בשביל שלום צריך צד אחד וזה תמיד הצד שלי.

1. הידיעה על  13 חיילי גולני מגדוד 13 שנפלו בתחילת המלחמה זרקה אותי לאסון בית המכס העליון, שארע מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 בו נפלו מול עיני 11 חברי חיילי גולני מגדוד 13.
2. מנהיגי ישראל וארצות ערב לדורותיהם כשלו בניסיון למצוא פתרון לסכסוך במזרח התיכון. האחראים לכישלון זה שולחים שוב ושוב את החיילים אל שדות הקרב.
3. כמובן שברגע שמתנהלת מלחמה אני עומד לצד הצבא של המדינה שלי, אני רוצה שהוא יגן וינצח את האויב שממול.
4. הניצחון המובהק האחרון של ישראל היה אז ב 1967. מאז עברו שנים רבות בהן למדתי שבמלחמות יש רק מפסידים. במשך השנים התברר שאפילו הניצחון ההוא המפואר בששת הימים, לא הביא לנו את השלום, הנחלה והשלווה.
5. מלחמות הן דבר איום ונורא. יתכן שהאנשים שצועקים ברחובות "מלחמה מלחמה" לא יודעים על מה הם מדברים. שדות הקרב שלהם הם אולמות הקולנוע והאיצטדיונים. מלחמות הן זוועה, מתנהלות בבלגן גדול ומלאות בפשלות ומחדלים ולעיתים בדיווחי ועדויות שקר.
6. מוסר ומלחמה ? צבא מוסרי ? טוהר הנשק ? אלה דיבורי סרק והבל. ההרשאה שנתנו  לאדם שנקרא חייל להרוג בתנאים מסוימים אדם אחר שאף הוא נקרא חייל,  היא דבר נורא ולא מוסרי. מלחמה מיסודה אינה מוסרית.
7. חשבתם על זה שאל המלחמה נשלחים לצד אנשי מילואים חיילים סדירים שהם ילדים, נערים וצעירים, שמבחינה התפתחותית פסיכולוגית טרם הגיעו לבשלות ?
8. תעברו על רשימת ראשי הממשלות, שרי הביטחון רמטכ"לים ודומיהם ותבינו שחלקם עסוקים בזמן כהונתם, לפניה ואחריה בצבירת כוח, כסף ונכסים, ומעורבים במאבקי כוח ובפרשיות שחיתות. במדינה שמוקפת באויבים המאיימים להשמידה, היית מצפה שהנבחרים יעשו ימים ולילות כדי להביא את השלום ולהכין הצבא באופן הטוב ביותר למלחמה. זה לא קורה. רובם מיליונרים או מסודרים טוב. סוללות עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אותם כשצריך בועדות חקירה ובבתי המשפט.
9. אני האחרון שמופתע מכך שמדינה עשירה המתהדרת בצמיחה כלכלית שולחת לשדה הקרב חיילים בתוך נגמ"ש חדיר ופגיע. פעם כששלחו אותנו מעבר לקווי האויב למדנו מהפקודה שרכב החילוץ שלנו הוא קומנדקר… כששאלנו מדוע לא הליקופטר מישהו אמר שאין וזהו. בחופשה הראשונה שלי קראתי ב"העולם הזה" ששר הביטחון הקפיץ אליו בהליקופטר את פילגשו. באותו שבוע "נפתחו לי העיניים", אבל לא מספיק.
10. יש אנשים שמאבדים במלחמות את חייהם ושעולמם חרב עליהם ויש כאלה שעושים מהן הון כלומר הרבה מאוד כסף.
11. יש לנו ארץ ממש נהדרת, באמת. מזג אויר נפלא, אתרים מדהימים. חיים כאן במרחב אנשים טובים, חמים, ישירים ומוכשרים מאוד. מבשלים כאן את האוכל הכי טוב, עושים כאן מוסיקה משובחת, יש לנו סופרים ומשוררים נהדרים, מדענים, רופאים ואנשי היי טק מבריקים, היה יכול להיות פה גן עדן באמת גן עדן. אבל את מיטב המשאבים שלנו אנחנו זורקים לפה הגדול של מכונות המלחמה בעלות התיאבון ההולך וגדל ! אתם יודעים כמה עולה פגז ? טיל ? מטוס קרב ושעת טיסה ? טנק ? אתם יודעים מה אפשר היה לעשות בכסף הזה ? כמה דברים טובים היו יכולים לצמוח כאן ? אולי אפילו להמשיך ולשמור את הפעלת מרכז הגמילה בליפתא אותו מאיימים לסגור חדשות לבקרים .

אפשר לנסות להבין איך נבנה הדימוי השלילי לשמאל כעוכר ישראל. להאשים את דוברי הימין שהקפידו בשיטתיות לבנות לבנה על לבנה את העוינות לשמאל. שטפטפו לתוך תאי המוח של הישראלי שהכל בגלל השמאל הבוגדני ושטוף השנאה העצמית. ההסברים האלה אינם מספקים אותי. השמאל חייב לעשות חשבון נפש. עליו להבין איך זה שהוא מוצא את עצמו מחוץ לגדר. איך קרה שהשמאל שהיה שותף מרכזי להקמת המדינה, להתיישבות החלוצית להקמת הפלמ״ח וצה״ל, שבניו ובנותיו היו חלק בלתי נפרד מעמוד השדרה של החברה הישראלית איבד את מעמדו והפך למוקצה מחמת מיאוס.
בחירות שנת 1977 שבהן חל המהפך שבו הימין הדיח את השמאל מהשלטון, מייצגות את התהליך שהחל קודם לכן. יצחק בן אהרן בתגובה למהפך ולהכרעת העם אמר ״אינני מוכן לכבד אותה״. ואילו בגין המשיך עם עלותו לשלטון לדבר אל העולים הדחויים בפריפריה סיפר להם על ״הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחיה שלהם״ והקים את פרויקט שיקום השכונות. הרימון שרצח את אמיל גרינצוויג ושלושת הכדורים שרצחו את ראש ממשלת ישראל ואיתו את תהליך השלום, לא היה בהם די כדי שהשמאל יתחיל להקשיב לרחש הגלים הנושאים את האיבה. במקום זאת הוא המשיך וממשיך להתבצר בתוך מצודת תחושת צדקתו. אם אני קורא נכון את מכתבה של הגב׳ אסתר וקסמן היום ב״הארץ״ אני שומע מבין שורותיו תלונה קשה שחוזרת על עצמה כלפי השמאל שאינו מכבד את האחר החי לצידו, זה שדעתו ואמונתו שונים משלו. שהוא בוחר לבכות רק על חללי האויב. כך מרגיש הרחוב: אינכם איתנו, גם לא בשעתנו הקשה. הוא אומר את זה בבוטות ובשנאה. כבר שנים ארוכות שהשמאל ששורותיו הולכות ומדלדלות מדבר עם עצמו, כותב מאמרים לקוראיו ואינו מצליח להשפיע ולהטביע חותם על מישהו מחוץ למחנה הקטן והחשוב. אני מאמין שלשמאל תפקיד חשוב ביותר במדינה ובחברה הישראלית והוא לא יוכל למלא אותו אם לא יעשה חשבון נפש שראשיתו בהקשבה ובכבוד גם לקולות מבית.

הסיפור "הכל בגלל ארכימדס" פורסם לפני כשנה וחצי  בכתב העת לילדים "עיניים" אייר אותו אביאל בסיל. בימים אלה הורים וילדים רבים חיים בצל איום הטילים והמלחמה, והסיפור נעשה  אקטואלי.  הישיבה הממושכת מול הטלוויזיה (המשדרת ב"גל פתוח" תכנים מפחידים) עלולה לפגוע בילדים.  גם אם ילדינו אינם חשופים לתמונות ולתכנים הקשים הם חווים את המלחמה. ירי הטילים מטריד ומפחיד אותם. חלקם מרגישים מאויימים. קריאה משותפת של סיפור גם היא דרך להתמודד  עם המצב. מומלץ לשוחח ולדון עם הילד תוך כדי הקריאה  או אחריה.  כמו כן אפשר לתת לילד לצייר את שני הילדים שבסיפור – אבי ויעלי, הוריהם נחום ודניאלה וכמובן את הטיל. אפשר גם להמציא שמות חדשים לטיל, ולכתוב חרוזים כמו שאבי חיבר בסוף הסיפור.

מתאים לילדים מגיל 9 ומעלה.

הקשה על החיצים מצד ימין למטה פותחת את הסיפור: