שְלַמֶק
19 באפריל 2013היום מלאו שבעים לפרוץ מרד גטו ורשה, שְלַמֶק היה נער, לוחם נועז עשוי ללא חת, שלמק הוא מרד גטו ורשה שלי. שלמק הוא תמונה אחת וסיפורים שאינם נגמרים. נולדתי חמש שנים אחרי נפילתו ואני חי גם בצילו. זיכרון: אני בן שמונה. אמא, אחותו של שלמק ואני נוסעים כמדי שנה לעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות. אמא נרגשת ופוגשת חברים מהארגון היהודי הלוחם, מההכשרה בצ'רניאקוב. צביה לובטקין המפקדת ניגשת אלינו. צביה נועצת בי מבט ועוברת לדבר פולנית. אני יודע שהיא אומרת לאמא "ראי כמה שהוא דומה לשלמק" אני לא דובר פולנית רק מילים פה ושם, אבל אני יודע איך אומרים בפולנית "ראי" וכמובן "שלמק". את השאר תרגמו המבטים מפולנית לעברית. ככה גדלנו אני ושלמק. התקרבתי אט אט לגיל שבו פרצה לשלמק מלחמת העולם השניה, לגיל שבו לחם ונפל בקרב בתעלת הביוב. ואז חלפתי על פניו, "חלפתי על פניו" – ביטוי לא מתאים ליחסים שלי ושל שלמק, מוטב לומר שמלאו לי שמונה עשרה ושלמק נותר בן שבע עשרה. כך, כל שנה התרחקתי עוד שנה מגילו. גם ילדי בגרו ועברו זה מכבר את גיל שבע עשרה. בדרכים שונות ניסיתי לגדל אותו בתוכי. זה לא כל כך הצליח. טיפוסים מיוחדים הם המורדים – תאבי חיים ששמים את נפשם בכפם. אני בן שישים וחמש, ושלמק בן השמונים ושבע ממשיך להגיח בלילות מול הגרמנים, גמיש ונמרי, עם אקדח שלוף ובקבוק מולוטוב או רימון ביד.
אמי הלה קרון (שוסטר) אחותו הגדולה של שלמק, היחידה ששרדה ממשפחתה, נפטרה לפני שלושה חודשים. אני לא מרים אליה הערב טלפון לשמוע אותה אומרת "שבעים שנה, כן כבר שבעים שנה" ונאנחת.
שלמק (שלמה) שוסטר 1926-1943
