פנקס נכה מס 3701

22 ביוני 2013

עוד יום של פירוק בית ההורים. שכבה אחר שכבה. הורי שאינם עוד בין החיים הגישו לי מתנות מעברי – מכתבים רבים, מחברות, עבודות בית הספר, יומנים, צילומים וציורים רבים. אני מתבונן במספר ציורים שציירתי לפני למעלה מחמישים שנה, לכל אחד מהם נשמר זיז תא במוחי. אין לי כל ספק – הם שלי. ידיעה פנימית בהירה שמעבר לחתימה הילדית המתנוססת עליהם. זה מרגש וגם מפתיע. למעלה מחמישים שנה שלא ראיתי אותם ולא חשבתי עליהם. ברגע אחד הם צצים ומתחברים ללא היסוס לתא מוחי זעיר פנימי, שהמתין לשליפה ולאימות. הם זכו לאישור ולרגע החיבור. סוג של גאולה.  יש גם תאים זעירים רבים שלא יזכו לרגע הזה, שימשיכו לנצור את הידיעה לעצמם, כחללית זעירה התקועה לעולמי עד בחשכה. יש חוויות שהזמן שחלף נותן להם נפח. מסייע לחבר אותם לתובנות עכשיויות. כמו פנקס נכה 3701. מבט ראשון בעטיפת הבד שלו אינו מותיר מקום לספק. חושף את מה שעבר במוחו של הפקיד שהיה אחראי על בחירת העיצוב.

תעודת נכה 3701

כשניסו לבדוק עם הצייר משה קופפרמן האם מקור הפסים בעבודותיו קשור לבגדי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה, הוא התנער. קופפרמן ראה בפסים הבלתי נלאים דברים אחרים לחלוטין, את חייו בקיבוץ – מול המסגריה נוכח הגריל בחזית הטרקטורים, את "התקומה" שביום יום בשגרה.  אחרים מוצאים ביצירותיו של קופפרמן את הסורגים, הסודות המכוסים, כותנות הפסים ועוד.

משה קופפרמן

בחויה האישית שלי, פנקס נכה רדיפות הנאצים מספר 3701 הוא שיקוף דרך התבוננותו ויחסו של הישוב הותיק כלפי המעפיל, הניצול, השה לטבח, הסבון. הגלותי. ביום שחרור המחנות הוא לבש את כותונת הפסים האופיינית, והישוב הותיק הצברי הגאה השאיר אותו כאן בבגדי השם. זו היתה נקודת מבט שיפוטית ומתנשאת. היתה בה האשמה – לא מרדתם, לא לקחתם את גורלכם בידיכם, באתם לכאן להיות לנטל עלינו. אימי סיפרה לי שאפילו בקרב בני משפחתה כאן בארץ הוטל ספק באמינות סיפורי השרדותה. אוד מוצל מאש היית וכך גם נשארת. ואולי, אם שרדת את התופת הזו אז אתה משת"פ כלומר קאפו יודנראט מלשין שוטר של הנאצים בעצמך. האם מאחורי גישה תוקפנית זו בצבצו גם רגשות אשם על אוזלת ידו של הישוב בארץ, שנכשל בקריאת תמונת המצב באירופה, שלא הצליח להגיב כראוי בזמן אמת נוכח העדויות והרמזים להשמדה ולשואה ?

במחנות הריכוז וההשמדה

ניצולי השואה היו חשודים ולא אמינים. הם נדרשו להביא לועדות עדים שיעידו בשבועה שאכן היו שם. למלא שוב ושוב לאורך עשרות שנים את אותם טפסים, ולחזור בפני הועדות הרפואיות על סיפור חייהם בשואה. לכן, כלל לא הפתיע אותי כשהכחשת השואה הפרטית של משפחתי התבצעה לא על ידי אחמדינאג'ד אלא על ידי "ועידת התביעות". אבי היה עובד כפיה במחנה קרשניק. עובדי וחוקרי ועידת התביעות לא מצאו במסמכיהם עדות לקיומו של מחנה זה. ולכן, ללא ניד עפעף דחו את בקשתו לזכות בפיצוי שניתן לפני שנים לעובדי הכפיה. האם חלק מארגונים  אלו שתיווכו בין הניצולים לבין משאבי הפיצויים והשילומים, ראו בניצול השואה מטרד ? – אבר מיותר במישוואה. אחרי שסיפקתי לועידת התביעות את כל ההוכחות (טלפון אחד ליד ושם) לקיומו של המחנה בקרשניק ולעובדה שאבי עבד שם בעבודות כפיה, לא זכיתי אפילו למילת התנצלות אחת.

כך, כשאנחנו מפרקים את בית הורינו ומסירים בעדינות שכבה אחר שכבה אנחנו ניפגשים שוב ושוב עם הדיה של המכה ה 81. עטיפה של תעודה אחת מפוספסת מספרת סיפור שלם.

שנה אחר שנה, תוקף פנקס הנכה 3701 הוארך בכל פעם בשנה אחת בלבד

83 ש"ח לחודש.

6 באוגוסט 2007

די נימס.

31 ביולי 2007

מה הם מתבכיינים הניצולשואה האלה, בנינו להם את היד ושם משהו דה לוקס. עשינו להם כבוד, כל שנה יום השואה, –  צפירות, טקסים, שירים, לפידים מה לא. סרטים ספרים אלבומים. השתלטו אלה על התקשורת. כל היום ניצולשואהניצולשואה. כמה כסף שהגרמנים שמו עליהם לא מספיק להם. תתן להם אלה אצבע רוצים את כל היד. מה, הם לא שמו על מצב הביטחון. לא שמו על הילדים בשדרות חראם עליהם. לא שמו על הילדים בסיכון שרעבים. לא שמו על הבני נוער שנדקרים ברחוב. מתים כמו זבובים בפאב. על התינוקות המסכנים שנשרפים בחום באוטו של האבא שלהם. לא חבל על התינוקות האלה כמו שאומרים של בית רבן ?  ועל מצב הגיוס לצה"ל לא שמו ? עוד מעט לא יהיה מי שילך לילחם בחיזבולה ימחשמו. מי שיעמוד במחסום לילה יום לילה יום. לא שמו על הפרסי אחמינג'ד שעושה פצצות אטום לזרוק עלינו. כמה צרות יש בראש שלנו ואלה רק תתן להם עוד כסף עוד כסף, עוד כסף עוד כסף. לא מתחשבים במצב של המדינה. לא מתחשבים בזקנה בנהריה שבמסדרון, לא מתחשבים בכלל במצב הכללי. חלאס די, שיתנו לחיות הניצולה שואה, שיזבו אותנו בשקט שיתחשבו במצב. איך אומרים שיסו בנטל. מה יש להם ? כל היום תרופות תרופות, מכשירי שמייה מכשירי שמייה, מדרגות מדרגות, שיניים תותב שיניים תותב, אוכל אוכל, עולים יורדים קופת חולים בית חולים, די. האמת נימס מהם. יושבים לנו על העורק מוצצים לנו את הדם אלה. די שיזבו אותנו בשקט. מה אנחנו רוצים בחיים רק שקט. מינגול קטן פה ושם. צימר מלון אילת, נסייה טורקיה קצת תיילנד, קזינו פעמבה בשביל לשכוח מהמתח. מה ביקשנו כבר. הנה אולמרט נתן להם אתמול מיליונים, הוציא מהפה של התינוקים לניצולה שואה, אין להם לב אלה, מהפה של החיילים את האפוד הוריד מהגוף של החיילים בשבילם, אשכרה קרע את האפוד מהגוף שלהם הוריד את הקסדה מהראש של הטייס בשבילם, זרק את הזקנה מנהריה מהמיטה למזרון בריצפה. אני שואל אותם אין לכם אלוהים בשואה ?

יש !

15 באפריל 2007

איזה יופי, התקבלה דרישתו של השר הרצוג להעביר את הטיפול בניצולי השואה למשרדו.
יש !
עכשיו יוקם אגף חדש לטיפול בניצולי השואה במשרד הרווחה הלא הוא המשרד לשרותים חברתיים. בראש האגף יעמוד מנהל. למנהל יהיה סגן ולשניהם תהיה לשכה ומזכירה. המנהל ימנה שלושה מנהלי מחוזות – מנהל מחוז לצפון, למרכז ולדרום. לשלושת מנהלי המחוזות יהיו בלשכתם סגן מנהל ומזכירה, בכל מחוז ישמשו שני עובדים בכירים בתפקיד מפקחים על הטיפול ועל השיקום של ניצולי השואה. בכל מחוז תוקמנה מחלקות אזוריות או עירוניות לטיפול בניצולי שואה. בראש כל מחלקה עירונית או אזורית, יעמוד מנהל, לידו ישמש סגן ולשניהם תהיה מזכירה. בכל מחלקה יעבדו חמש עובדות סוציאליות, שלצורך הכשרתן לתפקידן תעבורנה קורס מזורז. כדי לקרבם להבנת נושא השואה יצאו המנהלים, הסגנים, המזכירות, המפקחים והעובדות הסוציאליות למסע בן עשרה ימים לפולין. כדי להתאושש ולהרגע יחנו בדרך חזרה לישראל במשך יומיים בפראג – לקאזינו ולשופינג.
בינתיים ימצאו את עצמם עובדי השיקום ממשרדי האוצר והביטוח הלאומי פגועים מאוד. יש בהם כאלה שעשו ימים כלילות כדי למרר את חיי ניצולי השואה ולהשפילם, ועתה יוותרו ללא פרנסה וללא הסיפוק שבצידה. מנכ"לי הביטוח הלאומי והאוצר יכריזו שהעובדים לא יפגעו ושימצא להם תפקיד הולם אחר, חרף זאת, יכריזו ועדי העובדים על סכסוך עבודה שיביא בעקבותיו גם לשביתה. העובדים יטענו שחל שינוי לרעה בתנאי עבודתם, שהם לא יסכימו להיות מובלים כצאן. בית הדין לענייני עבודה יפסוק שעד למציאת פתרון ראוי לסכסוך, ועל מנת להגן על זכויות העובדים, יוקפא המצב. כלומר הטיפול בניצולי השואה לא יעבור לידיהם המושטות של עובדי משרד העבודה והרווחה, הלא הוא המשרד לשירותים חברתיים, שזה עתה חזרו חדורי מוטיבציה מהקזינו בפראג.
אחרי מאבקים ושביתות ודיונים תוקם ועדה בראשות שופט בדימוס, קצין גבוה במיל, סגן ראש מוסד, מנכ"ל לשעבר ופרופסורית. הועדה תדון, בכובד ראש, ותפרסם מסקנות ביניים, ואח"כ המלצות. ואף תגיש ליו"ר הכנסת עותק ראשון כרוך ומהודק. על פי החלטות הועדה, הטיפול בניצולי השואה יתחלק בין משרד האוצר, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה הלא הוא המשרד לשירותים חברתיים. הועדה תקבע, שיוקם מטה לתיאום העבודה בין שלושת הגופים. בראש מטה התיאום יעמוד ראש המטה, ובלשכתו ישמשו סגן ראש המטה ומזכירת מטה. ליד ראש המטה תוקם מועצה ציבורית מייעצת . בינתיים ועדת טירקל לא תאשר את מינוי המועמד לתפקיד מנהל מטה התיאום, משום שהתברר שכאשר זה כיהן פעם כנשיא המדינה הוטל בו קלון, אלא שהמועמד יטען שהוא שילם את חובו לחברה ושהוא ראוי לשמש כמנהל מטה התיאום ושהוא ביקש סליחה מא' הראשונה ומא' השניה. פרקליטיו יטענו שהחוק לא קבע שלתפקיד ראש המטה לא ימונה מי שנאשם בעבירה שיש עימה קלון.
קשה, קשה עם השואה.