אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.
זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.
העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.
