תמונה מהחיים בק"ק
26 בספטמבר 2008התקרית ההיא אינה מרפה. אחרי ניסיון ההתנקשות בחיי פרופ זאב שטרנהל היא מתחברת לתמונה הגדולה והמאיימת.
ברחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה היתה המולה. מצד אחד עמד אוטובוס ובו תיירים. שלשה ארבעה מהם עמדו מחוץ לרכב, אחד מהם אחז דרבוקה, הם נראו ספק המומים ספק נבוכים. ומהצד השני עמדו שני חרדים צעירים לבושי שחורים אדומי פנים, מיוזעים ומלאי רוח קרב. אחד מהם צרח כנגד התיירים וגרש אותם. וחברו עשה תנועות ידיים מאיימות ופראיות והוסיף גידופים. צילמתי. קשה היה להבין את תוכן הדברים אך הצלחתי לקלוט את "האפיפיור ימח שמו". ילד חרדי כבן 12 התקרב אל התיירים וניסה לדחוף אותם. אחד מהעוברים ושבים בלם אותו ונזף בו. חרדי שלישי קרע לגזרים נייר כלשהו, התקרב לעבר התיירים והשליך את הקרעים לעברם. ניסיתי להגיע אל האוטובוס ולומר להם שאני מצטער על מה שקורה להם כאן. אך התיירים עלו לרכבם ועזבו את המקום. הם כנראה הרגישו ובצדק, שהמקום אינו בטוח ושהם לגמרי לבד.
ככה מול עיני, תמונה שנמשכה דקה. לקח לי זמן להבין שבאמצע הרחוב השוקק, באמצע היום, יכולה קבוצה של תיירים אולי צליינים, להיות מותקפת על ידי שנים שלושה בריונים חרדים, בשל דתם או בשל היותם שונים או בשל כל סיבה אחרת, בעוד שהקהל מסביב העומד וצופה בתקרית האלימה, אינו מבין בדיוק מה מתחולל מולו ואינו נוקף אצבע. הרגשתי שמאוד קל להיות חלק מההמון הפסיבי שלא עושה כלום, שאתה בחלק מהזמן לא קורא את המצב, המום וכנראה חושש לנקוט עמדה. קרוב לוודאי שרבים מרגישים בטוחים יותר בצד הלא נכון של המתרס.
השנאה הרבה כלפי השונה, העוינות כלפי מי שחושב אחרת, מי ששייך לדת שונה, כלפי מי שמתלבש לפי טעמו הולכת וגוברת. הדרישה לסובלנות ולהתחשבות היא ברובּה חד צדדית.
