על השמאל לעשות חשבון נפש
23 ביולי 2014אפשר לנסות להבין איך נבנה הדימוי השלילי לשמאל כעוכר ישראל. להאשים את דוברי הימין שהקפידו בשיטתיות לבנות לבנה על לבנה את העוינות לשמאל. שטפטפו לתוך תאי המוח של הישראלי שהכל בגלל השמאל הבוגדני ושטוף השנאה העצמית. ההסברים האלה אינם מספקים אותי. השמאל חייב לעשות חשבון נפש. עליו להבין איך זה שהוא מוצא את עצמו מחוץ לגדר. איך קרה שהשמאל שהיה שותף מרכזי להקמת המדינה, להתיישבות החלוצית להקמת הפלמ״ח וצה״ל, שבניו ובנותיו היו חלק בלתי נפרד מעמוד השדרה של החברה הישראלית איבד את מעמדו והפך למוקצה מחמת מיאוס.
בחירות שנת 1977 שבהן חל המהפך שבו הימין הדיח את השמאל מהשלטון, מייצגות את התהליך שהחל קודם לכן. יצחק בן אהרן בתגובה למהפך ולהכרעת העם אמר ״אינני מוכן לכבד אותה״. ואילו בגין המשיך עם עלותו לשלטון לדבר אל העולים הדחויים בפריפריה סיפר להם על ״הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחיה שלהם״ והקים את פרויקט שיקום השכונות. הרימון שרצח את אמיל גרינצוויג ושלושת הכדורים שרצחו את ראש ממשלת ישראל ואיתו את תהליך השלום, לא היה בהם די כדי שהשמאל יתחיל להקשיב לרחש הגלים הנושאים את האיבה. במקום זאת הוא המשיך וממשיך להתבצר בתוך מצודת תחושת צדקתו. אם אני קורא נכון את מכתבה של הגב׳ אסתר וקסמן היום ב״הארץ״ אני שומע מבין שורותיו תלונה קשה שחוזרת על עצמה כלפי השמאל שאינו מכבד את האחר החי לצידו, זה שדעתו ואמונתו שונים משלו. שהוא בוחר לבכות רק על חללי האויב. כך מרגיש הרחוב: אינכם איתנו, גם לא בשעתנו הקשה. הוא אומר את זה בבוטות ובשנאה. כבר שנים ארוכות שהשמאל ששורותיו הולכות ומדלדלות מדבר עם עצמו, כותב מאמרים לקוראיו ואינו מצליח להשפיע ולהטביע חותם על מישהו מחוץ למחנה הקטן והחשוב. אני מאמין שלשמאל תפקיד חשוב ביותר במדינה ובחברה הישראלית והוא לא יוכל למלא אותו אם לא יעשה חשבון נפש שראשיתו בהקשבה ובכבוד גם לקולות מבית.
