אחת ההערות המסקרנות בדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד היא הערה מס' 8 בפרק השביעי בעמוד 116. לאחר שהועדה מטילה אחריות מיניסטריאלית ואישית לליקויי קבלת ההחלטות על ראש הממשלה, היא מציינת בסעיף 17 שתפקידי המפתח (רוה"מ שר הביטחון ושר החוץ) הם גם אלה שעליהם יוטל ליזום את תהליכי השיפור הנדרשים. בהערה 8 נאמר:
… "מנהיג המודה בטעות יוכל להכיר גם בצורך לתקנה. אלא שלא ברור אם ניתן להלין בישראל על מי שאינו מוכן להודות בטעות, שכן יש נטייה בתרבות הישראלית "לגמול" על כל הודאה בטעות בהדחה. רק מי שאינו עושה אינו טועה. התייחסות לטעות צריכה להיות דיפרנציאלית, ותלויה כמובן בגודל ובחומרת הטעות. תרבות שאינה מאפשרת למי שטעה להמשיך בתפקידו במקרים מתאימים אינה תרבות לומדת, והיא עלולה לאבד את האנשים המנוסים ביותר שלה רק על מנת לאפשר לאנשים שעדיין לא טעו לחזור על הטעויות שמהם היו נמנעים אלה שכבר טעו בהן. אחת מתוצאותיה הגרועות שלתרבות כזאת היא סירוב להודות בטעות, על כל השלכותיה, בשל מציאות הגומלת על הודאה כזו בדרך הנתפשת כבלתי צודקת."
אני חולק על החלק העובדתי בעמדת זו של הועדה. התרבות השלטונית בישראל (בממשלה וברשויות המוניציפליות), מעולם לא היתה מאופיינת בהודאה בטעויות, ולפיכך גם לא רווחת התופעה של הדחה הבאה בעקבות הודאה בטעויות. ולכן בניגוד להערת הועדה אכן ניתן להלין על כך. הביטוי הרווח במקומותינו "אני נושא באחריות" הוא דוגמא לביטוי ריק מתוכן, אין מאחוריו דבר אלא הפרחת מילים למיסוך.
האם הערה מספר 8 נועדה להגיש לאולמרט קנה להשען עליו ? יתכן שהיא מבטאת דעה בתוך הועדה .