Sub Stance

על הבית שבו גרתי בשש שנות חיי הראשונות יעבור הקו הסגול של הרכבת הקלה. לכן הרסו את הבית שברחוב נ"ג 1 בשכונת התקוה (צילום 1+2). שנים קודם לכן הרסו את בית החולים שבו נולדתי, בית החולים הדסה ברחוב בלפור 8. ככה זה הורסים ובונים. בבתים שנהרסו פעמו חיים. שנים רבות שרחוב נ"ג כבר אינו נ"ג שמו הוסב לרחוב השכל. אצלי הוא ישאר נון גימל. אם אעבור שם כנוסע בקו הסגול אלחש לעצמי: רחוב נון גימל מספר אחת. שם נצרבו זכרונות שאני נושא עימי, ועמוק יותר בתאים נעולים – כאלה שאיני זוכר אבל יודע.

ביתנו השכור ברחוב נון גימל היה דירת חדר (תרשים 3). חלק ממבנה חד קומתי שנחצה לשניים. התגוררו בו שתי משפחות – בדירה אחת בעלי הבית מוישע והינדלה קצ'קה (קאצ'קע) ובנם יוסל, ובדירה השניה דיירי המשנה הורי הלה ויהושע. מוישע קצ'קה היה עגלון ("באלגולע") קשוח, בן דמותו של אריה בעל גוף. כשרוחו היתה טובה עליו היה עוצר את הסוס, ומושיב אותי לידו. מלך העולם הייתי שם במרומי העגלה – אוחז במושכות ולוחש לסוס "דיו דיו" וליד האורווה "הויסה". כשהסוס המפואר היה עושה "אמבטיה" בעפר ומעלה ענני אבק, הרגשתי יראה גדולה מול עצמת רגליו המתפתלות באויר בריקוד מרהיב. ריח האורווה עולה מחדש באפי כשאני מגיע פעם ביובל לאורווה. ריח חצירי עשבי שאין דומה לו. שטח דירת החדר שלנו היה פחות מ 20 מ"ר. בחצר היה מבנה שירותים ששרת משפחות נוספות. בכניסה לדירה מכיוון דרום היה קיטון ששימש כמטבח ובו מימין כיור ולידו פתיליה ומשמאל מקרר קרח ושולחן קטן. במגרת השולחן היו שתי דיסקיות ועליהם היו חרוטים שמות ותאריכי פטירה של חברו הטוב של אבי שמואל קלצ'בסקי ואחיו שלא שרדו את השואה. כמו כן מברג, פטיש קטן, וכמה סיכות רפדים. מתחת לשולחן היה קרטון ובתוכו היו מסכה נגד התקפת גזים שהיתה כנראה שייכת לדודי שהיה אלחוטאי בגבעתי ותרמיל גב מרופד בפרוות פרה, שהשאירו אחריהם הגרמנים במחנה העבודה בקרשניק. בחדר המגורים בתפוסתו המלאה היו שלוש מיטות, ארון בגדים, שולחן אוכל וארבעה כיסאות. פעם בשבוע צופפו הורי את הרהיטים והעמידו במרכז החדר פרימוס ועליו בתוך דוד הרתיחו את הכביסה. רעש הפרימוס היה חזק וכועס על העולם, כזה היה גם ריח סבון הכביסה. מדי ערב מילאו הורינו  מים בפיילה ובתוכה רחצו אותנו את הילדים (צילום 5א).

כשהייתי כבן ארבע קיבלנו מסבי ודודי חבילה מחו"ל ובה מקלט רדיו ששידרג (ללא מרכאות) את חיינו. היה זה מכשיר הליקרפטרס ( Hallicrafters ) הוא ליווה אותי לאורך ילדותי ונעורי ופתח לפני פתח רחב לעולם, לולא הרדיו ספק אם הייתי מי שאני. בביתנו לא היה טלפון, לא ידענו מה זה מחשב, טלפון סלולורי או אינטרנט אבל היה רדיו. בקצה החדר, בקיר הצפוני היה חלון עם תריס שלבים דו כנפי. בכל כנף היה פתח. לצידו דלת שיצאה למרפסת (צילומים 6+7 במרפסת). בוקר אחד כשהורי ישנו, פתחתי את אחד הפתחים בתריס השלבים. מולי התגלה שדה מרהיב עד אופק, מואר בזהב קרני השמש הראשונות.

הורי ניצולי השואה העפילו לארץ ב 18 בינואר 1946 מאירופה באניה אנצו סירני וכעבור כשנה שכרו דירה זו ברחוב נ"ג, בה נולדנו אחי (1951) ואני (1948) (צילום 6א). גרנו בה כשבע שנים. בשנת 1953 רכשו הורי דירה חדשה ומפוארת בת 2.5 חדרים, בשכון העממי שלב א' ברחוב עמק אילון 19 ביד אליהו. בדירה היו בית שימוש, חדר אמבטיה, מרפסת עם מרקיזה ומרפסת שרות. כאן החל שלב נוסף וחשוב במסעם של הורי לשיקומם ולהקמת משפחתנו – בחריצות, בנחישות ובאהבה.

נהג מונית, הסיע את הורי ואותי תינוקם שנולד זה עתה, מבית החולים הדסה שברחוב בלפור לביתם בשכונת התקוה. כשהגיע לקירבת צומת הרחובות אצ"ל וההגנה סרב הנהג להמשיך. קליעים ששרקו מכיוון הכפר סלמה הרתיעו אותו. בלית ברירה עשו הורי את הדרך לביתם כשהם נצמדים לקירות של רחוב ההגנה. חילופי אש והתקפות הדדיות בין כוחות ההגנה וכוחותיו של חסן סלמה המשיכו עד סוף אפריל 48 עת הוכרע הכפר סלמה. במסגרת העבודות לקראת הקמת הרכבת הקלה – הקו הסגול, הרסו את שורת הבתים מצומת אצ"ל ודרך ההגנה מזרחה. שורת בתים זו היתה מסלול הטיול הראשון בחיי. אחד מהבתים היה ביתו של הרופא ששמו נישא עד היום בפי תושבי השכונה ד"ר אבו יצחק (איני בטוח שזו תמונתו של אותו ד"ר אבו יצחק). בית נוסף שנהרס היה ביתה של משפחתה של חברתי הילדה שולה שהיתה בערך בת גילי וחלתה במגפת הפוליו ולקתה בשיתוק ילדים. קצת נרתעתי מהברזלים שייצבו את רגליה וגם ממבטה הנואש של אימה.

לאחר עלייתם לישראל, החל אבי יהושע לעבוד כרפד, מקצוע שבו עבד בכפיה במחנה העבודה קרשניק (Krasnik) . במקביל למד בערב את מקצוע הנהלת החשבונות, מקצוע שבו עבד כל חייו. בשנות חיינו ברחוב נ"ג עבד אבי כמנהל חשבונות בחברת "אוצר הארגזים" בבעלות קופלר. היה זה מפעל לייצור ארגזי עץ ששימשו באותם ימים להובלת ירקות ופרות. "אוצר הארגזים" היה ממוקם במתחם שבין הרחובות לינקולן וילסון סעדיה גאון בתל אביב, לא רחוק מהשוק הסיטונאי ששכן באותם ימים ברחוב קרליבך. כמו כן עבדו הורי כקופאים בקולנוע התקווה ששלדו עומד עדיין סמוך לכניסה לשוק. פעם כשהתלוותי לעבודת אחד מהם יצאתי מהקופה אל האולם בו הוקרן סרט. מראה הדמויות הגדולות המרצדות על המסך הפתיע אותי וחזרתי מבוהל לקופה. אלה היו שנות הצנע, אני יודע  שהורי נאבקו יום יום על פרנסתם אך מעולם לא הרגשתי עוני או מחסור. הורי כלכלו את צעדיהם בצניעות ובתבונה, ידעו תמיד לחסוך ושאפו להתקדם.

למדתי בשני גני ילדים, האחד היה גן רובינא (צילום 7) ע"ש השחקנית הגברת הראשונה של התיאטרון. שם הגננת שלי היה ברכה. מבנה הגן גבל בשוק התקוה. התאהבתי בילדה ששמה לילי. ליבי נשבר כשמשפחתה עזבה את השכונה ולא ראיתי אותה יותר. כשנשיא המדינה חיים וייצמן נפטר הודיעה לנו הגננת ש"הנשיא וייצמן הלך לעולמו" הביטוי "הלך לעולמו" עורר בי דמיונות רבים. בגן קיבלנו ארוחת צהריים (ריח קציצות הדגים) וכמו כן נפרסו מזרונים שעליהם נדרשנו לישון או להיות לגמרי בשקט. היום שוכן במבנה הגן הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. גן החובה היה גן עירוני י"ז (צילום 8+9), שבקצה הדרומי של השוק, לא רחוק ממגרש הכדורגל של קבוצת בני יהודה. הגננת היתה בת דודה של אימי חוה ליפשיץ. הגן היה לא רחוק מנחל מוסררה. מעת לעת היינו מטיילים בסבך הגמא. כאן התוודעתי לפנס הקסם ולקופת הקרן הקיימת. לכבוד חגים ואירועים, נהגה אימי לצייר ציורים נפלאים על בריסטול לגן הילדים. בפעם הראשונה שחזרתי הביתה לבדי מהגן הייתי צריך לבקש מאחד העוברים ושבים להעביר אותי את הכביש. הבחירה היתה קשה. כשמרחוק הופיע אדם עם זקן נפל הפור.

בחורף היה נחל מוסררה עולה על גדותיו ומציף את האזורים הסמוכים לו. מילת הקוד הזכורה לי מאז היתה "שיטפון". השיטפון עורר פחד בקרב שכננו. תושבי הבתים שניפגעו בשטיפונות נותרו ללא קורת גג ושוכנו בבתי הספר בשכונה. רבים מהם איבדו את מעט רכושם בשטפונות. יש לי זיכרון של שורת מזרונים תלויים לייבוש על גדר.

הורי דיברו בינהם ביידיש ולעיתים רחוקות בפולנית. איתנו הם דיברו עברית. שניהם הכירו את אותיות האלף-בית. אבי הכיר את השפה מסידור התפילה ולימודי הקודש ואימי הכירה אותה מעט מפעילותה בתנועת דרור (פריהייט) ומההכשרה בצ'רניאקוב. אני זוכר ספרים כמו "גן-גני", "אמא מספרת", "אמא מספרת עוד" ו"פתחו את השער" של קדיה מולודבסקה. שכחתי את שמו של ספר נוסף, שעל עטיפת כריכתו מאויירים בכחול קסת וציפורן או נוצה. ספרים אלה היו האולפן של אימי – כך בין היתר למדה עברית. היתה לי מחברת ציור וצבעים ואהבתי לצייר. היו לי כמה צעצועים ואופניים (צילום 6) את חצוצרת הצעצוע שהיתה אהובה עלי אפשר לראות בידי בצילום מס 5. בקיץ היינו נוסעים לרחוץ בחוף ג'אבלייה "ביצה של ג'אבלייה" היה כינוי לביצה קשה. נחשפתי למוסיקה מגוונת שבקעה מבתי השכנים שהיו דוברי ערבית, ספניולית, גרמנית, יידיש, פולנית, תימנית, רוסית ועוד. בשבתות כשמוישע קצ'קה היה הולך לבית הכנסת הייתי מקשיב בביתו לשירים עבריים בתכנית "כבקשתך". שבת אחת לפני הצהריים שמעתי ברדיו בעל העין הירקרקה שהשיר "כלניות" בביצוע שושנה דמרי, שהוקדש בין היתר ל"מוישלה " צהלתי באותה שבת. בין השירים העבריים של אותם ימים אני זוכר את "עגלה עם סוסה", "אבאלה בוא ללונה פארק", "ציוניני הדרך" ועוד. "פינת הילד" עם שיר הפתיחה "כושי כלב קט" ליוותה גם היא את ילדותי המוקדמת.

חברי הטובים ביותר (צילום 6ב) היו ילדי השכנים אלי צ'ופר ואמנון אורנשטיין. הקשר עימם הלך והתרופף כשעברנו ליד אליהו. לקראת כתיבת פוסט זה ניסיתי להתקשר לאלי צור (צ'ופר) וכך נודע לי שלפני שלוש שנים הוא נפטר מסרטן. שוחחתי עם בנו טל צור מיבניאל שיחה מרגשת. אלי ואמנון שמרו על קשר הדוק לאורך כל השנים.

היחסים בין השכנים בשכונת התקווה זכורים לי כטובים, אבל מעת לעת פרצו מריבות וקטטות. אני זוכר שיום אחד אימי הרחיקה אותי מהרחוב בעת שפרצה קטטה בין השכנים. יחד יצאנו לאזור האורווה. שוחחנו. כנראה שהיינו נרגשים. אני זוכר שאימא אמרה בהקשר כלשהו את המילה "אלוהים". שאלתי אותה: מה זה אלוהים? והיא ענתה לי "זה האבא של כולם". אני לא זוכר שביקרנו אצל אלוהים והוא  לא התארח אצלנו. הורי לא שוחחו עליו למרות שלעיתים קרובות הזכירו את שמו.

אימי נפטרה לפני שבע שנים והיום נציין את יום השנה העשרים למות אבי.

(1) כאן היתה דירתנו ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה

(2) תצפית על דרך ההגנה פינת נ"ג (השכל) מס 1

(3) תרשים הדירה ברחוב נ"ג 1

(5) אבי יהושע קרון אמי הלה (שוסטר) קרון ואני 1950

(5א) אמא רוחצת אותי בפיילה. שכונת התקוה.

(4) אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני משה, בשכונת התקוה תל אביב 1949 לערך

(7) יהושע, משה והלה קרון 1950 במרפסת הדירה ברחוב נ"ג 1- רח השכל בשכונת התקוה.

(6) משה קרון במרפסת הדירה ברחוב נ"ג 1 – רח השכל שכונת התקוה

6א אחי הקטן ואני בביתנו בשכונת התקוה

(6ב) מימין אלי צור (צ'ופר), אמנון אורנשטיין ואני

6ג אלי צור (צ'ופר) ןאני בשכונת התקוה. ברקע פרדס. בידי משמאל חצוצרה.

(7) גן רובינא 1952 הגננת ברכה, שורה ראשונה רביעית מימין לילי. שורה שניה שלישי משמאל אני.

(8) גן עירוני טז 1953 שכונת התקוה, הגננת חוה ליפשיץ אני יושב חמישי מימין.

(9) גן עירוני ט"ז 1953, הגננת חוה ליפשיץ. טו בשבט על מדרגות תיאטרון הבימה בתל אביב. אני בשורה השניה חמישי מימין.