמה דקות שב נחוש. "אתה אף פעם לא אומר שום דבר אישי, נעשית מרוחק. הפנטסיה הזאת שלך ב'אתא' שייכת רק לדמיון, אבל קיבינימאט מו, איפה אתה, החיים שלך".
משכתי את גי בחולצתו, קירבתי בדרמטיות מכוונת את פניו אל פני. "שמע. פה, אם לא הפנטסיות של כולנו, מזמן היינו נגמרים. מי בכלל קבע שהפנטסיות נחותות מהמציאות. השאלה אם אירוע מסוים היה או לא היה היא בעיני משנית לשאלה אם הוא טוב או רע". הרפיתי מחולצתו. גי נותר קפוא באותה נטיית גוף, נתן לדברים לחלחל פנימה. כאילו שאם יזוז משהו ישתבש ויאבד. הרגשתי רע קמתי והסתובבתי. המלים שלי נשמעו לי כל כך מרוחות וסתמיות, השארתי אותן רובצות כך בינינו. משהו חייב היה למלא את הבור שנפער.
מאחור דיווחו חיילים על זחל"מ סורי דפוק שבתוכו יושבת גופה וסיגריה בידה. הסיגריה הפכה להיות העניין. הורדתי הוראה שאף אחד לא יתקרב יותר לסורי. אלי אמר לי שהוא מארגן מסדר יציאה, רצה לגמור ולחזור צ'יק צ'אק הביתה לקוניטרה. "הביתה לקוניטרה שיט". לקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, החיילים היו זקוקים לדיבורים ולצחקוקים. אלי החליט לא להמתין לי ויצא עם הכיתה שלו. ניקינו את השטח קברנו את שרידי החמישיה. צריך להקפיד על הדברים האלה. גי אמר שמשרידי חמישיה אחת האויב יכול ללמוד עלינו הרבה.
"אוי גי גי היית ילד ונשארת ילד".
"אין לך חוש הומור. אתה מקלקל לי מרוע לב".
"מוכן לחשוב על זה".
גי בעט באבן והשתחל תוך סיבוב גופו הגמיש לתוך החגור. התארגנו למסדר יציאה. אחרון המחרבנים מאחורי הזחל"מ הסורי חזר. נתתי פקודת יציאה קצרה וחילקתי את הכיתה לחוליות. מיניתי מפקדי חוליות חדשים. בדקנו מים במימיות, ציודים ונשקים. כולם בהכנס ונצור, אני בדרוך ונצור. איך שהובלתי את הכיתה לפריסה מחוץ לחומת בית המכס העליון, השמים והארץ נהדפו בלהבה מתכתית שחצתה מקצה לקצה. ברק היכה. עיוורון מחק את הנוף והלם בכוח בכל הגוף. הפצצה הכי גדולה בעולם נבקעה בבטן האדמה, פילחה את האוויר, פגעה בשמים וחזרה ארצה בכוח אדיר ומכלה. הירושימה ברמה הסורית. גשם נורא של אבני בזלת נפל מהשמים. סדום ועמורה. עננת עשן נמוכה מחניקה וצורבת הטילה צל, אימה חדרה ללבנו נוכח הקדרות שירדה באמצע היום על הארץ השחורה. צעקתי לחבוש קסדות ולתפוס עמדות. האבנים היכו בקסדות ובגופנו. על אותה תלולית שעליה שכבתי הבחנתי בסי, בצווארו התחיל לרקוד טיק נפלא. העולם חרב ואני התמגנטתי אל עורפו המתכווץ המעוות את פניו, שמשך את סנטרו לכיוון אזנו השמאלית. אבן נחתה על קסדתו והסיטה אותה על פניו, הטיק הפליא בקרטועים שהתגברו מחמת הבהלה. החיילים חלקם היו מחוץ לחומת בית המכס בעמדות וחלקם בתוך החצר. גשם האבנים חדל. דממה צפופה נפלה מסביב. גי אפור, התבונן בי ושאל מה זה. שכבנו ניסינו לצפות כדי להבין.
מבעד לעשן הסתמנו מדורות קטנות פזורות פה ושם. שקט גיהנומי. קראתי לאלי. השארתי חיפוי ויצאתי עם גי ועוד שני חיילים לסריקה. האדמה היתה צפודה ועשנה. ריח אבק שריפה זרחני צרב, שברי ענפים עטופים באבק חום אפרפר קמחי. תמ"ק עוזי שרוף ומכופף, גי אמר לי שזה נשאר מהקרבות – ניסיון לדחוק את הידיעה המרה. האדמה בלעה באש ואבנים שחורות את כולם. ריסקה וטחנה. לא נשאר אף אחד. המדורות הרעות רמצו ולחשו כנחשים בוערים את הבשורה הנוראה. שוב קראנו להם לאלי ולניסים החובש ולחיילים ואף אחד לא ענה. נזכרתי שגם ג'מיל איתם וקראנו גם לא והוא לא ענה. ואף אחד לא יענה כי כולם מתו ליד בית המכס העליון. המשכנו לקרוא להם כמו שרופא ממשיך להנשים למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאפסו הסיכויים. אבל הוא אינו מרפה, ובמסירות מנשים ומעסה ולוחץ ומטלטל את הגופה בנזע חשמלי. כך, הנשמנו את השמות שלהם לחלל האוויר העשן שוב ושוב ושוב. נשארנו שם עד שבאו מהחטיבה והרבנות לאסוף כל הלילה. בא גם אוטובוס ולקח אותנו.
במעבר בין הספסלים היו מגולגלים שטיחים שהנהג בזז. קו אמר לנהג שיש במלחמה כאלה שהולכים וכאלה שעושים עסקים. לא שמעתי מה הנהג אמר, אבל צריך היה לבלום את קו שהתכוון להכות בו. בה חזר אל "עודך זוכרת לילות ירח מול גלי הזהב על שפת כנרת טיילנו שנינו יחדיו". קו התנפל בכעס על בה. "שום כוח בעולם לא יפסיק את העודך זוכרת המטומטמת שלך". בה נאטם. אחרי חמש דקות נסיעה נשמעה קריאה: "שריפה שריפה". השטיחים החלו לעלות באש. בקושי נחלצנו מהאוטובוס והעשן שמילא אותו. נשכבנו בתעלה לצד הדרך וחיכינו שהנהג וחברו יכבו את האש. גי אמר: "הלילה כולנו נמות כי המוות רודף אותנו עד שישיג". במקום לעזור לי לשמור על החיילים, ריפה את ידיהם עם הדיבורים שלו. גי היה באמת ילד שאמר כמעט הכל בקול רם. לעיתים, גם אני רציתי להרשות לעצמי לסתור בהיסח ילדי את דברי, הסתפקתי בהעמדת פנים.
בקוניטרה במאהל, המוות קיבל צורה של חמישה אוהלי סיירים ריקים. גי ביקש לישון באוהל שלי. שאלתי אותו אם הוא פוחד. אמר שמאוד, שהוא לא יכול להירגע. שאל אותי אם ראיתי, כמו שמספרים את כל חיי עוברים כמו סרט לפני העיניים. סיפרתי לו שראיתי רק את הטיק משחק בעורף של סי. שאל אותי איך אני. אמרתי לו שאני חושב מה לעשות עם החיילים שנראים לי די אבודים. גי אמר שהתכוון לשאול אותי אם גם אני מפוחד. אמרתי לו שאני בעיקר נסער. גי שאל מאיפה יש לי את הכוח להמשיך לתפקד ולהקפיד על כל הפרטים הקטנים עם החיילים. שיקרתי אותו שוב ואמרתי שזאת שעת המבחן האמיתית של מם כף – היכולת לגייס את כל הכוח שבו כדי להשרות אווירת בטחון וסדר. ציטטתי את אריק שרון שאמר שככל שהמצב בשדה הקרב קשה יותר, בחמ"ל מדברים יותר בשקט. גי אמר שהשילוב הזה אצלי בין חיילות טובה ואהבת הצבא לבין תבוסתנות פוליטית לא מובן לו. בכלל קשה לו להבין מה קומוניסטים עושים בצה"ל. לא היה לי כוח להגיב על קומוניסטים, והאמת שזה לא הרגיז אותי, מה שהיה חשוב זה שדיברנו ודיברנו ובסוף נרדמנו.

 

פורסם ב"הארץ", תרבות וספרות 11.5.1997
 
  
          

    

חללי צה"ל הנספחים

10 ביוני 2007

שמותיהם של אחד עשר חיילי צה"ל שנפלו באסון בית המכס העליון, הופיעו משום מה על מצבת הנופלים בתל פאחר. הם לא לחמו בתל פאחר ולא נפלו בתל פאחר. ב 10 ביוני 1967, עם אור ראשון התקדם הכח, שעליו נמנו האחד עשר, וכבש ללא קרב את הבניאס, משם נע רגלית מזרחה לכיוון צומת מסעדה ולמחרת התמקם בבסיס סורי בפאתי העיר קוניטרה. חמישה ימים לאחר מכן נפלו האחד עשר מול עיני, כנראה כתוצאה מפיצוץ שאירע בבונקר ליד בית המכס העליון. צה"ל שניצח בשלוש חזיתות, שכבש את חצי האי סיני, הגדה המערבית והרמה הסורית בשישה ימים, לא הצליח להתמודד עם אסון בית המכס העליון. העלים אותו מהציבור וממשפחות הנופלים, ולא מצא את הדרך הנאותה להנציח את זכר החיילים שנפלו. אתמול בסיור ברמת הגולן, התברר לשלוש ממשפחות הנופלים, שנעשה שינוי במצבת הזיכרון, – הוקמה מצבה לזכר חללי חטיבת גולני במלחמת ששת הימים, וכ"נספחים" רשימת שמות האחד עשר. נספחים, חללים נספחים. איך זה נשמע ? זה נשמע איום. פוגע ומשפיל. כך הרגישה אחותו של ע' שהתקשרה אלי הבוקר. ארבעים שנה אחרי שאחיה האהוב נפל היא פורצת בבכי מייבבת מתוך הדיבורית שלי וקורעת את לבי. אחיה חלל נספח. סרח עודף. מטרד. עצרתי בצד הדרך, שוחחתי איתה, היא נאחזה בקולי ובמילותי, כאילו שמצאה חלק מאחיה שאבד. "כפרה, אנחנו אוהבים אותך" אמרה לי, כמו לאחיה שכבר ארבעים שנה נשאר בן תשע עשרה, "תבוא בבקשה, תבוא אלינו, אנחנו רוצים לדבר איתך לשמוע, אתה נשוי ? ילדים ? אנחנו אוהבים אותך" .

 

מלחמה זה מוות

9 ביוני 2007

בעוד מספר שעות לפני ארבעים שנה, ירדנו מהאוטובוסים ועלינו רגלית דרך גבעת האם אל רמת הגולן. את פנינו קיבל זחל"מ פגוע של צה"ל ולידו גופה כהה קטועת אברים. מעולם קודם לכן לא ראיתי מראה דומה. הרגע ההוא כמו רגעים נוספים אחרים נצרבו בי. המלחמה קיבלה צורה, צבע, ריח ומשמעות. מלחמה היא מוות.
לעולם אל תאמינו להם אם יאמרו לכם אחרת – מלחמה היא מוות. שננו זאת היטב ולמדו את ילדכם.

ארבעים שנה: מול קבר האחים

26 במאי 2007

דברי אזכרה לנופלים באסון בית המכס העליון
יעקב איטח , יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון , אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי , יעקב עזר , ניסים צאיג, אליהו קרן ,גבריאל תמאם
זיכרונם לברכה.

עברו ארבעים שנה והיום ההוא המר והנורא בבית המכס העליון חרוט היטב בזכרוני ומלווה אותי לאורך חיי.
בצהרי אותו יום, התכנסנו להפסקה בחצר בית המכס העליון, בצל מבנה דו קומתי פעור חלונות שהמלחמה עברה דרכו. מסביב זבילים וארגזי תחמושת ריקים. עקבות יחידה מבוהלת שחנתה לפנינו והסתלקה. כל הרמה מלאה בבתים וחושות כאלה שהצבא עבר בהם, הטביע בהם את טביעת אצבעותיו הנמהרות, והסתלק למקום אחר, למהר גם ממנו. פתחנו חמישיות, אכלנו, הרמנו רגליים, התארגנו.
אלי בן יקר, אמר לי שהוא מארגן מסדר יציאה לכיתה שלו, רצה לסיים את המשימה, ולחזור צ'יק צ'אק הביתה לקוניטרה. הביתה לקוניטרה. אני לקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, החיילים שלי היו זקוקים לדיבורים ולצחקוקים. אלי החליט לא להמתין לי ויצא עם הכיתה שלו. קבענו שאצטרף אליו כעבור חמש עשר דקות. ניקינו את השטח. התארגנו למסדר יציאה. בדקנו מים במימיות, ציודים ונשקים. כולם בהכנס ונצור, אני בדרוך ונצור. איך שהובלתי את הכיתה לפריסה מחוץ לחומת בית המכס העליון, השמים והארץ נהדפו בלהבה מתכתית שחצתה מקצה לקצה. ברק היכה. עיוורון מחק את הנוף והלם בכוח בכל הגוף. הפצצה הכי גדולה בעולם נבקעה בבטן האדמה, פילחה את האוויר, פגעה בשמים וחזרה ארצה בכוח אדיר ומכלה. הירושימה ברמה הסורית. גשם נורא של אבני בזלת נפל מהשמים. סדום ועמורה. עננת עשן נמוכה מחניקה וצורבת הטילה צל, אימה חדרה ללבנו נוכח הקדרות שירדה באמצע היום על הארץ השחורה. צעקתי לחבוש קסדות ולתפוס עמדות. האבנים היכו בקסדות ובגופנו. החיילים חלקם היו מחוץ לחומת בית המכס וחלקם בתוך החצר. גשם האבנים חדל. דממה צפופה נפלה מסביב. גיורא התקרב אלי אפור, התבונן בי ושאל מה זה. שכבנו ניסינו לצפות כדי להבין.
מבעד לעשן הסתמנו מדורות קטנות פזורות פה ושם. שקט גיהנומי. קראתי לאלי והוא לא ענה. השארתי חיפוי ויצאתי עם גיורא ועוד שני חיילים לסריקה. האדמה היתה צפודה ועשנה. ריח אבק שריפה זרחני צרב, שברי ענפים עטופים באבק חום אפרפר קמחי. תמ"ק עוזי שרוף ומכופף, גיורא אמר לי שזה נשאר מהקרבות – ניסיון לדחוק את הידיעה המרה. האדמה בלעה באש ואבנים שחורות. לא נשאר אף אחד. המדורות הרעות רמצו ולחשו כנחשים בוערים את הבשורה הנוראה. שוב קראנו להם לאלי ולניסים החובש ולחיילים ואף אחד לא ענה. נזכרתי שגם ג'מיל איתם וקראנו גם לו והוא לא ענה. ואף אחד לא יענה כי כולם מתו ליד בית המכס העליון. המשכנו לקרוא להם כמו שרופא ממשיך להנשים למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאפסו הסיכויים. אבל הוא אינו מרפה, ובמסירות מנשים ומעסה ולוחץ ומטלטל. כך, הנשמנו את השמות שלהם לחלל האוויר העשן שוב ושוב ושוב. נשארנו שם עד שבאו מהחטיבה והרבנות לאסוף כל הלילה. בא גם אוטובוס ולקח אותנו.
בקוניטרה במאהל, המוות קיבל צורה של שורת אוהלי סיירים ריקים. מאותו יום ריחפה בפלוגה שתיקה גדולה ועצב נורא. בתוך חייכם נפער הבור של השכול והאבדן. והגעגועים אל היקרים שלכם שאבדו. ואנו נותרנו עם הידיעה הברורה שביננו לבין מותנו אנו הפרידו חמש עשר דקות מקריות. והידיעה הזו לא הירפתה, וצבעה בצבעיה את חיינו, וחידדה את תחושת שבריריותם. ככל שהלכנו ובגרנו, וככל שחלפו השנים מתום השירות הקרבי רב הסיכונים בחטיבה, עלו עוד ועוד שאלות ותמיהות.
אני בא לכאן היום כדי להתייחד עם חברי לנשק ולעמוד לצידכם בני משפחות יקרות, אך גם כדי להפר את השתיקה שנגזרה עלינו. גזירה לא מובנת שהוטלה עלינו, בלי מילים. ערפל כבד וסמיך כיסה את האסון הנורא, וכשהוא התפוגג, נותרנו מדממים, איש איש בודד לגורלו, לסיוטיו או לזכרונותיו. ולבקש עליה על השתיקה את סליחתכם. שתקנו אך לא שכחנו.
זכרם יהיה נצור בתוכנו וברוך.

משה קרון, 22 במאי 2007  ה סיון, תשס"ז בית העלמין הצבאי נהריה.

mek-22-05-07 030

משפחת קבר אחים

22 במאי 2007

אח של ש' : "עלינו שלוש שנים קודם לישראל. לא קיבלנו צו גיוס, הלכנו ש' ואני ואמרנו ללשכת גיוס שאנחנו צריכים להתגייס. אמרו אחד יתגייס ואחד יעזור למשפחה. הצבא החליט שהצעיר ילך. לקחו את ש'. אני כל יום בוכה שהוא מת במקומי". במשך כל האזכרה ואף אחריה לא הסיר את משקפי השמש הכהים שלו. אחות של י' :"יש לי בבית מכתב שי' כתב הגיע אחרי שנפל. לא פתחתי אותו. לא יכולה. כל כך הרבה אסונות קרו לנו במשפחה מאז. אני מרגישה שלא עיבדתי את האבל. כל השנים האלה והאבל לא…איך אני אגיד את זה. אמא שלי תלתה כביסה, ראתה את האנשים מקצין העיר באים וצעקה להם אל תבואו אלי אל תבואו אלי." בוכה מייבבת. "זלזלו בנו כאן, אף פעם לא היה טקס מכובד באמת עם מישהו חשוב…"
אח של נ' הגיע עם אחותו, הוא הרוח החיה. הוא המנהיג של משפחת קבר האחים, הוא מזמין הוא מסדר. בעל מזג טוב, חיוך חם וחכם על פניו. "אני הייתי בצפון הרמה באזור מסעדה ושמעתי את הפיצוץ שם…לא היינו בהלוויה. הודיעו לי שנ' נפל באתי ישר לכאן והם היו כבר קבורים כאן. נ' מאוד רצה להתגייס למרות שעוד לא היה בן 18" . אחותו של ש' מוציאה צילום ישן של קבוצת חיילים בטירונות ומגישה לאח של נ' "אולי תמצא את נ' כאן ?" אח של נ' בוחן את התמונה ואומר "לא נ' לא כאן, הוא היה ותיק מהם בצבא".
אח של ש' "בהתחלה בכלל הודיעו שש' נפצע בבית חולים. סיפרו לנו סיפור שהיו שתי משאיות ואחת נגעה בחוט והיה פיצוץ וכל המשאית…הסיפור הזה מההתחלה לא נראה לי בכלל הגיוני" אחות של י' מה קרה שם ? למה לא אמרו לנו ? זה אוכל אותי."
אח של א' עם אשתו ובנו החייל, שלשתם מתוחים ועצובים "ההורים כבר לא חיים וכשחיו לא רצינו לצער אותם. אמי נפטרה לפני חמש עשרה שנה ואבי עוד קודם. הגיע מכתב מא' אחרי שנפל". אחות של ש' "כל ההורים כבר לא בחיים חוץ מאמא שלנו אבל כבר לא יכולה לבוא מצבה לא טוב." פונה לאחות של י' "אני זוכרת את אבא שלך איך הוא בכה וצעק… מה הוא עשה". אח של ש': "קיבלנו מכתב מש' כתב 'אלה הם החיים' כאילו ידע שהולך למות". אח של א' "ידענו שלא נשאר מהם כלום, רק שרידים מעטים, שניים הצליחו לזהות והם נקברו במקומות אחרים" אחות של ש' מצביעה :" הנה כאן היה קבור אחד וכאן השני" אח של נ' מאשר. אחות של ש' "הנה קבלתי מכתב מאל' (המג"ד) מציע לנו טיול ברמה. בא לכאן ביום הזיכרון הציע טיול לכל המשפחות" בעלה "אבל הטיול לא במקום שהם נהרגו". אח של נ' "אמרתי להם שאני רוצה לקחת לטיול את חמשת הנכדים שלי, אמרו יש מקום רק לשלושה לכל משפחה, אמרתי להם אז לא צריך" מחייך בהשלמה.
אחות של י' "אני בכלל חשבתי שי' נפל בתל פאחר, השם שלו שם". אחות של נ' "נ' עשה לי את הבת מצווה שלי, אני האחות הקטנה, באמת הוא עשה לי. לאחות הגדולה שלנו נולדה בדיוק אז בת ונ' שאל במכתב איך קוראים לה. לא הספקנו לענות. לא הכיר אותה" אח של נ' "נ' כתב לנו שעבר הרבה מצבים מסוכנים פעם התהפך עם רכב וניצל". אחות של י' "גרנו בסביבה לא הכי טובה, ואמא שלנו שמרה עלינו. י' התחיל להסתובב עם נערה אחת, אמא שלי התנגדה. י' אמר לה שהוא אוהב אותה, אמרה לו מה אתה בכלל מבין באהבה וגרשה את הנערה. לא הסכימה לה. אבל הם המשיכו את הקשר שלהם. כשהוא נפל, הנערה באה אלינו. אמא לא יכלה לדחות אותה. היתה באה לאמא שלי כל יום שישי לעשות חלונות, באה מרצונה, כי אצל אמא שלי בלי חלונות שבת זה לא שבת. לא זזה מאמא שלי. אמרה שהיא וי' נועדו אחד לשני. עבר זמן והיא הכירה בחור, לפני שהתחתנו אמרה לו שיש לה תנאי שאם יוולד בן יקראו לו י'. הבחור הסכים. הביאה אותו לפני החתונה לאמא שלי. בחור זהב. נולד להם בן וקראו לו י' על שם י' ". אחותו של ש' ובעלה הזמינו אותנו לאכול בצל הסככה של בית העלמין הצבאי בנהריה. קלפה מלפפון וחתכה אותו לאורך, שמה ביצה קשה חצויה, פרוסת גבינת פטה, בורקס תורכי וזיתים. מלח פלפל. שתינו מיץ. בעלה הגיש בכלים חד פעמיים, דאג שכל אחד יקבל. אחות של ש. סיפרה איך הכירה את בעלה "ההורים שלו היו חברים של ההורים שלי, הייתי ארבע עשרה". אחות של י' "עליתי לארץ מסוריה ברגל. הייתי בת שלוש זוכרת הכל". בעלה של אחות של ש' "קח , קח עוד בורקס. השארת את כל הגבינה".

            mek-22-05-07 030             

הבונקר של אלף

12 במאי 2007

ארבעים שנה הם מערבל ענק. מערבל שלוקח את מה שקרה שם ויוצק לתוכו אין ספור רסיסי חיים, רגשות עזים, חרדות וסיוטים. לכל מי שחזר חי משם יצק המערבל שלו את סיפורו הפרטי. וזו המציאות איתה הוא חי.

אחרי ששוחחתי עם גימל וכתבתי את הפוסט "שם הרי" הצלחתי למצוא ברשת את הסיפור של אלף משם, שנכתב לפני למעלה משנה. עכשיו אני מנסה לאתר את אלף. הנה "בונקר" הסיפור שלו :

"בונקר
1.1.06

הייתי חייל צעיר בגולני, בתקופת מלחמת ששת הימים, בן 18 ועוד קצת. עם סיום הטירונות שלנו פרצה המלחמה, וכמו שיודעים כולם היא הסתיימה מהר. בשבת בבוקר מצאנו את עצמנו במאהל אוהלי סיירים ע"י העיר קוניטרה. באותו היום מוקדם מאד בבוקר נלקחנו לאסוף תחמושת מבונקרים שהיו פזורים למכביר באזור. למה בשבת אתם שואלים? ובכן יום לאחר המלחמה איש לא ידע אם בכלל נישאר שם, או שתוך פרק זמן קצר נחזור לקו הגבול הקודם.

הפלוגה שלנו נלקחה לבונקר שנמצא ליד בית המכס העליון, ליד בריכת הקצינים, האזור ששימש גם כבית הבראה או מועדון לקצינים הסוריים המשרתים באזור. התיישבנו לארוחת בוקר, ארוחת בוקר צהלית, חצי עגבנייה, מלפפון, ביצה קשה
2 פרוסות לחם ולקינוח תה מתוק ושחור מבישול ממושך. לעסתי לאיטי את המנה, וחלמתי על הבית, שאלתי את עצמי מה עושים בני משפחתי עכשיו, חברי היכן הם כרגע וכיוצא באלו מחשבות.

אחד הקצינים הכריז: "מי שסיים לאכול יגש אלי, הקבוצה הראשונה נכנסת לפעולה". הייתי שקוע במחשבות, המתנתי להכרזה שניה, ניסיתי לברוא לעצמי כייף של שבת
בפינה שכוחת אל זו, שאני תקוע בה. קבוצה ראשונה של 11 חיילים, קמה ונכנסה אל תוך מחסן הנשק. מתכונן להצטרף לקבוצה שפכתי את שארית התה שנותר בכוס הפלסטיק הירוק.

לפתע הזדעזע העולם שלנו. קול פיצוץ אדיר ואחריו רשף של אש וענן אבק, לא הבנתי מה קורה, קמתי על רגלי כך גם עשו שאר חברי החיילים, ולפתע נחת עלינו גשם של חלקי אדם,
אצבעות, רגליים, קסדה של חייל וכולי… אני מקצר כאן כי גם לי קשה לתאר את גודל ההלם והזוועה, איש כבר לא שאל מה קרה, היה ברור לכולם שהבונקר התפוצץ על כל הבאים בתוכו.

כל המחנה הזמני היה שרוי בתוך ערבוביה של בכי ומבוכת הגיהינום שנחתה עלינו. לפתע קצין צעיר ואטום, התחיל לצעוק, לאסוף את חלקי גופות, להתפזר ולהתחיל לאסוף, כחייל צעיר וממושמע עשיתי תפנית לכיוון מהפיצוץ והחוצה, אבל לא הייתי מסוגל לבצע את הפקודה, חשבתי על חברי זה חצי שנה, חברי לנשק וטרטורי הטירונות, חברי לשמירה ולנסיעה הביתה יחד, חברים, חיילים צעירים וגאים. ועכשיו אני צריך לאסוף אותם? גוש ענקי החל לחסום את גרוני, לא בכיתי, אבל גם לא יכולתי להגיב, הייתי קפוא לא יכולתי להכיל את גודל ההלם שהגיע אלי.

תוך פרק זמן קצר, פינו אותנו למאהל, נשכבתי באוהל הסיירים שלי, לא ישן ולא ער, ציפיתי שמישהו יבוא לשוחח איתנו, להסביר להרגיע, אולם איש לא בא.
לאחר יום הגיע אלי טוביה, חייל ותיק יותר ממני, שהיה חבר ילדות, ובא לבדוק אם אני חי. אני זוכר שניסיתי לספר לו מה קרה. הוא אמר לי: "כן שמעתי הכול" והשתררה דממה, לא דיברנו יותר.

לאחר יום הודיעו לנו שאנו חוזרים לשיגרה, ומאז האירוע לא הוזכר יותר במחנה. למה אני נזכר עכשיו? ובכן נרשמתי לאתר "חברה" באינטרנט ולפני כמה חודשים פנה אלי איש, כבן 35 ושאל אותי אם הייתי באירוע הזה, כל הזיכרונות צפו ועלו
ושאלתי אותו בהתרגשות מי הוא, ומה פשר ההתעניינות שלו, הוא אמר לי שדוד שלו נהרג שם, והוא מעוניין לדעת מה קרה, הוא מרגיש שהוא ומשפחתו הם פגועי האירוע הזה, סיפרתי לו הכול, כל מה שאני יודע, וסיימתי את דברי בקול חנוק: גם אני מפגועי האירוע הזה.

אחרי כל כך הרבה שנים, האירוע הזה רודף אותי, כעננה שחורה על חיי."

שם הרי

4 במאי 2007

התקשרתי השבוע לגימל. גימל למד איתי בכיתות א-ג בבית הספר היסודי ואחר למדנו יחד בתיכון. בצבא היינו יחד באותה מחלקה בטירונות, בקורס מכי"ם וכמפקדי כיתות צעירים מצאנו את עצמנו באותה פלוגה במלחמה.  ימים ספורים אחריה היינו יחד גם שם. בדרך מקרה, ואולי לא, נשארנו שנינו בחיים. דרכנו נפרדו. לא שמרנו על קשר.

כשהיינו בכיתה ב' אולי ג' באתי לביתו הוא הראה לי צילום גדול שהיה תלוי אצלם בסלון. זה היה צילום של דודו שכנראה ניספה בשואה (אני חושב על המילה הזו ניספה ושימושיה, על ההיררכיה של המוות. נשמעת לי מילה שמוצאה מאותו שורש של סוף. בני אדם ניספו בשואה וניספים בתאונות , אבל משום מה חיילי צה"ל לא ניספו במלחמות ויצחק רבין לא ניספה בכיכר) גימל סיפר לי בגאווה מופגנת שדודו היה גאון של ממש במטימתיקה. זה הזיכרון המוחשי היחיד שיש לי מגימל של אותן שנים. כשהיינו בתיכון הם עברו מדירת השיכון לבית חד קומתי על אם הדרך. אני זוכר במעומעם את הוריו ואחותו. בחודשי שירותנו המשותף בצבא, גימל אימץ אותי לעיתים כאח בוגר. (צילום: שנינו עומדים על בגדי אלף בפתח האוהל עם נשק בהכתף או בהצג) החטיבה היתה אז מקום מופקר, והמושג טירטור עוד לא קיבל את משמעותו השלילית. אכן טורטרנו, ימים ולילות, נתונים לחסדיהם של אלה שנגאלו זה עתה מטריטוריהם, והפכו בן לילה למטרטרים זוטרים. אין רע ממטרטר זוטר. גימל היה מלא בתום ולפעמים בחוסר אונים. הוא לא נמנה עם אלה שנועדו לצבא או הסתגלו אליו בקלות. בפרק הצבא המשותף שלנו גימל היה מוטרד, מקטר אבל מאוד משתדל. אדם טוב ונוגע ללב.

פרק המלחמה שלי התחיל כשהמ"פ ב' החסון פרץ בסערה לתוך המאהל, ניצב בתוך הג'יפ הפתוח כמו מצביא רכוב על סוס דוהר. הוא כינס את כולנו והודיע על פרוץ המלחמה, לחשתי לגימל "זה הסוף שלנו".  גימל כעס עלי ושאל אותי שוב ושוב "למה אמרת את זה ?" ולא נרגע. אמרתי לגימל שזה מה שהרגשתי באותו רגע, ושהוא לא חייב לקחת את הדברים כפשוטם. "אז אתה לא חושב שזה הסוף שלנו ?" המשיך לשאול. לא עניתי. גימל כנראה פרש את שתיקתי כפי שרצה. בתירגולים על מודל אני לא זוכר את גימל. לי היה ברור שמהמשימה שהוטלה עלי לא אצא בחיים (לרוץ עם החוליה שלי אל הגדרות עם הבונגלור, להניח אותו נכון, להכניס לתוכו את הנפץ, להפעילו, לסגת למסתור בטווח בטחון, להמתין לפיצוץ, לצעוק "פוצץ", לרוץ לגדרות, לשכב ליד הפירצה ולצעוק בכל הכוח "פירצה פירצה"). "לא אצא בחיים" נתפס אצלי באותם ימים אחרת, המוות היה רחוק ולא שייך. כשעלינו ביום שישי אל הגבעה נתקלנו בזחל"ם פגוע ולידו גופת חייל משחירה קטועת אברים – המוות קיבל בנוסף לשמו גם מראה. – כך, קידמה את פנינו המלחמה במוות שפער את פיו השחור לעומתנו. כעבור זמן מה, משימתנו שונתה וחשתי הקלה רבה. מאוד. – לא עוד ריצה אל הגדרות, לא עוד "פירצה פירצה". המשכנו לנוע על הדרך צפונה, העמק למטה בער. אמרתי לגימל "קבלת שבת, הנרות דולקים", בלילה נכנסנו להמתנה לקראת תנועה עם אור ראשון. הכוח שכב לאורך הדרך וגימל ואני מצאנו מפלט במשאית שחנתה בסמוך. שמענו ברדיו חדשות ואמרתי לגימל "אין יותר צבא לאוייבים, עכשיו יהיה שלום" גימל היה מאושר, רווח לנו.

כעבור שישה ימים עמדנו מול התופת. שם.

מאז, לא תיחקרו אותנו, לא דיברו איתנו והמסר הכללי בלא מילים היה לסתום את הפה. אז סתמנו. כולם חגגו את הניצחון הענק. היינו הכי גדולים הכי חזקים, הכי מנצחים. לא היה מקום לאירועים זניחים משביתי שמחה כמו האסון שקרה שם. ביום הלוויה לקחו אותנו לשמש משמר כבוד. ירינו מטחים ושמענו צרחות ובכי נורא והייתי עסוק באיטום פנימי מגונן. אני זוכר שהרב סמל הטברייני אמר בסוף הלוויה לחיילים שעמדו הלומים מול הקבר הענק "גשו להיפרד מהחברים שלכם" והאיץ בנו לשים אבן או פרח על העפר. דבריו נשמעו לי אז מתקתקים כמעט מגונים והיום חכמים. אחר כך הוזמנו לארוחת צהריים בפנסיון שהיה שייך להורי חייל בפלוגה. ושבנו מיד לשטח. נבלענו בשיגרה. לא דיברנו על האחד עשר ועל מה שקרה שם.

בטלפון, הצגתי את עצמי בשמי המלא. הוא שתק קצרות ואמר "אני לא מאמין" ואחר כך הוסיף "הרבה שנים אני מחכה לטלפון הזה". דיברנו ודיברנו. השנים טישטשו ולעיתים עיוותו את התמונות ואת סדר העובדות, אבל דיברנו. הצעתי לגימל שבמלאת ארבעים שנה לאסון ניסע לקבר האחים וגם לשם.

mek-15-05-07 030.jpg