נפילת הבויאבז
נכתב בתאריך 1 באוגוסט 2006 מאת משה קרוןהמפה הלבנה והגינונים הקטנים לא הצליחו להסוות את נפילת הבויאבז. זה היה מרק דגים מכובס עם כמות גדולה מאוד של זרעי תבלין תוקפניים, שניסו נואשות אך ללא כל הצלחה להציל את הכבוד האבוד של "מונא", השוכנת בבית האמנים בירושלים. ממול ישב זוג מותש, חמישים חמישים וחמש, החליפו מעט מאוד מילים, כל אחד מהם בהה בחלל המסעדה, וניסה למצוא נקודת אחיזה, משהו, רמז לימים שאינם עוד, גרגיר פלירט מזמוז קטן ליד העמוד. כלום. טומבה לה נז'ה. קמו הלכו. אפילו לא סידר לעצמו את השלייקס. כשמגבירים את המוסיקה מעמעמים מעט את האורות – רואים פחות שומעים עוד פחות. זה זמנם של החושים האחרים הריח, הטעם והמישוש. שתי הבנות (הקטנה – בעלת מחשוף גב עמוק, חגיגי, חתונתי, הגבוהה – בוגרת סדנת אסרטיביות) ביקשו לעבור מהעורף לעמדה קדומנית אל לב העשייה החברתית. המלצרית נשאה את שתי כוסות היין הלבן והובילה אותן אל היעד. הגבר שישב לבד ליד הכניסה, ממשיך לתקשר עם האורחים הקבועים. מעת לעת קם נעלם וחוזר. לא חשבתי שבלב ההסכמה הלאומית והאקטיביזם החברתי יפעל באין מפריע פושר, ואולי הוא בכלל סוכן סמוי שמחפש פרנסה, ברבוניה קטנה סרדין שדוף. מה צריך בסך הכל הבנאדם בשביל לחיות. אולי הוא סתם מתווך מוכר אינצ'ים למקומון. יאללה ביי, ביי.
בשמואל הנגיד פינת נרקיס מתגלים סדקים בקונצנזוס הלאומי "במלחמה אין מנצחים " בשחור מקלטים קרבי מצד אחד ו"די למלחמת האיוולת והרצח בלבנון" בלורד נשי, מורתי היקרה, מצד שני. וככה, בעוד ששמינו מכוסים בטילים תוצרת איסלאם ובמטוסי קרב נושאי פצצות חכמות על ילדים, מעיז מישהו לפנות אל העולם ולצרוח מלוא הגרפיטי "תראו אותי" ראינו אותך, ראינו. "אני חופשי !" עונה רעו כאח לו. היה, היו היו שני חברים, אחד חייל פשוט השני.
2 באוגוסט 2006, בשעה 7:56
אהבתי את זה.