ארכיון חודש דצמבר, 2019

החופש לחשוב ב- Le Mur

27 בדצמבר 2019

אני חוזר שוב ושוב למקומות המוכרים. אלה מפגשים עם זכרונות ולפיכך גם עם עצמי. בפריז מזדמן לי עוד מפגש כזה. הפעם עם "הקיר" "Le Mur" שברחוב אוברקאמפף. זהו פרוייקט שבו פעמיים בחודש מוזמן אמן רחוב לצייר על הקיר עבודה גדולה. קהל אוהד מתקבץ לצפות בתהליך היצירה ובסיומה מריעים ושותים יין. החודש אליאס איפין בחר לצייר על הקיר אלמנט קישוטי גלי בורוד. בחלק העליון השאיר סולם ודלי עם צבע ורוד – כאילו לומר שהעבודה לא הסתיימה שמלאכה רבה עוד לפנינו או רמז לאינסופיותה של האמנות.
באתר של "הקיר" מתבהר הרקע לבחירה באלמנט הגלי בורוד. איפין הושפע בעבר מעבודה של הקרקטוריסט הארגנטינאי חסר המלל מורדילו (ראה את האיור למטה), עבודה שנטעה בו את ההבנה שציור רחוב הוא מעשה פוליטי. איפין בחר באלמנט המרכזי הלא הוא הגג הורוד, מעבודתו של מורדילו שהלך לאחרונה לעולמו, כמחווה. וכינה אותה "החופש לחשוב" " liberté de penser ".

את "הקיר" מפעילה מאז 2003 עמותה. כמובן שהיא לא רק מתפעלת אתר אלא גם דף פייסבוק ואינסטגרם, מקפידה להוציא לאור ספרים המתעדים את היצירות שהוצגו כאן במשך שבועיים ופינו את מקומם לאחרות. פרוייקט מרשים שרץ במלוא המרץ 17 שנים. הורדתי את הכובע.

 

האיור של מורדילו

שייך לנושאים נסיעות ויציאות, פריז, קירות מדברים | סגור לתגובות על החופש לחשוב ב- Le Mur

בייקון ובולטנסקי

25 בדצמבר 2019

 

 

שתי תערוכות שאינן מרפות מהלפיתה בגרוני. פרנסיס בייקון וכריסטיאן בולטנסקי מוצגים במרכז פומפידו בפריז. את שניהם אני מכיר היטב. כמעט וכתבתי ששניהם לא חידשו. אבל זה לא נכון. הזמן החולף – הוא שחקן מרכזי. אני איני מי שהייתי. היחסים ביני לבין חיי ומותי שלי משתנים כל העת. וכך גם המפגש עם יצירותיהם של השניים.
ניסיתי להיכנס לתוך העיסה שנותרה מהאדם של בייקון לתת לה שם רגש. זה היה קשה – נותרה לפעמים שלולית ולפעמים עכוז. להרגיש נוזלי, חסר גבולות ושליטה מחוק ושטוח או להרגיש תחת חשוף, בוטה, מכוער ומסריח . זהו?

מצאתי את עצמי מחפש שוב ושוב את הנורה או המתג. והבנתי את תפקידם בציוריו של בייקון – הם משמשים לי הצופה גלגל הצלה לנורמליות. אולי אפילו לתקוה. הם היכולת לברוח. לכבות ולהדליק את האור – לבחור לראות או לא לראות.

בולטנסקי דורש ממני לא רק לקבל את העובדה שאני בן אנוש חולף ונשכח, אלא גם להתאבל על עצמי – על פעימות לבי שיום אחד ידום. ואז אני עובר דרך סבך הוילונות הרכים השקופים למחצה שמתוכם ניבטים בי עיניים עוד ועוד עיניים. ואז אני מוצא את עצמי עומד מול יער קופסאות הפח. בכל קופסת פח ריקה כביכול שמור זיכרון או שמא השכחה. יער קופסאות הפח הוא לרגע יער מגדלים אורבני המסתיר את הנוף המדהים של פריז. אני עובר על פניהן מפנה את גבי ומתנחם במראה הנפלא של פריז וממאן להביט לאחור. בולטנסקי יודע להוביל אותי בדרכו הנחרצת. אני מבין שהנחמה היתה רגעית. אני יוצא מהמוזיאון והעיניים של בולטנסקי והתאורה על כל דמות בכל פינה יחד איתי. אני אומר בלב את השמות של קרובי משפחתי שניספו בשואה ושל חברי שנפלו במלחמות ואני יודע שהחסרתי כמה. לכל הרוחות. אני זוכר ושוכח.

שייך לנושאים הגיגים ברומו של, נסיעות ויציאות, פריז | סגור לתגובות על בייקון ובולטנסקי