Sub Stance

ימים קרים מאוד פינו מקום ליום שטוף אור. עדיין קר אבל השמש מחממת ונעימה. ליד קפה בצלאל א. עברה על פני, לא ראיתי אותה כמה שנים, איך לא ראיתי אותה, איך לא חשבתי עליה, בכלל לא צצה לי, עדיין חובשת את כובעיה ושפתיה משוחות כתמיד "הכל בסדר ? הכל בסדר". פעם לפני אלף שנה, עוד לפני שהכרתי אותה ראיתי אותה הולכת ברחוב עמק רפאים וכתבתי בעקבותיה:

"ביום חם ראיתי \ גוף אישה עוברת \ שואב ומרפה אויר \ בשמלת בד – אויר \ מפסל גוף אחר בגופה \ פוער אגנים ברווחיה \ צורות מתנששיות \ אולי בכלל היה הכל \ אצלי שהתבייצה \ ברחוב פעמיים \ פרחו שתי ביציות \ זעירות אגב הליכתה".

איזה הכל בסדר איפה הכל בסדר. כולם יושבים ונהנים כאילו, ועוברים ושבים והכל בסדר הכל בסדר. החלום של יום שישי לא מרפה. לידנו עומדים שלושה שמשחזרים את הצלילה של האף שש עשרה ואיך שהוא לקח בבת אחת הצידה ושחרר. בבית של החייל שנפל אתמול מתחילים היום החיים הבלתי אפשריים, אני לא מכיר אותו ולא את אימו. הכל בסדר הכל בסדר. נ' סיים לעבוד בקליניקה שלו גם הוא שם לב שמני הסתפר, אשתו סיפרה אותו, נ' אומר שזה פשוט מאוד עם המכונות תספורת הביתיות. הבן שלו שחזר בתשובה משתמש בה. "כן חזר בתשובה. מזמן. הוא לא נתן לי לעשות חמין. רוצה לברור לבד את הקטניות, יצא לו חמין טוב מאוד, היה טעים". מני אומר שהשילוב הזה של כחול ואדום כל כך נפוץ, הוא רוצה להתעמק בנושא הזה, אפילו כבר רואה בעיני רוחו עטיפה של ספר "כחול ואדום" הכחול כתוב באדום האדום כתוב בכחול. אני מספר שבכיתה גימל או בית עשינו עבודות ריקמה, רקמנו מפיות אוכל. משכנו והוצאנו חוטים מהמפית ושילבנו במקומם חוטים צבעוניים, אני זוכר שבחרתי את השילוב אדום וכחול "אתה רואה" אומר לי מני בנימת ניצחון. ממש באותה שעה בעזה מתנהלת מלחמה וכאן, כאן השמש זזה והשאירה אותנו בצינה מטרידה, לקחנו את הכיסאות והשולחן והלכנו אחריה, לשבת שוב בשמש. "כמו בנס במילאנו של ויטוריו דה סיקה" נזכר מני בסצינה הבלתי נשכחת, "ממש כמו בנס במילאנו".

החלום של יום שישי עדיין רובץ עלי. ואז הגיע טרזן שלייפר, שדוף וקרח על אופנוע, שעליו מותקן מנוע המפעיל שני דיסקים להשחזת סכינים, מבית הקפה הוציאו אליו את סכיניהם, והוא בתנועות מיומנות העביר את הסכינים הבוהקים על הדיסקים המסתובבים במהירות. בילדותי היה עובר האיש הגדול והאפור בתלת אופניים והיה מרעים בקולו "שלייפן, סכינים מספריים שלייפן" ואימהותינו היו יוצאות אליו מכל הכניסות של הבלוק להשחיז את הכלים שקהו, הוא היה מכה ברגלו בזעם על הדוושה שהיתה מניעה את גלגל ההשחזה שהשמיע קולות חירחור וחריקה, הייתי נפעם מהניצוצות שהיו ניתכים ארצה ומקולו הרועם "שלייפן" המתגלגל מקצה השיכון ועד הבלוק האחרון. הכל בסדר איזה בסדר.

התקרית ההיא אינה מרפה. אחרי ניסיון ההתנקשות בחיי פרופ זאב שטרנהל היא מתחברת לתמונה הגדולה והמאיימת.

ברחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה היתה המולה. מצד אחד עמד אוטובוס ובו תיירים. שלשה ארבעה מהם עמדו מחוץ לרכב, אחד מהם אחז דרבוקה, הם נראו ספק המומים ספק נבוכים. ומהצד השני עמדו שני חרדים צעירים לבושי שחורים אדומי פנים, מיוזעים ומלאי רוח קרב. אחד מהם צרח כנגד התיירים וגרש אותם. וחברו עשה תנועות ידיים מאיימות ופראיות והוסיף גידופים. צילמתי. קשה היה להבין את תוכן הדברים אך הצלחתי לקלוט את "האפיפיור ימח שמו". ילד חרדי כבן 12 התקרב אל התיירים וניסה לדחוף אותם. אחד מהעוברים ושבים בלם אותו ונזף בו. חרדי שלישי קרע לגזרים נייר כלשהו, התקרב לעבר התיירים והשליך את הקרעים לעברם. ניסיתי להגיע אל האוטובוס ולומר להם שאני מצטער על מה שקורה להם כאן. אך התיירים עלו  לרכבם ועזבו את המקום. הם כנראה הרגישו ובצדק, שהמקום אינו בטוח ושהם לגמרי לבד.
ככה מול עיני, תמונה שנמשכה דקה. לקח לי זמן להבין שבאמצע הרחוב השוקק, באמצע היום, יכולה קבוצה של תיירים אולי צליינים, להיות מותקפת על ידי שנים שלושה בריונים חרדים, בשל דתם או בשל היותם שונים או בשל כל סיבה אחרת, בעוד שהקהל מסביב העומד וצופה בתקרית האלימה, אינו מבין בדיוק מה מתחולל מולו ואינו נוקף אצבע. הרגשתי שמאוד קל להיות חלק מההמון הפסיבי שלא עושה כלום, שאתה בחלק מהזמן לא קורא את המצב, המום וכנראה חושש לנקוט עמדה. קרוב לוודאי שרבים מרגישים בטוחים יותר בצד הלא נכון של המתרס.

השנאה הרבה כלפי השונה, העוינות כלפי מי שחושב אחרת, מי ששייך לדת שונה, כלפי מי שמתלבש לפי טעמו הולכת וגוברת. הדרישה לסובלנות ולהתחשבות היא ברובּה חד צדדית.

חדר ההמתנה של רופא אף אוזן וגרון. מרכז ירושלים. רחוב שץ פינת שמואל הנגיד פינת בצלאל.  ממול בנין המחלקה לארכיטקטורה, לידו בית האמנים. קומה שניה מעל בית הקפה, חדר המתנה. ארבעה גברים – שני צעירים חרדים, גבר עם חולצת טי אדומה וכיפה שחורה וציצית מציצה ואני תינוק שנישבה. ארבע נשים – שתיים צעירות חרדיות עם תינוקות  אישה חרדית כבת ארבעים וחמש ואישה חילונית בת גילה. הגברים החרדיים עסוקים בקריאה. אחד מהם עונה מעת לעת בלחש לנדנודי הסלולרי "יו יו". חם. הד"ר אף אוזן וגרון לא משחית כספו על מזגן ומחפף במאוורר חד רגל. החרדית המבוגרת מגלה את המחשוף של החילונית. מחשוף חילוני תיקני, שגרתי בהחלט, היא אוחזת בחולצה של החילונית ומנסה לכסות את מחשופה. אני משפשף את עיני כלא מאמין. על פניה חיוך רחמנא ליצלן טבול באהבת ישראל. היא מכסה בכף ידה את שטח החזה החשוף של החילונית ולוחשת לה דברי נועם ומוסר. אני קורא את שפתיה "לא יפה… לא נעים… צריך צריך…" החילונית נראית הלומה, הודפת בעדינות את ידיה של החרדית מנפנפת בחולצתה ואומרת "חם חם". החרדית תוקעת את עיניה לתוך המחשוף ומרעיפה בלחש דברי אבות ומסבירה לכופרת לא נעים… יש פה גברים… אלהים ישמור אותך יביא ברכה ורפואה שלמה. צריך צריך…החילונית עוטה פרצוף אנא כורדיה רוסיה הרצגובינאית מצויה, לא מכירה לא יודעת דברי אל העצים ואל האבנים, מה באמת פרקו את הפלמ"ח ? ושומרת על קו ההגנה "אוף חם חם".

המיתרים שנקשרים מהגשר אל התורן, בפרוייקט של הארכיטקט הנודע קלטרווה, בכניסה לירושלים, משווים לו מראה מרהיב. הוא משנה את צורתו בהתאם לזוית התצפית אליו. פעם הוא ציפור, ופעם הוא נבל ואפילו גלימת מלכות. אפשר להסיר את הכובע ולומר בפה מלא וואוו. איזה יופי לנו בעיר הענייה והדלה הזו, המרופטת, השלוכית שהפארטש חוגג בה – שתקוע לה נזם זהב באפה. אז למה היו צריכים היום המרושעים לקלקל הכל ולהודיע, שנמצאו סדקים בריתוכי התורן. מה הם מדקדקים בציציות קוצו של יוד, כולה סדק של כמה סנטימטרים. אחד מהנדס עלום שם, הזהיר שדרכו של סדק קטן להפוך להיות לסדק גדול, ואחר אומר שהוא לא היה לוקח את הסיכון לעלות על הרכבת שתנוע על הגשר. ובמחשבה נוספת, מה נפלא יהיה שבכניסה לירושלים הבירה, שחולקה לה יחדיו, יעמוד לנצח תורן שמיתריו ישאו גשר ריק. שהפרוייקט הזה יהיה פלופ אחד גדול, שלעולם לא תסע עליו רכבת. שיהפוך להיות לפסל היקר ביותר שהאנושות אי פעם בנתה, מגדל בבל דירושלים, הפיל הלבן ביותר בהיסטוריה. מכל העולם יגיעו מאות אלפי תיירים לראות את שיא השיאים – את אחד מעשרת פלאי תבל, ונציה תתרוקן, מלונאי פריז יקפצו מהאייפל, הביג בן יתייבש, דיסנילנד תהיה שממה, שף סטפן יאכל חצץ, – כי כולם יבואו לירושלים לראות את הפלא-פלופ, כמו שנאמר כי מציון יצא תורן.

זה מהיום סופי ירושלים הוא זכר. לא עוד בירת הנצח שהרים סביב לה, לא עוד הכותל\המנורה\הכנסת\הר הבית, לא עוד בית"ר\מחנהיהודה\כיכר החתולות וציון – מהיום יש לירושלים בולבול והבולבול הוא ירושלים. כשתגיעו לעיר לא תוכלו להתעלם מהפין הגדול והמחודד שמזדקר אל על בזיקפת נצח. מהתורן הגבוה הזה (118 מטר) ירדו בבוא היום 70 מיתרי פלדה שישאו גשר שיתעקל מרחוב יפו אל שדרות הרצל. ועל הגשר אולי תנוע ביום מן הימים הרכבת הקלה, שתוביל את הירושלמים מהררי האשפה והעזובה על גשר המיתרים של סנטיאגו קלטרווה, אל גאיות הפרטאץ' וההזנחה, וחזרה. לשון אחרת נזם זהב באף חזיר.

הבוקר יצאתי לצלם את חיבור החתיכה האחרונה של הבולבול, את קצה התורן. בחרתי להתמקם דרומית מבית הביטוח הלאומי, שנמצא סמוך לבנייני האומה, מרחק יריקה מבית המשפט העליון, משרד החוץ וקריית הממשלה. מצאתי את עצמי במקום מוזנח ומלוכלך מנוקד בערמות של פסולת בניין. השקפתי על הגג המכסה את כביש בגין בואך מנהרת ליפתא וסביבותיו – איזו עליבות. מה רבה חוסר האהבה והדאגה לעיר הזו.

הם מסרבים לחלק את ירושלים אבל מכערים ומפוררים אותה.