Sub Stance

איזו תשובה נהדרת נתן אולמרט לחוקריו, בשנת 1991, כשבדקו חשד למימון נסיעת אשתו ובתו לניו יורק  על חשבון קופת הליכוד. גיזבר התנועה באותה עת היה מי אם לא אולמרט. "נפלא מבינתי" השיב אולמרט לחוקריו, איזו תשובה נהדרת ! נפלא מבינתו איך "השתרבבה" ההוצאה לחובת הליכוד. זה באמת נפלא איך שחשבונותיו של אולמרט משתרבבים להם לכל מיני כיסים  לא לו. כמה אינטיליגנטיות ההוצאות של אולמרט שתמיד הן יודעות להעדיף לחייב חשבונות זרים ומופלאים על אלה המשפחתיים. על התשובות המבריקות האלה הייתי מוריד לו בנוסף לשליש עוד חודש מתקופת המאסר שאולי תיגזר עליו.

כותרת מאמרו  "כולנו אולמרט" של ישראל הראל (לשעבר מזכ"ל ויו"ר מועצת ישע, מיסד ועורך "נקודה") המתפרסם הבוקר בהארץ, עוררה בי לרגע את הסקרנות לעובדה, שיתכן שאחד ממנהיגי המתנחלים בשטחים הכבושים התחיל להפנים את העובדה שהכיבוש משחית . אך לשוא. לא תמצאו במאמר הזה כל רמז לתפקיד שמילאו הכיבוש וההתנחלות בהשחתה. נהפוך הוא, באופן ציני הוא טוען:

 "מהרגע שבו שינה אולמרט את טעמו הפוליטי הוא שודרג – אף נדחף – במעלות התפקידים"

ובמקום אחר הוא תוקף דווקא את דויד גרוסמן:

 "היכן נשמע קולו, וקולות שאר אדמו"רי הספרות, אבירי המוסר, בימים אלה ? האם גם הם, כפרקליטיו של אולמרט, ממתינים רק להוכחות פליליות ?"

השחיתות לא פרצה לתוך חיינו ביום אחד. הגדרתה משתנה במהלך הדורות – זהו נושא מרתק למחקר סוציולוגי היסטורי. אך מנקודת המבט הקצרה שלנו, מלחמת ששת הימים ובעיקר תקופת הכיבוש  שבאה בעקבותיה,- הם נקודת מפנה. הקריאה "הכיבוש משחית" נישאת בפי רבים בקול רם, ללא מורא ולאורך כל השנים. המענה מנגד היה גילגול עיניים מתחסדות כלפי מעלה, קריצה והתנשאות. – הכלבים נבחו והבולדוזר שרון הקים בחשכת הלילה עוד התנחלות. מי שרקד סביבו עם ספרי תורה, נשא אותו על כפיים וכמעט משח אותו למלך ישראל, מנסה היום להדביק את התיק של אולמרט לכולנו, ולהצמיד ברשעות את דויד גרוסמן לפרקליטיו של אולמרט. לא פחות.

האמת ? – פדיחה.

הוא העו"ד הממולח, המח, חבר הכנסת, יושב ראש ועדותיה, לוחם בפשע המאורגן, עומד על הקווים בימקא ובטדי, שר הבריאות ושר אתה מת, ראש העיר ירושלים תובב"א, ממלא המקום, מרים מאשפתות, מכתיר ומדיח, קונה בזול מוכר ביוקר, ממלא המקום, ראש הממשלה, זה שבא ויוצא אצל שועי עולם לבוש במיטב החליפות, ענוד בשעונים כבדים, פוסע מעדנות על שטיחים אדומים. הוא ולא שרף, הולך אצל אחד מוישע טאלענסקי, שיעביר בשבילו את האמריקען אקספרעס שלו בריספשן של הריץ' קרלטון הוטעל, כי הויזה שלו מהארץ מוגבלת ? ככה קרה לו ? שנשאר באמצע אמריקה בלי גרוש על התחת ? האמת !? – פדיחה.

ארון הקודש של השלום יקר מדי מכדי שנפקיר אותו בידי חשוד סדרתי.

את הנסיגה מהשטחים הכבושים תמורת הסכמי שלום, חשוב שתוביל הנהגה ברה, שאין בהחלטותיה חלילה מניעים זרים ושפלים, הפועלת בכוונה כנה למנוע מלחמות ומתוך חתירה להביא שלום. הנסיגה מהשטחים הכבושים תחלק את העם לשניים, תתבע מחיר כבד וכואב, בעיקר מאלה שייעקרו מבתיהם -הנסיגה מהאדמות הכבושות תפצע את נפשם. יש בחתימה על הסכמי השלום גם נטילת סיכונים רבים, – לכן, יש חשיבות עליונה לסמכותיות ההנהגה, וזו נגזרת מרמתו המוסרית של המנהיג המוביל.

אם ראש הממשלה אוהב את מדינתו יותר מאשר את כסאו, אם אכן טובת המדינה בראש מעייניו, – ישעה את עצמו. עכשיו.

הרבה דיו נשפך, באשר לכשירותו של אדם חולה בסרטן הערמונית, שזה עתה יצא חבול ומוכה ממלחמה כושלת ומדו"ח של ועדת חקירה, שחייב להגן על עצמו כנגד חמש חקירות מורכבות שהמשטרה מנהלת כנגדו, ושאם לא יעשה זאת כראוי, עלול למצוא את עצמו חולק תא עם הרב שלמה בניזרי. ובנוסף לכך, צריך לנהל מדינה שהחמאס יורה לעברה מדי יום טילים, שהחיזבאללה עומד להשתלט על שכנתה מצפון – לבנון, שהשכן הסורי מאיים עליה שללא תהליך מדיני יבחר בדרך המלחמה, ושנשיא איראן מפתח נשק גרעיני ומכריז על כוונתו לחסל את מדינת ישראל. כמו כן, עליו להתמודד עם בעיות פנים שעלולות למוטט את החברה הישראלית מבפנים.

אם טובת המדינה היתה עומדת מול עיני ראש הממשלה, היה קם ומכריז, שהחקירות שמשטרת ישראל והפרקליטות מנהלים כנגדו אינם מאפשרים לו להקדיש את הימים והלילות הנדרשים לביצוע מלאכת ניהול המדינה, עליה הוא מופקד. ולכן, מתוך אהבת המדינה ודאגה לתושביה הוא מעביר את תפקידו לממלאת מקומו. אלא שלא זו בלבד שראש הממשלה לא נוהג כך, אלא שנוצרת הרגשה שמשרתו של מר אולמרט היא קרנות המזבח שלו. – הוא נאחז בה לגונן על עצמו ולא עלינו.

הסופר והמשורר יצחק לאור המגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, כותב בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות של יום העצמאות (7 במאי 2998) מאמר תחת הכותרת:

"עשיתי חיים. מה איכפת לי?" ככה נראית גם הספרות שלהם

וכותרת המשנה:

ספק אם בעידן המודרני הצטרפו כל כך הרבה סופרים ומשוררים בששון גדול כזה למסע כריתת הלשון של המנוצחים. כמה נמוך מחיר ההזדהות: קוקטייל, כרטיס טיסה, מלון ומשמעות "תרבותית"

הכותב אינו מנסה להתמודד עם כותרת מאמרו לפיה הסופרים המוזמנים לירידי הספרים הם סופרים המניבים ספרות ש"ככה היא נראית" – רעה או מגוייסת רחמנא ליצלן.  הוא טוען, ש"השלטון תובע הזדהות, שתיקה במקומות שצריך לשתוק, או דיבור במקומות שצריך לדבר". האם באמת מישהו מקוראי "הארץ" או הכותב עצמו מעלה על דעתו, שסופרים כמו אהרן אפלפלד, מאיר שלו, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, צרויה שלו, ישראל פנקס, יובל שמעוני אתגר קרת ועוד רבים, נתבעו לנהוג עפ"י מצוות משרד החוץ ולישר עימו קו תעמולתי, ושכך גם נהגו ? יצחק לאור שואל – כמה מהם הצטיידו קודם הנסיעה ב"חומר אלטרנטיווי" שמציג את ישראל באופן שלאור היה רוצה שתוצג. אני מניח שהסופרים נוסעים לירידים בראש ובראשונה כדי לקדם את מרכולתם – את ספרותם, כדי ליצור קשרים עם הוצאות לאור, עם סופרים אחרים, מתרגמים וכיו"ב. רק טבעי הוא שסופרים ישראלים יציגו את ספריהם ויופיעו בביתן הישראלי ולא בביתן הספרדי. רצה גם הגורל שהשנה ישראל מציינת 60 לעצמאותה, ושמשרד החוץ בחר לא להתעלם מעובדה זו, ולתת לה ביטוי ביריד בפריס. מכיוון שגם סופרים קרובים מעת לעת אצל עצמם, אפשר לחשוד בהם, שאת מרבית זמנם הקדישו ביריד בפריס לקידום האינטרסים של ספרותם, ולאו דווקא לקידום "הוועד נגד עינויים" או "עמותה למען אסירים פלסטינים" שיצחק לאור כה רוצה ביקרם. לאור משוכנע שמזימת "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ היא להשתמש בסופרים כדי להעניק "… "צלם אנוש" לאפרטהייד". בניגוד לדעתו של לאור, משרד החוץ הישראלי אינו מעריך שישראל היא מדינת אפרטהייד, קרוב לודאי שחלק גדול ממדינות העולם המשתתפות בירידי הספרים אינן מחזיקות בעמדה דומה. כל מדינה שואפת להתהדר בהישגי אזרחיה בתחומי התרבות, האמנות, המדעים, הספורט ועוד, ללא קשר למידת החופש והנאורות שבה. "היה א-פוליטי בספרות שלך, אומרת המדינה, תן לנו להתלכלך" מדמיין לאור את השיח בין "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ לבין הסופרים חפצי הקוקטיילים והסוויטות. עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע הם סופרים שאיש לא יסתום להם את הפה, הספרות שלהם נטועה כאן ואינה מנותקת מהווייתנו על הטוב והנורא שבה. הם הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בריש גלי בארץ ובעולם, אלא שהם "שמאל ציוני" בעוד שלאור הוא "שמאל פרו-פלסטיני", כלומר גם כשהם מבקרים קשות את המדינה, יוצאים נגד הכיבוש והדיכוי, הם ממשיכים להיות פרו ישראלים לאהוב, לשנוא ולכאוב בו זמנית. תיאור השתתפותם ביריד הספרים בפריס מעביר את לאור על דעתו כשהוא מתאר את נסיעתם כ"מסע כריתת הלשון של המנוצחים" לא פחות ולא יותר.

יצחק לאור זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים העבריים ע"ש לוי אשכול, הזוכים בפרס מקבלים  מענק בגובה משכורת שנתית של מורה בעל תואר שני. את אחד הפרסים קיבל יצחק לאור בדצמבר 2000 בעיצומה של האינתיפאדה השניה. איני זוכר אם קיבל את הפרס ישירות מידיו של ראש הממשלה או מידי אחד מפקידיו, איני זוכר האם לחץ את ידם של כורתי הלשון, הסתפק בניד ראש קל או נעדר מהטקס בשל מיחושים. גם לא ברור לי אם טרח קודם לכך לקבל "חומר אלטרנטיווי" והאם עשה בו שימוש כלשהו בשעה שפלסטינים רבים היו נתונים באותה שעה ממש במצוקה גדולה.

אין לי כל כוונה להתפלמס עם מאמרו של עמית סגל המתפרסם היום יום השואה ב YNET. משום שהוא אינו ראוי לכך בכל אמת מידה. איני מתווכח עם בורות משום שהיא נסמכת על ריק. כמובן שלא הייתי משחית את אנרגיית ההקלדה, לולא העובדה שעמית סגל הוא עיתונאי, מגיש תכניות רדיו, כתב בטלוויזיה, כלומר  איש תקשורת המחזיק בעמדת השפעה ועיצוב דעת קהל.

כדאי שנזכור היטב, שמאחורי כתבות ומאמרים, מאחורי הסקירה והפרשנות בטלוויזיה, מעבר לקולו של מגיש התכניות הנחרץ, עומד לעיתים עיתונאי, שהוא אדם לא בוגר ולא בשל, שיודע לשחק במילים אבל הוא רדוד מאוד וצר אופקים.

המיתרים שנקשרים מהגשר אל התורן, בפרוייקט של הארכיטקט הנודע קלטרווה, בכניסה לירושלים, משווים לו מראה מרהיב. הוא משנה את צורתו בהתאם לזוית התצפית אליו. פעם הוא ציפור, ופעם הוא נבל ואפילו גלימת מלכות. אפשר להסיר את הכובע ולומר בפה מלא וואוו. איזה יופי לנו בעיר הענייה והדלה הזו, המרופטת, השלוכית שהפארטש חוגג בה – שתקוע לה נזם זהב באפה. אז למה היו צריכים היום המרושעים לקלקל הכל ולהודיע, שנמצאו סדקים בריתוכי התורן. מה הם מדקדקים בציציות קוצו של יוד, כולה סדק של כמה סנטימטרים. אחד מהנדס עלום שם, הזהיר שדרכו של סדק קטן להפוך להיות לסדק גדול, ואחר אומר שהוא לא היה לוקח את הסיכון לעלות על הרכבת שתנוע על הגשר. ובמחשבה נוספת, מה נפלא יהיה שבכניסה לירושלים הבירה, שחולקה לה יחדיו, יעמוד לנצח תורן שמיתריו ישאו גשר ריק. שהפרוייקט הזה יהיה פלופ אחד גדול, שלעולם לא תסע עליו רכבת. שיהפוך להיות לפסל היקר ביותר שהאנושות אי פעם בנתה, מגדל בבל דירושלים, הפיל הלבן ביותר בהיסטוריה. מכל העולם יגיעו מאות אלפי תיירים לראות את שיא השיאים – את אחד מעשרת פלאי תבל, ונציה תתרוקן, מלונאי פריז יקפצו מהאייפל, הביג בן יתייבש, דיסנילנד תהיה שממה, שף סטפן יאכל חצץ, – כי כולם יבואו לירושלים לראות את הפלא-פלופ, כמו שנאמר כי מציון יצא תורן.

שלומי שבן שר "וכל העיר שקיעה וכל העיר רחוב" כשקולות נפץ וירי עזים נשמעים מכיוון גן המשחקים. דממה בת שבע שניות מופרת מרחוק, בקול פיצוץ עמום ואחריו צרור קצר והחלטי, הצד שכנגד משיב מיד בצרור ארוך ועצבני, תמות נפשו עם פלישתים ומסיים ברימון. אני שומע קול סירנה עם פי ג'יי הארווי ב "To talk to you" , אמבולנס או רכב אחר של כוחות ההצלה. ממש כאן בעיקול הרחוב או מאחת החצרות הסמוכות, מישהו השליך מטען, ונמלט. מעט עוברים ושבים פוסעים, נראים כמי שאינם שומעים את קולות המלחמה. שתי מכוניות מתנהלות במעלה הרחוב לאיטן בחלונות מוגפים,- בראשונה משפחה שלווה מתנמנמת, ובשניה גבר משופם ואישה עטופת ראש, מחרוזת ענברית תלויה על הראי בחזית, מסמנת זהות. על גג שטוח צלף שחור סוחט שתי יריות צפופות ומיד נעלם. לוח ברזל גדול נופל ברעש רע. פי ג'יי קורעת לב עם ה "Oh God I miss you" שלה. המכולתניק המוזנח, מכניס פנימה את ארגזי הירקות והפירות, – סוגר מוקדם. שריקה. נפילה. שלושה חיילים נמוכי קומה הולכים לאורך הגדר, אחד מהם מבקש "די, די", חוצים את הכביש בריצה שפופה ומתגלגלים לתוך מגרש החניה הריק, מרססים לימין ולשמאל, אחד מהם צועק "תפוס עמדה", השני קובע "אני המפקד", "אמרתי לך מאנייק. זה, מאנייק זה". השלישי מתיישב "די, די, לא יכול לא יכול" "אין לא יכול יש לא רוצה" "לא רוצה. טוב, לא רוצה". שני פיצוצים רחוקים ועוד יריה בודדת "ההומור שלנו מידרדר"  קובע שלומי שבן. גם השמחה מאוד הדרדרה, מאוד.

העתיד שלנו זה יפן. נוכל לקדם את האינטרסים המשותפים לנו וליפנים. הוא יחתום על כמה הסכמים כלכליים ואולי גם על אמנה משותפת הקוראת לגילגול הסושי בעולם לכיוון ירושלים.

אחרי שדו"ח וינוגרד נילמד היטב, המלצותיו יושמו, הופקו הלקחים, תוקנו הקילקולים ומעולם מצבנו לא היה כה טוב, הגיע הזמן לטוס ליפן.

תשננו את זה היטב – יפן ! זה העתיד שלנו. הכי חשוב – יפן.

מנהג נקמת הדם, אינו בא לישב סכסוכים אלא להנציח אותם. בני משפחתו של הנרצח נדרשים לגאול את דמו של יקירם באמצעות הריגת הרוצח. אורית קמיר אומרת שמדובר במעשה שמטרתו לגמול ומניע אותו "חוב של כבוד".
חיסולו בדמשק של עימאד מורנייה יגרור בעיקבותיו מעשה גמול חמור עוד יותר, וכך תמשיך שפיכות הדמים לקלוח בסכסוך במזרח התיכון. בישראל נשמעים קולות של שביעות רצון, אנחות נקמה ותחושה של קימום הכבוד שנרמס. אלא שנשאלת השאלה עד מתי. עד מתי ימשיך מסע ההרג והרצח ? כמה דם עוד יוקז ? למי יהיה העוז לקום ולומר שהוא לא משחק יותר. מתי יקום מנהיג בישראל שיאמר, שלמרות שהיכו בנו והרגו בנו, אנו מחליטים באופן חד צדדי לחדול מגאולת הדם ?

אחד מהטיעונים המושמעים כנגד הידברות עם החמאס היא שהחמאס לא מכיר בישראל. בוא נניח לרגע שמתקיימת פגישה בין נציג ממשלת ישראל לבין נציג החמאס – עם מי חושב נציג החמאס שהוא נושא ונותן ? עם נציג ממשלת פולניה ? בוא נניח שנציג החמאס ונציג ממשלת "פולניה" מצליחים לחתום על הסכם הפסקת אש, ונניח שההסכם נכנס לתוקף וירי הקאסם על הנגב המערבי נפסק – האם באמת ישנה לנו, שנציג החמאס חתם על ההסכם עם נציג ממשלת "פולניה". לעזאזל "פולניה". ויותר מכך, אני מצהיר בזאת שמכיוון שלנציג ממשלת "פולניה" קשה מאוד לחתום על הסכם הפסקת אש עם נציג החמאס שידיו מגואלות בחומוס, אין כל בעיה להחליט שהחמסאי הוא בכלל נציג "מונקו" וכך יחתם לו הסכם בין "פולניה" ל"מונקו" ובשדרות אין קאסם והשעמום הורג את כולם.

את הסיכוי להגיע להסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס ניתן להעמיד למבחן אך ורק אם נענה להזמנתם, -נשב ונבוא איתם בדברים. כל הפסקת אש כדאית לנו משום שהיא החלטה בכיוון הנכון. אם שני הצדדים ישמרו על הפסקת אש נוכל להתייחס אליה כאל בסיס לבניית הסכמות נוספות (הנה, לא כתבתי את המילה המלוכלכת "שלום") . ואם המשא ומתן ייכשל נוכל לומר שהמונקואים הם מנייאקים והאחרונים יגידו שהפולנים הם כרגיל פולנים. ולהיפך.