Sub Stance

"דיפורטו" חלל לא גדול מתחת למפלס הרחוב. לא מעוצב. עשרה שולחנות. נורות חשמל חשופות. חביות עץ של יין. מעט מנות קטנות ומשובחות. שעועית נהדרת מנת סרדינים מעולה. יין לבן, רצינה. ככה זה כבר הרבה מאוד שנים. ואז מאחור צץ אקורדיאוניסט מנגן ושר. הקהל שר איתו. שער שיבה ששפמו במתניו רוקד. הוא ימשיך לרקוד לאורך הערב. הבלונדינית המתולתלת מפיחה בו רוח נעורים. הוא לא יפסיק לשדר לבן זוגה הצעיר המזוקן שהכל בשליטה. כשהמזוקן יוצא מדי פעם להתנועע על הרחבה, המשופם נרגע. אין מתחרים לגילו וניסיונו רב השנים -מחליף מבטי מנצח עם חבריו בשני השלחנות. אנשים מבוגרים שרים מהבטן והלב. מתנועעים. מניפים ידיים ומקישים בכוסות המתמלאים. מכירים את כל המילים והמנגינות. שעות מופלאות. סתם אחר צהריים של יום חול. האם מישהו מהם יודע שהיום החל האביב ? יום השיוויון בין לילה ליום. הם מרגישים את האביב אבל שרים ורוקדים גם בחורף ובסתיו. מעורר קנאה. לאן לקחנו את חיינו. שוב אני מבין שאפשר היה לחיות אחרת. חיים של שמחה. אנחנו לא יודעים לשמוח. אלופי האבל והשכול. אין כורי קברים כמונו, הלומי טקסי זיכרון. ובין לבין נלחמים וכשלא נלחמים נאבקים. ותמיד מלקקים את הפצעים. תמיד יש פצע פתוח ללקק. ואם אין לרגע פצע דואגים שיהיה. פוערי פצעים ישנים אנחנו. יאסו.

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא."

(שמואל א' פרק ח')

ראש הממשלה לא יכנס לכלא.

כאשר מר בנימין נתניהו יווכח שהוא עלול להיכנס לכלא, הוא ימלט מהארץ עם בני משפחתו ויכריז על עצמו כעל ראש ממשלה גולה. בנאום דרמטי לאומה יודיע מר נתניהו, שנקשר קשר לחיסולו באמצעות מערכת המשפט ושלילת חרותו. גורמים עויינים מהשמאל הקיצוני והתקשורת חברו לבעלי עניין חלקם נושאי משרות המחזיקים בעמדות מפתח בשרות הציבורי. משהוברר לגורמים אלה שהעם ימשיך ויבחר בו בקלפי, הם גמרו אומר להדיחו בדרכי מרמה, טוו נגדו ונגד בני משפחתו רשת מופרכת ושיטתית של אשמות שוא. בלית ברירה הוא נאלץ להימלט מפני הקושרים. בנימין נתניהו יכריז על עצמו כעל ראש ממשלה גולה ויודיע שישוב לארץ כשהקושרים יתפסו, יעמדו לדין והסכנה לחייו ולחרותו תחלוף.

"אני מטריד מינית", "אני גנב", "לקחתי שוחד",– מי בין אלו שהטרידו הבוקר מינית, שאתמול אנסו, ששלשום גנבו, שמחר יקבלו מעטפת שוחד, וטרם נתפסו, אומר לעצמו שהמעשה אותו הוא עשה או מתכוון לעשות הוא עבירה פלילית וקורא לה בשמה. האם יש פער בין מה שאדם אומר קבל עם ועדה לבין מה שהוא חושב לעצמו או אומר ליקיריו ? איך מיישבים אנשים שנחשבים ל"נורמטיביים" את אי ההלימה הקיימת בין  הדימוי הציבורי, הדימוי העצמי והערכים המוצהרים שלהם לבין התנהגותם העבריינית ? מצא וסייקס Sykes and Matza  גורסים שלבני אדם שמבצעים עבירה מודעות לחובתם המוסרית לשמור על החוק. הם מגייסים מנגנון שמטרתו להשתיק מוסר כליות. הם כינו אותו מנגנון ניטרול Techniques of neutralization.

לעיתים קרובות העבריינים טוענים "שופכים את דמי" או "לא לקחתי אגורה לכיסי". "ההיסטוריה תשפוט", – "ביום מן הימים הצדק יצא לאור".  החשודים בעבירות מין טוענים שהיו שיכורים, איבדו באותה שעה את שפיותם, שפיתו אותם, ניצלו אותם ואת תמימותם, שהם לא זוכרים כלום וכו'. לפעמים נדמה שאיש מלבדם לא מקבל את הסבריהם. הם לא התכוונו להרע, האישה שטענה שהיא קרבן עשתה לו עוול, שאפשר להסתכל על הכל אחרת. שזו לא היתה בשום אופן הטרדה מינית או אונס. שהאשמה שטפלו עליהם היא נקמה, קנאה וצרות עין. שמדובר בקשר זדוני ומתואם להדיח אותם מתפקידם לפגוע בהם ובבני משפחתם. הם מרגישים כפיות טובה – שכל חייהם הם תורמים ועושים למען הכלל והזולת ועכשיו מתעללים בהם.

תחושת "המדינה זה אני" מלווה אישי ציבור מרכזיים. הם באמת מקריבים את פרטיותם, את כל זמנם ומרצם, את מיטב שנותיהם מקדישים למען הכלל. ההערכה וההערצה שלה הם זוכים, תחושת הכוח שממלאת אותם, העובדה שהם במרכז הדיון הציבורי, שכולם מדברים בהם, שבכל מקום מזהים אותם, רוצים להצטלם איתם, – כל אלה משבשים אצל חלק מהם את המודעות לעובדה שהם גם בני אדם ושאינם מעל החוק. שכסף ציבורי אינו כסף פרטי. שאין להם זכויות יתר משום שהם נותנים כל כך הרבה למדינה, לתיאטרון, לרבנות ולספורט.

הבוקר בשעה שתלמידי בתי הספר עשו את דרכם לבתי הספר ולצידם תלמידי כיתות אלף והוריהם הנרגשים, ביום שייחרט לעד בזיכרונם, חג מעל דרום ירושלים מסוק. הוא חג במעגלים במשך זמן רב, אולי שעה ואולי שעתיים. קשה היה להתעלם מנוכחותו המטרידה.

קול מסוק מטרטר בעקשנות, הוא פס קול מבשר רעות, הוא אומר איום, פיגוע, סכנה, דאגה וחרדה. הוא גם אומר שכוחותינו מנסים לסכל, לרדוף או לחלץ.

כך צורבים לתוך החוויה של יום הלימודים הראשון את האיום הקיומי.

היום לפני 50 שנה התגייסתי לצה"ל.

"זכור שהנך נצר למשפחת יודעי תורה מצד אחד וגיבורי ישראל מצד שני"…"המשך במסורת הכפולה הזו" – כתב לי דודי בברכתו לבר המצווה שלי. הדברים אלה ואחרים חלחלו בילדותי ונעורי והוטמעו בי, ואיתם הספקות – האם אצליח לעמוד בציפיות. זה היה משא כבד ומעיק, איתו הגעתי לפני חמישים שנה לחטיבת גולני.

בבסיס האימונים במחנה "בן עמי", היתה ליד האוהל שלנו כתובת "קשה באימונים – קל בקרב". המפקדים שלנו ששו אלי קרב. כשעברנו לגדוד לטירונות שלב ב',  לאימון חורף ואח"כ לקורס מכי"ם בג'וערה הדברים התחדדו עוד יותר. ההכשרה הממושכת והמייגעת היא הכנה לקראת הדבר האמיתי – המלחמה. המלחמה היא משאת הנפש. עמוק בפנים רבץ גם הספק והדאגה להורי ניצולי השואה. ידעתי שהם יקרסו כשאפול במלחמה. כל השירות הצבאי הייתי עסוק בהרגעתם – אצלי הכל בסדר, אפילו נפלא.  ברגעי המבחן בצבא, הייתי  איש צבא. כשטיפסנו רגלית על הרמה הסורית בנקודת הפריצה ב"גבעת האם" – הייתי אז מ"כ צעיר – חשבתי כל הזמן רק על החיילים שלי ועל המשימה שלפנינו.

הכניסה למלחמה התחילה ב"גבעת האם". גבעת האם, האמא הזו הובילה הישר אל תמונת תופת בלתי נשכחת, זחל"מ פגוע ולידו גופה חרוכה אפורה. זו היתה קבלת הפנים לפלוגה שלנו "קשה באימונים קל בקרב". זה היה הלם. דירבנתי את החיילים להמשיך מהר הלאה , לא להביט לאחור – לא להתעכב ליד הזוועה. אבל כולם ראו. ובתודעה נצרבה ידיעה חדשה שהושמטה מהכתובת ההיא במאהל הטירונים.

חמישה ימים לאחר מכן, בבית המכס העליון מול עיני עלו לשמים אחד עשר חברי לפלוגה בפיצוץ רב עוצמה של כמות גדולה ביותר של חומרי נפץ בבונקר סורי. גשם סלעים ואבנים ירד על ראשינו. אחד עשר חיילים נפלו באסון הנורא. עלינו , שחמקנו בנס מהמוות – נגזרה השתיקה. כולנו שתקנו. יש כאלה ששותקים עד היום. לניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים לא התאים מותם של האחד עשר. הם היו עלולים להרוס את המסיבה. ולכן מחקו אותם. אחד מהכתבים הצבאיים הבכירים אמר לי לפני כמה שנים שהיתה הוראה לא לכתוב על האסון. החגיגה ושזירת זרי הדפנה היו מעל הכל.

כאן החל הסדק.

סדק שדרכו התגבשה הבנה חדשה אודות האדם, המשפחה, החברה והשלטון. אודות המלחמה והשלום. אני עדיין עסוק בשתי זירות קרב האחת המרד בגטו ורשה והשנייה אסון בית המכס העליון והקרב בתל פאחר. ממשיך ללמוד ולגבש את הדרך שבה אני מבין את חיינו ואת עולמנו. השרות הצבאי הטביע בי חותם. שנים ארוכות התנהלו חלומותי בסביבה צבאית בקסרקטינים ושדות. עדיין הם מגיחים מעת לעת.

איני יודע כיצד היו נראים חיי ללא השרות הצבאי. קשה לי לענות על השאלה האם הייתי מוותר עליו – הוא חלק בלתי נפרד ממני. הוא מאוד משמעותי ממי שאני.

היום לפני חמישים שנה התייצבתי בלשכת הגיוס ביפו והחל פרק חשוב בחיי ובחיי משפחתי.

הרושם שמתקבל מהסרטון שצולם על ידי ארגון "בצלם" בחברון הוא שהחייל שירה בפצוע עשה זאת מתוך תחושה שהוא פועל באופן מקובל. הוא היה מוקף באנשי צבא ואזרחים וסביר להניח שלא פעל מתוך תחושה שהוא "רוצח", נהפוך הוא, הרושם הוא שפעל מתוך תחושה או שליחות, שהוא עושה בגלוי מעשה המקובל בסביבתו. ואכן גם תגובות הסובבים אותו לפני ואחרי הירי מחזקות את הרושם, שגם הם ראו בפעולת החייל מעשה ראוי. התגובות בציבור למעשה חלוקות – רבים הם התומכים במעשה. אם ננתח את הצהרותיהם של אישי ציבור ורבנים בעת האחרונה, נגלה שגם בתוכם יש קולות רבים הגורסים שיש להרוג את זה שזומם לפגוע בך. הקריאה לאזרחים לשאת נשק ולהתגונן מול גל הטרור, מניחה שהם יפעלו על פי שיקול דעתם ולא בהתאם לפקודות.

נוצרה אוירה ציבורית (שהחייל היורה הוא חלק ממנה ושנתמכת על ידי שימוש במושג המעורפל "ניטרול") שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי שלטון החוק וחוקי מלחמה.

רושם נוסף שמתקבל מהסרטון הוא שבעת פינוי הפצועים יש עדיפות לטיפול בפצועים הקלים של כוחותינו ולא לפצוע הקשה יותר שזמם לפגוע, גם כאשר הוסר החשש שהוא נושא על גופו מטען נפץ. סדר העדיפות על פי ערכי הרפואה אומר שיש להגיש עזרה רפואית בהתאם לשיקולים רפואיים בלבד.

התנהלות זו סותרת את שבועת החייל בחיל הרפואה שנשבע להעניק טיפול לכל אדם – גם לנקלה וגם לאויב והדיבר העליון הוא לא להשאיר פצוע בשדה.

בעת הזו שבה יש יותר מחשש שעל ערכים יסודיים במדינתנו עוברת טלטלה.  קיימת סכנה שננהג בחייל שירה בפצוע בחברון כמנהג הטלת האשמה בש.ג . האירוע בחברון אינו רק בעייתו של החייל שיירה בפצוע חסר הישע, כי אם בעייתה של החברה הישראלית,  החיל  הוא בבואתה. כך אנחנו נראים, לכאן הגענו.

ב"שומר הצעיר" (גדוד חורשים קן מרכז \ יד אליהו) עברו עלי אי אלו שנים משמעותיות ומעצבות. גיליתי עניין מיוחד בדיבר העשירי  מבין עשרת הדיברות של התנועה שאמר: " השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו – אינו מעשן, אינו שותה כהל ושומר על הטוהר המיני". לא הבנתי מה הכוונה ב "טהור במחשבותיו…" ו"הטוהר המיני", ולא ידעתי אם המחשבות שלי "טהורות" או שחלילה אינן כאלה כלל. מי שחיבר את הדיברות השומריות היה בעל הבנה מעטה בנפש האדם בכלל ובזו של המתבגר או המתבגרת בפרט. השימוש במושג "טהור" נבע ממקורות מיושנים, שהניחו שבנפש האדם מתרוצצות להן מחשבות "מלוכלכות" שמסכנות ומשחיתות. כדי להיות אדם ראוי, כך חשבו כותבי הדיברות השומריות, יש לשאוף ל"טוהר" – להרחיק את המחשבות המלוכלכות. את הדחפים המיניים הם שמו בכפיפה אחת עם האיסור לעשן והאיסור לשתות אלכוהול. הפרשנות שנתנו המדריכים שלנו לדיבר העשירי הדגישה את חשיבות הקניית מיומנויות ריסון, עידון וויסות הדחפים הפועלים בתוכנו, ואת חשיבות האהבה.

ד"ר ט.ק שעבד במחיצתי שנים רבות, סיפר שמהמקום ממנו הוא בא (מרכז אירופה) אישה צריכה לומר לגבר לא. בכל מקרה היה עליה לומר לו לא, גם כשרצתה לומר כן. אישה שאומרת כן אינה מוסרית כלומר מופקרת. נכון שד"ר ט.ק. היה מבוגר ממני בכחמש עשרה שנים, אבל אין ספק שרוח תקופתו חילחלה לא רק לשורות שירים רבים ששרתי בלהט בנעורי : "כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע \ מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא" \כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש" \ אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"  \ "זה גבר זה? זה סתם קטין\ שומע לא – ומאמין". \ ואם אלך אולי תאמרי חבל"  \ אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".  (כשאת אומרת לא\ אלמגור וארגוב). עזות מצחו המאצ'ואיסטית שובניסטית של הצבר החצוף קיבלה ביטוי בשירים רבים כמו: "יום יום כשאת עוברת כאן בתשע אנו לך שורקים מהסולם…" (אהבת פועלי הבניין\ נעמי שמר), "הן בשלשות באות אלי, ברחוב רצות הן אחרי הו, מה כולן רוצות פה מחיי – משעמם! " (משעמם \ חפר וארגוב).

בזכות התנועה הפמיניסטית הישראלית שהחלה לפעול כאן בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור נוצר שינוי – מרשה פרידמן וחברותיה ייסדו בחיפה את "התנועה לשחרור האישה" המקומית. מאוחר יותר נכנסה מרשה פרידמן לכנסת לכנסת השמינית לצד שולמית אלוני. נפל דבר. התנועה לשחרור האישה שינתה את עמדותיהן של נשים רבות שפקחו את עיניהן ואף של גברים, מעטים מדי. חלפו למעלה מארבעים שנה וגברים רבים טרם הפנימו למשל מהי הטרדה מינית – מתקשים לקבל את העובדה שמדובר ממש בהם – בהתנהגותם. חלק מהמטרידים מינית משוכנעים שאינם כאלו. גברים בעמדות מפתח מנצלים את כוחם על מנת לסחוט טובות הנאה מיניות, לכפות יחסי מרות ולהטריד מינית. אחרים ידוענים בעלי כריזמה, מעמד חברתי ופרסום, מוצאים את עצמם זוכים "בהצלחה מינית" מסחררת – מסחררת עד כדי כך, שאצל חלקם נוצר שיבוש חמור. הם תופסים את יחסי המין כמשהו מובן מאליו, "שמגיע להם". הם מניחים שמשאת הנפש של כל אישה היא להיכנס איתם למיטה. שהם נדיבים ועושים לה טובה, שאין לאישה רצונות משלה וגבולות. מהר מאוד הופכת בעיניהם האישה לחפץ – זוהי דה הומניזציה . (האם זה מה שקרה למשה איבגי ? האם גם לו עלה הזרע לראש). גברים רבים מדי תקועים אי שם ביחסיהם המסובכים עם מיניותם ועם גבריותם. הם לא רק לוקים ביכולת הקריאה של מפת היחסים בין גברים ונשים, אלא ממשיכים בהתנהגותם הפוגענית והאלימה, גם כשהם עדים לכך שעוד ועוד גברים משלמים מחיר כבד על אותן עבירות מין ממש, שהם עצמם עוברים.  הם לכודים במלכודת תפיסותיהם המעוותות.
אנו זקוקים לתנועה לשחרור הגבר. אם תקום, תהיה לה עבודה קשה, שתימשך דורות רבים ושהצלחתה אינה מובטחת.  גברים הכלואים בתוך גבריותם המסובכת או כאלה המתפללים בוקר בוקר "ברוך שלא עשני אישה",  מולידים ילדים שימשיכו את דרכם. ילדים ובני נוער מקבלים את ראשית החינוך המיני שלהם ברשת האינטרנט המקדימה את החינוך המיני בבית ובבית הספר. הם נחשפים לאין ספור שעות צפייה בסרטי פורנו ועוברים תהליך של השטחה ורידוד של היחסים בין המינים.  בדרך כלל בסרטי הפורנו האישה מסכימה, תמיד מעוניינת.  כך גדל הילד וכך מתבגר הנער עם מסר חד משמעי – אישה משתפת פעולה באופן מלא עם משאלותיו המיניות של הגבר ועונה על כל גחמותיו. מה שגבר רוצה הוא מקבל. רק להושיט יד ולקטוף את הפרי מהעץ. אנו מגדלים דור שזקוק לעזרה ולהשקעה רבה. יש למזער נזקים – למצוא דרכים לסייע לצעירים לגבש התנהגות מינית הולמת ככל שניתן.

צייר: שרגא וייל

איזה מזל שאני לא ראש הממשלה. לראש הממשלה יש חיים קשים. אין לו חופש. הוא כלוא בתפקידו. הוא מוקף, מבודד, מאורגן, מאובטח, מצולם, מתועד, מבוקר, מואשם, מגונה, נערץ, נתמך, אהוב, נבגד, מקולל, שנוא והייתי יכול להמשיך ולמצוא עוד שמות תואר נוספים שממחישים ולו במעט את חייו הקשים, אם בכלל אפשר לקרוא לחיים כאלה חיים. מזל שיש לו את המשפחה שלו. גם למשפחתו אין חיים מעוררי קנאה. גם הם מבודדים ומאובטחים. לך תהיה נער מתבגר שכל הזמן מסתובב לידך מאבטח שבודק את החברים והחברות שלך. שלא לדבר על אשתו. לא אדבר על אשתו. לא נראה לי שלראש הממשלה יש חברים. כלומר אני מתכוון חברים חברים, לא שלדון. יש לו יועצים או עוזרים שמדקלמים לאוזנו את מה שהוא רוצה לשמוע, ושבן רגע עלולים להפוך לחורשים וקושרים. גם כשלראש הממשלה יש רעיון מקורי או שמתגבשת אצלו תובנה חדשה, הוא אינו יכול לעשות איתם הרבה, משום שהוא כבול בהסכמים וסביבו ניצבים שומרי חותם שאינם מוכנים לקבל כל חידוש או חריגה מהקו הרשמי. סביב שולחן הממשלה או הקבינט הוא פוגש בדרך כלל אנשים כלומר שרים שרוצים בעיקר לשבת על כסאו ובהקדם.

כדי לנסות לפתור את הסיבוך הקשה שנוצר (בין היתר בגלל מדיניותו – הקיפאון המדיני) הוא צריך להסיר את האיפור והפוזה ולעוף. במצב הנוכחי, ראש הממשלה צריך להיות מקורי, יצירתי ונועז.

אם אני הייתי חס וחלילה ראש הממשלה הייתי (מעבר לצעדים שכרוכים בהפעלת כוחות הביטחון) למשל :

• מזמין לשיחה את השיח ראאד סלאח ואת כמאל ח'טיב מהפלג הצפוני של התנועה האיסלמית. אשמע אותם אאפשר להם להציג שאלות. ארשום לפני את עיקר דבריהם. אציע להם להיפגש שוב בעוד חודש אולי באום אל פאחם. לא יבואו, חבל. אבל גם טוב.
• מזמין לשיחה את עבדאללה נימר דרוויש ואנשי דת מוסלמים נוספים המפלג הדרומי של התנועה האיסלמית לשיחה כנ"ל.
• מזמין לשיחה כנ"ל אנשי דת מרכזיים שאינם נמנים על התנועה האיסלמית.
• שואל את הנ"ל לדעתם באשר לרעיון שעלה במשרדי להקים ועדת מעקב ציבורית לבחינת שמירת הסטטוס קוו באל אקצה. מתייעץ איתם מי לדעתם היה צריך להשתתף בועדה ולעמוד בראשה.
• הייתי יוצא לסידרת ביקורים בערים הערביות כדוגמת אום אל פאחם, סכנין, עראבה, כפר כנא, טירה, באקעה אל גראבייה, רהט וגם בישובים קטנים יותר דוגמת ג'יסר א זרקה ולאקייה – נפגש עם צעירים, מבקר בבתי ספר, מוסדות רווחה ותרבות וכמובן עם ראשי העיר ופעילי ציבור ודת.
• יוצא לביקורים בשכונות וכפרי ירושלים כמו ג'אבל מוכאבר, צור באחר, עיסאוויה, בית חנינה, סילואן ועוד או מזמין את ראשי הציבור משכונות אלו למשרדי. שואל לדעתם על הרעיון שעלה במשרדי, להקים את הרשות למזרח ירושלים, שבראשה יעמוד ערבי, ושתפעל בזיקה ושיתוף עם עירית ירושלים והרשות הפלסטינית.
• מודיע על הקמת פרוייקט בינלאומי לסלילת רכבת מהירה בין ירושלים למכה בשיתוף ירדן וסעודיה.
• קובע עם אבו מאזן מועד קרוב לפתיחת משא ומתן ישיר שמטרתו הקמת מדינה פלסטינית.

שתי ספינות ועליהן מאות פליטים יהודים ירדו בשנות הארבעים למצולות הים.

סלבדור

סלבדור ספינה רעועה יצאה מחופי בולגריה ועליה 352 פליטים. אל סיפון האוניה 20 מטר אורכה ו 6 רוחבה הועלו הפליטים בכח על ידי מפקד המשטרה הבולגרי בווארנה , למרות שלא היתה כשירה להפלגה. היא נגררה אל מחוץ לנמל וננטשה.  ספינת גרר טורקית גררה אותה לנמל איסטנבול וכעבור ימים אחדים נגררה שוב ללב ים ושוב ננטשה. מזג האויר היה סוער ולספינה לא היה כח מנוע. היא עלתה על שרטון התרסקה והתפרקה. 238 מעפילים ניספו ובהם 66 ילדים.

סטרומה

כמו הסלבדור גם הסטרומה לא היתה כשירה להפלגה. היא יצאה מנמל קוסטנצה ברומניה ב 11 בדצמבר 1942 ועליה 769 מעפילים ובהם 103 ילדים. גם היא נגררה לנמל איסטנבול. אף אחד לא רצה את המעפילים שעל הסטרומה. הטורקים לא איפשרו להם לרדת מהספינה, הנציב הבריטי סרב להתיר את כניסתם לישראל. חודשיים שהו המעפילים על האניה בנמל בתנאים מחרידים. ב 23 בפברואר 1942 כשמנועה מקולקל ואין לה עוגן נגררה הסטרומה ללב ים וננטשה בלי מזון ובלי מים.  למחרת צוללת סובייטית שיגרה לעברה טורפדו וכל הפליטים פרט לדוד סטוליאר טבעו.

כמו הפליטים היהודים שהיו על הסלבדור והסטרומה כך הפליטים היום עושים את דרכם לחוף מבטחים בדרכים לא דרכים. הם רוצים רק דבר אחד לחיות. על העם היהודי מוטלת חובה להטות שכם ולו רק משום שפליטים היינו.

אמא שלי נותרה יחידה בחיים מבין בני משפחתה בתום מלחמת העולם השנייה. עיירת הולדתה פרושקוב הסמוכה לורשה התרוקנה מיהודים שמרביתם ניספו. את בתיהם וחנויותיהם תפסו אחרים. אימי היתה פליטה. אבי, דודי וסבי נותרו בחיים. יתר בני המשפחה הגדולה ניספו בשואה. עיירת הולדתם ינוב לובלסקי הופצצה מהאוויר על ידי הגרמנים ורוב בתיה נהרסו או נשרפו. אבי היה פליט. שניהם שהכירו ונישאו לאחר המלחמה הצטרפו להכשרה לקראת עליה לארץ ישראל. הורי הפליטים בחרו לעלות באופן בלתי ליגלי לפלשתינה א"י משום שלא היתה להם ברירה. הם עלו על האניה "אנצו סירני" ב 9 בינואר 1946 בנמל דיג בוואדו איטליה והעפילו לארץ. על האוניה שנרכשה על ידי המוסד לעליה ב' הותקנו 400 מקומות לינה אך בפועל היו עליה 908 פליטים 551 גברים 357 נשים בהן נשים הרות. האניה היתה אניית משא עשויה עץ ולה שני תרנים. אורכה היה 34 מטרים ורוחבה 9 מטרים, מנוע האניה היה בעל 300 כוח סוס. האניה התגלתה על ידי משחתות בריטיות ומטוס שחג מעליה סמוך לחופי הארץ. כשהחיילים הבריטים עלו על האניה השליך הצוות את מכשירי הקשר והצופן לים. כמו כן השליכו הפליטים את כל מסמכיהם הימה. ב 18 בינואר 1946 הובילו הבריטים את האניה לנמל חיפה הפליטים והצוות נכלאו במחנה המעצר בעתלית. הם שוחררו ב 3 בפברואר על חשבון מכסת 1500 הסרטיפיקטים שהבריטים הקציבו לעולים יהודים מדי חודש.

הפליטים והמהגרים המתדפקים על שערי אירופה עושים זאת משום שאין להם ברירה. אדם לא עוזב את ארצו, עירו, ביתו ועבודתו ושם את נפשו בכפו אלא כאשר מונחת חרב על צווארו כשכלו כל הקיצין. העולם השבע עמד מנגד כשבאפריקה ובמזרח התיכון הפכו חיי אדם להפקר. אבל העולם השבע שכח כנראה את מה שידע מרשל מקלוהן כבר ב 1959 כשטבע את המושג "הכפר הגלובלי". האינטרנט שינה את פני העולם – בהינף מקלדת בני אדם יודעים ורואים מה מתבשל בסיר הבשר שנמצא מעבר לים. ברלין, פריז ולונדון קרובות יותר מאשר אי פעם לחבל דארפור דמשק וחאלב. המשמעות היא אחת: אם העולם השבע לא ינקוט בצעדים להגנה ולקידום בני אדם באזורים נחשלים ומוכי חרב, הוא ימצא עוד ועוד פליטים ומהגרים בשעריו. העולם הקפיטליסטי-חזירי ייאלץ בעל כורחו לאמץ תפיסת עולם המבוססת על ערבות הדדית וחלוקה מחדש של משאבים.

בגופנו זורם דם פליטים. מי כמונו יודע איך נראה עולם המפנה עורף. מוטלת עלינו חובה לשאת בנטל. לפתוח את שערינו ולהשתתף במאמץ כדי למנוע שחיי אדם יהיו הפקר.

"Enzo Sereni Ship" מאת לא ידוע – IDF Archive. דרך ויקישיתוף.

"העיתון היידי הסטירי היחיד בעולם" זו השורה המופיעה מעל שם העיתון "פאריזער שפילקעס" ובתרגום לעברית "סיכות פריזאיות". גם שם העורך מופיע בו: אברהם אבוש ליבערמאן. ליברמן היה לא רק העורך אלא גם הכותב המרכזי ולרוב השתמש בפסבדונים כמו א.א. איש חמודות (ליברמן = איש אהוב), געצל פון פלעצל ("פלצעל" – כך כונה הרובע היהודי הישן במארה), וועלוול פון בעלוויל (Belleville), געצל וואסמאכסטו (וואסמאכסטו = מה שלומך), א. געוואלד, שמשון א. גיבער (גיבער = גיבור), א. פריזער ועוד. שפילקעס הצנוע היה מפעלו של עיתונאי אחד עקשן ומתמיד נוסד ב 1961 ונסגר אי שם בשנות השמונים.

בגיליון ה 100  מברכים את השפילקעס מיטב הסופרים והעיתונאים דוברי היידיש, אברהם סוצקעווער כותב: "ווינטש איך אייך, איר זאלט האבן וועמען צו שטעכן. ווייל טויטע, זאגט מעו פילן נישט (און לייענען אויך נישט) קיין שפילקעס" ובתרגום: אני מאחל לכם, שיהיה לכם את מי לדקור, משום שמתים, כך אומרים, אינם מרגישים (וגם אינם קוראים) סיכות. ד"ר ש. לעווענבערג : "בחיי היידיש שלנו הומור הוא עניין חשוב".

וכאילו שהוא מתכתב ממש עם ימינו אלו מופיעה בשפילקעס הקריקטורה:

מול בית הכנסת חונה מכונית אנטישמים מתחת למכסה המנוע מטען חבלה ופתיל פוער. ומה עושה השוטר  – רושם דו"ח. באותו גיליון צילום של הפגנה הנערכת בארץ ובה נושאים בין היתר את השלט :  "יהודי צרפת קומו ובואו לציון" :

לו חי היום א. א. ליברמן היה מזדהה עם עיתונאי שרלי הבדו ( Charlie Hebdo ) . בעיתונו הופיעה המודעה ביידיש "הומאריסטן פון אלע לענדער פאר אייבקט אייך אין די "פאריזער שפילקעס" " = הומוריסטאי כל הארצות התאחדו בשפילקעס. ובמקום אחר הוא מתאר את מאבקי ההשרדות שלו מול אלו שאינם אוהבים את המראה שהוא מציב מול פניהם, ומעיד על עצמו: 20 שנה אחד כנגד כולם, כולם כנגד אחד. זהו נס" –  במלאת 20 שנה לשפילקעס.

הארועים האחרונים בפריז הזכירו לי את חוברות השפילקעס שהיו מגיעות בדואר בנעורי לביתנו מקופלות במעטפות צהובות. א.א ליברמן היה בן דוד של אבי. נותרו ברשותי 15  גיליונות של העיתון הצנוע משנת 1978 ועד 1981. ניסיתי לחפש בגוגל ואין בו  זכר לשפילקעס ולאברהם אבוש ליברמן A.A. Liberman שסיפור חייו הציבעוני ראוי אולי לפוסט נפרד.