Sub Stance

נדמה ששנות אור מפרידות ביננו, שאנו חיים בעולמות שונים וליתר דיוק עולמות הפוכים. לפעמים אני מתבונן בהם בהשתאות, אולי גם ביותר משמץ של מיאוס שאנו החילוניים סיגלנו לעצמנו, מתקשה לבודד אחד מהם מההמון לבוש השחורים ליחד אותו לעשות אותו אדם ולא חרדי. אך הם כה דומים בעיני זה לזה, לא רק בלבושם ובזקניהם אלא גם בתנועות גופם. האם הם תמיד ממהרים נבלעים, או שאני הוא זה שחולף על פניהם ונוטה להטמיע אותם בתוך המוניותם ומטשטש את המבדיל בינהם. איני מצליח להיזכר שהיה לי אי פעם מכר חרדי שלא לדבר על מכרה חרדית. האם זה בכלל יכול להיות שלאישה חרדית יהיה ידיד כמוני ? לפעמים אני יוצא לטיול רגלי בשכונותיהם ומרגיש זר ומוזר, – ילדיהם מתבוננים בי בעיניים פעורות כאילו הייתי דוגמית ל"ערב רב". שם בשכונותיהם המגובבות אני מדמה את עצמי צועד ברחובות של עיירה יהודית בפולניה, שבה חיו אבות אבותי, מטייל שעה קלה לאחור במכונת הזמן. המשיכה שלי אליהם היא סקרנית אבל לא רק. יש עוד משהו עלום ולא מובן. איזה חוט דק מאוד, ישן נושן, שמחבר אותי לשם. האינטרנט מאפשר הצצה נוספת לתוכם. בתחילה הרגשתי שאפילו שפה משותפת אין לנו, שהעברית שלנו שונה, ואז הרשתי לעצמי להבין שיש ביננו גם קווי דמיון. הנה שני קטעי וידיאו, בראשון מדבר ר' שייע על סוגיות חינוך, הקשבתי לו קשב רב, והצלחתי לא רק להבין אותו אלא גם להכיר בעובדה שמשפחות חרדיות מתמודדות עם דור חדש של ילדים בדיוק כמונו, שמה שעבד פעם, שוב אינו עובד היום. ששיטות החינוך הישנות שוב אינן יעילות, שגם אצל ההורים החרדים יש משבר סמכות וכנראה גם מבוכה רבה. ר' שייע (ר' יהושע פינק) הוא אדם שמקרין חום אנושי ותבונה ואומר דברי טעם. זה הקטע הראשון. הקטע השני הוא קטע שבו מופיעה דמות שנקראת "המשפיע החסידי הגרצ"מ" הלא הוא ר' מאיר צבי זילברברג. הגרצ"מ "המשפיע" כשמו כן הוא,- תפקידו הוא לעורר ולהלהיב לדבר תורה, הוא נותן הופעה, והמופע שלו הזוי לחלוטין, הכלאה של פורטיס וג'ו קוקר בימיהם הטובים. נסו לרגע להתבונן בו ללא המדים החרדיים, אחר כך, נסו לסגור את הווליום ולצפות רק בתנועות הגוף שלו, דמיינו אותו בג'ינס ובטי שירט עם מוסיקה אלקטרונית. כן אני בהחלט יכול לראות אותו על במה חשוכה, מתודלק היטב ומחובר רק לעצמו ולגיטרה שתלויה עליו בטריפ אינסופי כשסביבו קהל צעיר שקופץ נלהב. אז הנה הקטע השני.

"שן שן צריף ישן" מנגן אקורדיון ירושלמי שיוצא פעם בשנה מתוך תיבתו בארון. "אם עוד עומד הצריף הישן \ אם עוד יש מטפס על הקיר" שרים כל שנה מחדש, כל שנה מחדש להסיר את האבק מעל הצריף הישן, להנשים את הזכרונות המתוקים לערב אחד, ולהניח להם לנוח בשקט על משכבם עד השנה הבאה. "חלונות מגשם סתיו רטובים \ מסתכלים בך כל הליל כל הליל". יש להם סדר לשירים, הם ניצבים כמו חיילים במסדר מחכים לתורם, והם ענוגים ומצועפים, מרעידים לרגע אולי מצמררים, מעלים תמונה דהויה ועוד אחת. "צמתך על הגב". הקולות נעשים חרישיים וותרנים מפויסים משנה לשנה, הלוחמים עייפו, שדות הקרב מלאו נדל"ן ויקבנו יין. האקורדיון שפעם קיפץ ודילג והרנין וחיצצר,- כבד, לאה ועצוב. מאוד "שן שן צריף ישן", מאוד "חורק פה דיאז על הציר". נשמע שפחות אנשים באו, כמה טלפנו ואמרו שהחליטו להישאר השנה בבית, אחרים לא היו צריכים, היה ברור שלא יבואו. אלה שהתאספו בסלון ועלו מתנשפים לקומה השלישית גיחכו איך בנו פעם בלי מעלית ובלי גאקוזי, התיישבו סביב מדורת הפיצוחים ועברו יחד שיר שיר, הקפידו על "יפי הבלורית והתואר", פה ושם ויתרו על בית או התערסלו על הקול השני. "בך עברו בצעדים זהירים \ חלומות הרקומים חוט זהב". מנגינות ענוגות ומילים שהתרוקנו מתוכן. כמו שדרת אקליפטוסים שהכביש שעבר בתוכה הועתק לתוואי אחר, והיא נותרה במקומה שכוחה ומאובקת, לא מובנת לעד, כך המילים המושרות שרידים מימים אחרים, משפה אחרת, מנופי נפש שנכחדו. "שן שן צריף ישן".

החיים באחד מרחובות ישראל נעשו "קשים מנשוא" מייללת אחת הדיירות. באותו רחוב היוצאים והנכנסים עוברים מסכת יסורים, ממש כמו "גטו" נראה בעיניה הרחוב ההוא. – נרמסת בו הצמחיה, אנשים מדברים שם בקולי קולות במכשירים הסלולריים ומחטטים לא עלינו בפחי אשפה. לפעמים ההם החצופים חוסמים, ככה סתם בצהרי היום את הרחוב, יש בו אנשים הפונים בשאלות אל העוברים ושבים  ממש מתחקרים אותם כאילו שהם חשודים לדבר עבירה. בלילות דולקת ברחוב התאורה והיא חודרת עד לחדרי השינה. באותו רחוב, הפסולת רבה ועולה ממנה פיכס ריח של צרכים.

נשמע נורא. עולם שלישי. הזוי. רחוב שכל בר דעת הגון עם אמצעים פנויים היה רוצה רק לברוח ממנו, ויפה שעה אחת קודם. האם אחרי שכתבו על הרחוב הזה בעיתון ירדו מחירי הנכסים הממוקמים בו ? והדיירים האומללים יפגעו גם בכיסם ? מי בכלל מוכן לגור ברחוב שעולה ממנו ריח של צרכים, שאנשים לא מנומסים מסתובבים בו ובחצרותיו הלוך ושוב, מלהגים וסורקים במבטם את עוברי האורח התמימים ? אולי ראש הממשלה. הכל כתוב בעיתון.

אם יש לך אבא או אמא, סבא או סבתא, או קרובים ניצולי שואה, ואם הם השתתפו בסקר שערכה לאחרונה הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר, קרא לפניהם את הגלויה שהגיעה השבוע לביתם, ובה מבשרים לניצולי השואה, שהלשכה לשיקום נכים "הפיקה לקחים" והחליטה "להמשיך להשתפר". בין היתר נכתב בגלויה:

"בעקבות המסקנות והתוצאות הגיע הזמן להתחדש, החל מתאריך 1.11.2009 הלשכה לשיקום נכים משנה את שמה ומרעננת את פניה. מעתה השם שלנו הוא – הרשות לזכויות ניצולי שואה".

ועוד שני דברים חשובים מאוד שישמחו את ניצולי השואה – שלרשות לזכויות ניצולי שואה מה שהיה פעם הלשכה לשיקום נכים יש גם סמל חדש ומסרים חדשים. –  "מסרים המשקפים את הרצון שלנו לעשות למענכם…" בלה בלה בלה… הנה שלושה מסרים לדוגמא "בזכותך אנחנו מתחדשים" "הבית לזכויות שלך" ו-"לדעת זו הזכות שלך". כן, שמעתם טוב "בזכותך אנחנו מתחדשים" – או בשפה פשוטה יותר על חשבונך חוגגים, הפכו סתם לשכה מרופטת ומיושנת לרשות ! ולרשות יש לוגו חדשני ואף הגדרה מחדש של חזון. – מתקשים להבין ? אז ככה, מישהו עדכני ומצוי בעניינים ערך מיתוג ללשכה לשיקום נכים, והכל על חשבון התקציבים לסיוע ולשיקום ניצולי השואה הנזקקים. ואם אבא או אמא, סבא או סבתא או קרובים אחרים שלך, שעברו את השואה, מבקשים לדעת מה ? כמה ? ואיפה הזכויות שלהם ? אז הלשכה לשיקו… סליחה הרשות לזכויות ניצולי שואה עונה: אנחנו "הבית לזכויות שלך" – הזכויות שלך אצלנו בבית, הבנת ניצול ? ואל תשכח, רק בזכותך אנחנו מתחדשים.

"הרב הראשי לישראל, יונה מצגר התייחס הערב לטרגדיה של משפחת רמון וקרא לעם ישראל לעשות חשבון נפש. לדברי הרב: "זו טרגדיה עצומה עבור כולנו. בן שהלך בדרך אביו וביקש למסור את נפשו למען עמו וארצו, נהרג באופן מחריד שכזה הוא קרבן ציבור. משפחת רמון לקתה בכפליים ועל כולנו לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכינו. אני פונה לכל יהודי שעיתותיו בידו להקדיש לימוד משנה לעילוי נשמת אסף בן אילן…" מבזקים נענע 10.

כל כך נמוך שכל מילה מיותרת. ואולי בכל זאת מילה אחת לכבוד הרב הראשי יונה מצגר : בוז.

איזה שבוע !
נו ? ראיתם מדינה עם שבוע כזה ? עונת המלפפונים ?
מבתר הגופות, השוודים וקציר האברים, רצח משכירת הדירה, הדחת מורן מזוז, הכספומט של אשכנזי, בולט מאה, השתלחות הרב עובדיה על בית המשפט , דודו טופז – ההתאבדות, בולט מאתיים, השורטס של הגב' אובמה, שפעת החזירים, דודו טופז – הלוויה, הניצחון של מכבי חיפה, לא מספיק ? היינו יכולים בשארית כוחותינו לשאת, לחרוק שניים ולגמור את השבוע איכשהו על ארבע ! אבל אז הגיעו הצהרות בוגי (הוירוס) שיצאו מהקשרן ולא הובנו ! והנזיפה ! וזה כבר מעל לכוחות בן אנוש מצוי. הכל, הכל היה אפשר איכשהו, אבל בוגי ? זה היה כבר מעל ומעבר, הרס אותנו היעלון. 

זה לא באמת. זה לא יכול להתרחש במציאות. לא השבוע, כאשר הקטל בדרכים נמשך. אתה קורא את הידיעה ואתה אומר לעצמך, כלומר אני אומר לעצמי, לבדוק טוב טוב את התאריך, אולי היום הראשון באפריל. אולי זה בכלל עיתון שנכתב בשיא עונת המלפפונים על ידי יוצרי הסדרה הנהדרת "פולישוק". אולי עוד תבוא הכחשה מלשכת השר, משהו בסגנון שזו עוד מזימה של השמאל. עוד הכפשה של שונאי הליכוד. אז תשפשפו טוב את העיניים. שר התחבורה של ישראל מריץ את פרוייקט הדגל החדש של משרדו: החלפת השלטים בדרכים מכיתוב באנגלית ובערבית לכיתוב בעברית. לא עוד Jerusalem אלא Yerushalyim וקוראי ערבית בהתאמה, ישכחו מאל קודס ויתחילו להתרגל לקרוא "ירושלים" באותיות ערביות גאות. אתם תמשיכו לסכן את עצמכם יום יום בנהיגה לצד כלי רכב שנהגיהם בפסילה או בשלילה, ולשמוע על חבורות צעירים שתיינים שמשתוללות בפול ווליום עד שמתרסקות לתוך מכוניות חפות מפשע. תמשיכו להתחלחל מעוד כמעט תאונה אווירית, שהיתה יכולה להימנע אם בנתב"ג היו אמצעי בטיחות שנהוגים היום בכל שדה תעופה בכל מדינה מתקבלת על הדעת. אין לכם מה לחפש אצל שר התחבורה החדש, הזוטות האלה הקטנות לא יזיזו אותו ממבצע יהוד השלטים. מאות ההרוגים בכבישים הם מעתה קרבנות שיפלו על קידוש הפנטזיות הקולוניאליות של השר. ועוד לא כתבתי מילה על המשמעויות החברתיות והמדיניות שיש בניסיון לשעתק ולשכתב מחדש שילוט שמות ערים וכפרים, לזלזל בשפות האחרות ולדכא מורשות אחרות. חשבתם שלא יכול להיות יותר גרוע משאול מופז ? אז קבלו את שר התחבורה ישראל כץ.

איך שכולם מתמוגגים התינוק גיהק ! הוא סיפק את הסחורה. אפילו הדוד העשיר באמריקה שבע רצון. באו גם הסב והסבתא והדודים מכל רחבי הארץ, באו מכרים וחברים שכנים וידידים כולם התאספו וישבו סביבו. המצלמות צילמו והמיקרופונים קלטו בשידור חי. ימים דיברו על זה, היו כאלה שאמרו שהתינוק לא יגהק ממש, יכול להיות שתצא לו איזה גניחה דמוית חצי גיהוק, מנגד היו אחרים שאמרו שהוא יפתיע את כולם ויגהק בפה מלא כמו גדול. הדודות מהצד השני אמרו שהן כבר מכירות אותו ואין להן ציפיות לגיהוק, התינוק הזה לכל היותר יפריח נפיחה גדולה, אבל גיהוק הוא לא מסוגל לספק. התינוק הזה לא בנוי לגיהוקים. וכך כולם התאספו ולבשו את מיטב מחלצותיהם, ונעלו את מיטב מנעליהם, הדודות ביקרו לכבודו במספרות ועשו מניקור ופדיקור. הדוד אודי לא הגיע הוא היה בחו"ל אבל אמר שלדעתו יהיה משהו מעורפל עמום ומוכחש. כשהגיעה השעה, כולם ישבו מתוחים, מחאו כף, קמו לכבודו והתיישבו לכבודו ונשענו זקופים ומתוחים על מסעדי כסאותיהם. התינוק היה צח וענוג, מאופר וחגיגי כפי שלא היה זמן רב. קצת התרגש וניכרה בו גם מתיחות קלה. הוא השמיע את כל ההגיים השחוקים המוכרים ובין לבין היה גרעפס קטן. היו כאלה שאמרו שהוא לא ממש גיהק, שהוא יצא ידי חובה, אבל גם אלה וגם אלה מודים שיצא לו גרעפס. אכן נפלט ממנו גרעפס, גם אם הוא לא גיהק בדיוק שתי מדינות לשני עמים, גרעפס היה. איזו הקלה.

ההתנדבות היא התנהגות אנושית הנתפסת כערכית. יש בנדיבות, בעשייה למען הזולת, שלא על מנת לקבל שכר , כדי להדגיש את החלקים הנשגבים שברוח האדם, – המתנדב זוכה על כן להערכה ולכבוד. בעידן שבו בני אדם נמדדים ונשקלים בהתאם להכנסתם ולעושרם, ניתן להעריך שבעתיים את האדם הנותן מעצמו מרצונו החופשי למען הזולת וללא תמורה.

שימוש ציני, שעושים המעסיקים בהתנדבות, בעיקר במגזר הציבורי, יש בו כדי לעורר מחשבה שנייה.

מעסיקים מנצלים את כוח האדם המתנדב על מנת לא להעסיק עובדים בשכר. מקומות עבודה שמפטרים עובדים מקבלים במקומם מתנדבים. יש מעסיקים שמפטרים עובד או עובדים מתוך ידיעה מוקדמת שאת מקומם ימלאו מתנדבים. כך קורה שההתנדבות פוגעת בתעסוקה ומגבירה את האבטלה. מכיוון שכוח האדם המתנדב אינו תמיד מקצועי ואינו חייב להיות בעל כישורים מוכחים, הרי באותם מקרים שבהם המתנדב ממלא את מקום איש המקצוע עלולה להתרחש פגיעה באיכות השירותים או המוצרים המסופקים. יש ארגונים הממליצים למובטלים להתנדב על מנת להתמודד טוב יותר עם משבר הפיטורין והאבטלה. בכך נפתח מעגל שני, שבו פרדוקסלית, המובטל שפוטר ושאת מקומו אולי ממלא מתנדב, פונה בעצמו להתנדבות ובכך הוא עצמו חוסם משרה, שבתנאים אחרים המעסיק היה נאלץ לשכור עובד על מנת לאיישה. ישנם כאלה הפונים להתנדבות כדי להיות סמוכים לשעת הכושר בו תזדמן להם משרה בארגון או במוסד בו הם מתנדבים. עולה שאלה האם "מתנדבים" אלו הם בכלל מתנדבים ? או שבעצם אלה הם עובדים ללא שכר הממתינים להזדמנות תעסוקתית בעמדה טובה.

ארגונים גדולים ומבורכים (מד"א, על"ם, יד שרה, ער"ן ואחרים) מעניקים שירותים חיוניים חשובים באמצעות כוח אדם מתנדב בשעה שמובטלים מחפשים עבודה על מנת לפרנס את משפחותיהם.

שימוש לרעה שנעשה בכוח אדם התנדבותי פוגע בערכה של ההתנדבות ובתרומתה לחברה, ואולי גרוע מכך – במקום שההתנדבות תתרום לרווחת החברה היא הופכת להיות גורם שפוגע בתעסוקה וברווחת משפחות המובטלים. בתנאים אחרים ללא כוח האדם המתנדב, יתכן שהמעסיקים היו בסופו של דבר מעסיקים עובדים.

ערב יום השואה.

בגן סאקר, משפחה חרדית מכונסת סביב המנגל. אין לי בעיה עם זה. לא כל אחד מציין את יום השואה. יש כאלה ביננו שיום השואה אינו יום בעל משמעות כלשהי בחייהם. באמת שאין לי בעיה עם זה. אבל יש לי בעיה קלה עם זה, שכשאני נוהג בשבת במכוניתי יש כאלה הצועקים לעברי "שאבעס !". שהדרישות לסובלנות הם תמיד מצד אחד, ושהתנהגותי פוגעת ברגשותיהם, אבל לעולם לא להיפך.

מישל סיפרה לי שבעת שביקרה השבוע בתערוכת "עולמות הגוף" המוצגת במדעטק שבחיפה, ראתה שם את חה"כ , השר לענייני מיעוטים, הפרופ' אבישי ברוורמן.

בתערוכה מוצגות גופות אדם שעברו עיבוד המאפשר לצופה להתבונן באנטומיה, להכיר את גוף האדם ואת מחלותיו. כל הגופות נתרמו למטרת הצגתן בתערוכה על ידי האנשים בעודם בחיים.

הרהרתי ביני לביני, האם בעת שצפה בתערוכה, שקל אבישי ברוורמן אף הוא, לתרום את גופתו (אחרי 120 שנות חיים ארוכים וטובים) לתערוכה. אין ספק שגופו של ברוורמן כמו גם אישיותו עשויים מחומרים מיוחדים גמישים במיוחד, סתגלניים באופן מעורר השראה, שיש עניין רב ומקום להציגם לעין כל ולמען הדורות הבאים, שידעו אף הם כיצד בנוי אופורטוניסט משובח.

בבית הזונות שלנו לא סובלים שהאדמירל מבלה במועדון סטריפטיז. ככה זה, גם בבית זונות יש התנהגויות שאינן הולמות. זה לא שהתנהגות האלוף לא ראויה לגינוי ואולי אף נכון היה להראות לו את הדלת שמעליה כתוב "יציאה". אבל מה חשבתם שכאשר מסביב השחיתות חוגגת, אז דווקא המטכ"ל או הרבנות הראשית יהפכו להיות למעוזי המופת ? לא הגזמתם ? מי שחושב שלהתנהלות ראשי המדינה וחברי הכנסת אין השפעה על התנהגות עובדי הציבור והאזרחים טועה. לפרשיות כגון קצב, אולמרט, הירשזון, מצגר יש השפעות  על החברה הישראלית ומוסדותיה. הריקבון מתפשט, ככה זה, זו תכונתו, – וכבר נאמר  "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר". הרחוב הישראלי מעריך שנבחריו מושחתים שהם מנצלים את משרותיהם לקידומם האישי ולקידום מקורביהם. הביטויים "כולם גנבים" או "כולם מושחתים" נפוצים, ומבטאים הלך רוח מדאיג באשר לתפיסת רמתם המוסרית של נבחרי העם. ובאשר למפקד חיל הים, מעבר למה שכבר נכתב, מעציב אותי שאדם שהגיע לתפקיד כה רם באחד המוסדות החשובים במדינה, שיש לו השפעה על אנשים צעירים שסרים למרותו ונתונים לפקודתו, שאדם כזה עשוי מחומרים כאלה שמובילים אותו לבחירה מפוקפקת מעין זו, לבילוי במועדון חשפנות.