דיגיטוס אימפודיקוס
18 במרץ 2014אחד מהנושאים שאינם טורדים כלל את מנוחתי הוא "האושר". אני יודע בעמקי מעמקי שאין "אושר". שאדם מאושר הוא אדם מת. אבל לא לשם כך התכנסתי כאן היום. השבוע אדם זר, כמעט הצליח לערער את תפיסת אי האושר שלי. לרגע חלפה במוחי מחשבה שהוא ולא אחר מסמל את האדם המאושר. היה ברור שהוא הגיע ליחסים נישגבים דיסהרמוניים בין רצון גופו לבין האותות שנשלחים מהמח. הוא הלך בו זמנית לשם ולכאן. יתכן שהוא נמצא בעת ובעונה אחת במקומות שונים. הוא נראה יציב ונוטה ליפול בכל רגע גם יחד. שברירי ואיתן כסלע. ישבתי במכוניתי ועשיתי את אותן הכנות שעושה נהג לפני שיוצא לדרכו מהחניה. הוא עמד מולי והחל לסמן משהו שיכול להיות דבר והיפוכו. מיד הבנתי שלגילו 75 אין כל משמעות. הוא נראה בן שבעים וחמש, אחרי שנים ארוכות של מסעות ניווט אינסופיים, ריצות ארוכות וצעדות בכל מזג אויר – הגיע למצב בו בין עצמות השלד ועורו אין כלום. אדם ללא בשר. אך יתכן, שהוא כולה בן ארבעים ואף למטה מזה. על פניו היה מרוח חיוך שחשף שינייים בוהקות. חיוך של אור ראשון או אחרון. הוא לבש מעל אפוד זוהר מתהדר בכיתוב ״פיקוד העורף״. אולי הוא עשה את המסלול הארוך מהיחידות הכי נבחרות, מהצוותים האגדיים אל העשייה היומיומית האפורה בפיקוד העורף. יום יום הוא עולה על האפוד הזוהר ומסתובב כמו הבוחנים בתרגילים האוגדתיים בלי חגור וקסדה ובלי נשק. ואז גופו לקח חזק שמאלה בניגוד לכוונה הברורה להסתער קדימה אל פאתי החניה, שם הוא ראה אותה את דולציניאה או בשפתו את ה״נקבה״. היא היתה שקועה בענייניה והוא הרגיש שקוף. היא לא רקעה ולא הצדיעה פשוט חלפה על פניו, ולכן לא ראתה אותו מותח לעברה את אצבע האמה קדימה, בתנועה הידועה כ"דיגיטוס אימפודיקוס" או "התנועה המזרחית המגונה" ואולי אפילו לא שמעה אותו לוחש לה בהטעמה : ״זובי״.
