היין והסוד
נכתב בתאריך 27 בספטמבר 2007 מאת משה קרוןערב אחד, לפני כעשר שנים, היא ביקשה את עזרתי בחליצת פקק מבקבוק יין. היה די משעשע ואפילו מרנין לב שלא לומר מעורר תקוה, לראות שתי קשישות חביבות מעבירות ערב על בקבוק יין טוב. פרק הזמן שכרוך בחליצת פקק שעם מבקבוק יין בסלון ביתה, היה משך האפיזודה האינטימית ביותר ויוצאת הדופן ביחסי השכנות שלנו, שלא חרגו מברכת שלום ומנוד ראש, לעיתים חשתי שמתלווה אליו בזווית פיה חיוך ביקורתי ומסוייג. היה ברור שהיא שומרת קפדנית על ריחוק ובו שמץ של זהירות. כאילו אומרת בלי מילים "קשה לסמוך עליכם, פיענחתי אתכם – אתם שונים, בלתי צפויים, אינכם שייכים לעולמי" על מותה נודע לי בדרך מקרה. ילדיה ונכדיה לא תלו מודעות אבל ולא פתק קטן בלוח המודעות בחדר המדרגות. לאחרונה מיעטה מאוד לצאת מביתה, ורק נוכחות המטפלת הפיליפינית הדקיקה שעלתה וירדה ותלתה כבסים, העידה על חיים המתנהלים בדירה. השבוע פינה פועל אל הרחוב ספרים ותקליטים מדירתה, בין הספרים מצאתי דפי עבודה בנושא "גרונטולוגיה חינוכית" ושמה "יומן – שניים עשר מפגשים עם קשישה". קראתי את העבודה ומצאתי את עצמי נחשף לחייה של שכנתי המנוחה באופן שספק רב אם חפצה בו. בבת אחת הפכה לאחר מותה, לאדם מלא יותר וחי יותר מאשר בחייה. שכנתי הלכה לעולמה. דירתה התרוקנה מחפציה האישיים, מספריה וניירותיה, חלק ממנה הושלך לרחוב, אל נחלת הכלל, ובתוכם כאבי נפשה, התלבטויותיה וסודותיה הכמוסים, שעליהם שמרה מכל משמר. רצה הגורל, שאחרי מותה, דווקא אני אהיה מופקד עליהם. אני שחלצתי את הפקק מבקבוק היין שלה, אבקבק את סודותיה.
