אושר
28 בנובמבר 2010רחוב נרקיס. רכב עוקב רכב. אבק קיץ מתארך באיטיות במורד בואך אוסישקין. בין העוברים ושבים על המדרכה הדרומית אני קולט אותו. הוא בגבו אלי. לא ראיתי אותו מאוקטובר אלף תשע מאות שישים ושש. אני מיד מזהה את ההליכה שלו. שמו כבר שקע במעמקי השכחה אך לא קפיציות הליכתו. אני מאיץ מעט את רכבי נצמד לשמאל ונוסע לצידו מעיף מבט קצר שמאשר – זה אכן הוא. אני קורא אליו "היית בגולני ?" הוא נעור כמו מחלום משיב "כן", אני נכנס למפרצון קטן, "אתה לא מכיר אותי" אני מרגיע אותו "היית המם כף שלי בבן עמי". חיוך ענק נפתח לו בפנים חושף שיניים צחורות גדולות צוחקות את כל הפה שלו. מאחורי אישה בשביס לוחצת על הצופר במלוא הכוח, "לא השתנית" אני אומר לו, הוא ממלמל בהתרגשות ניכרת, ניגש אלי ולוחץ בחום את ידי. אל האשה הצדקת שצופרת כמו נכנס בה דיבוק, מצטרף עוד אחד מלמד וו צופרים, בעל זמבורה להעיד שהוא כלי כלי. אני יודע שבימים אלה אסור לעורר את חמתם של נהגים – זה עלול לעלות בחיים. אז הסתפקנו בלחיצת יד חמה. אני התגלגלתי לתוך אוסישקין והשארתי אותו עם פה שסרב להפסיק לחייך מרוב אושר שגרמתי לו. אתם יודעים מה זה שטירון שלך מזהה אותך ברחוב אחרי ארבעים וארבע שנים, אין אושר דומה לזה, זה יכול לשנות לך את כל היום, את כל השבוע אפילו את כל החיים, גם אם כולם מצפצפים במורד נרקיס ולא נותנים טיפת כבוד לשני קשישים מגולני.
