גם לי יש מה להגיד על חיים חפר

נכתב בתאריך 19 בספטמבר 2012 מאת משה קרון

חיים חפר ור"ש

ר"ש נשמתה עדן, לחצה על דוושת הגז במקום על דוושת הבלמים וכך הדהירה את הטויוטה שלה לתוך קיר החניון, משם הובהלה לבית החולים עם גב שבור וכאבים עזים. ר"ש לא היתה עשויה מחומרים כנועים, בפעמים הקודמות שבהם ריסקה את עצמותיה גילתה רוח לחימה וכושר התמודדות מפואר. את תהליך החלמתה עשתה בין היתר במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב, שם למדה לחיות בתוך סד שסייע לגבה הרצוץ להתאחות ולהרפא. יום אחד בעודה יושבת על מיטתה מעורטלת למדי, מנסה ליישר את הסד, לאלפו לחיות בשלום עם בגדיה, הבחינה בזוג עיניים מציצניות, בורקות, ממזריות שוזפות ללא חת את גופה החשוף. כעבור שעה קלה שב אליה הקבלייר והציג את עצמו "חיים חפר". הם החליפו מספרי טלפון, אך למיטב ידיעתי הפלמחניק הקשיש שהלך אתמול לעולמו לא עמד בתנאי הסף של ר"ש, שחלק לא מבוטל מהערכים המופיעים ב"מילון בן יהודה שטרסה" היו שגורים ביום יום של חייה.

אדוני השופט ושיר הפטנטים

בין השירים הרבים שחיבר חיים חפר נכנסו לפנתאון המשפחתי שלנו שניים "אדוני השופט" ו"שיר הפטנטים", כשהם משאירים על מדרגותיו את "החופש בבית הבראה", "שיר השכונה", "ערב במסחה", "אין כמו יפו" "זאת מרחוב פנורמה", "שיר הקטר" ועוד. השירים שאחי ואני בחרנו היו בדרך כלל אנטיסנטימנטלים ולא מצמררים. למרות ששירים רבים עבדו עלי כמו על בני דורי והפכו להיות אבני דרך לאורך חיי, הרי מה ששרנו אחרי לילי הסדר או באירועים משפחתיים היו אנטיתיזה – את "אדוני השופט" ואת "שיר הפטנטים". אנחנו בני העולים, הצברים שנולדנו כשעשן המשרפות המשיך לרחף מעל ביתנו בתל אביב, הסיפורים שסיפרו לנו בבית לא היו צ'יזבטים סביב המדורה, והספר שלנו לא היה "ילקוט הכזבים" אלא "ספר מלחמת הגיטאות".

נושאים: דיוקן מהיר | נכתבו 2 תגובות »
הפיצו את השמועה: Del.Icio.Us

נכתבו 2 תגובות לפוסט “גם לי יש מה להגיד על חיים חפר”

  1. גד השדה:
    19 בספטמבר 2012, בשעה 21:08

    כתבת את זה נפלא. בדיוק נזכרתי בזה היום.
    הטויוטה שרדה. היא לא..
    ג"ש

  2. משה קרון:
    19 בספטמבר 2012, בשעה 21:30

    תודה גדי, כל מחמאה ממך מרוממת את רוחי.





« הצעה לכתובת גרפיטי
ראיתי אותה, במו עיני, ביום שישי בלילה. »