Sub Stance

שלוש וחצי בלילה. חושך. קריר. גלגלי המזוודות שלנו הפרו את השקט בשביל המוביל מביתנו בירושלים אל הרחוב. המפגש עם השניים היה בלתי צפוי לחלוטין. אחר כך מטריד ומעורר מחשבות. דיברנו על זה אבל זה עוד עומד ומציק. תקוע בראש לא מרפה. גם כאן עכשיו, יום אחרי שהגענו ללונדון לחופשה קצרה.

באמצע הלילה פגשנו על השביל ששוחת שיחי לבנדר לאורכו, שני ילדים. הם נראו כאחים כבני שמונה ושש. בעוד כחמש שעות הם אמורים לשבת בכיתה וללמוד. ילדים בני גילם ישנים עכשיו. השינה חשובה להתפתחותם וגדילתם. ילדים לומדים טוב יותר אחרי לילה של שינה. אבל הילדים האלה היו ערים לחלוטין. הם היו ערים כבר שעה או יותר קודם לכן. הם פלטו איזה הימהום ברכה חטוף כשחלפו מהר על פנינו. יתכן שהמפגש איתנו הפתיע גם אותם אך הם המשיכו בדרכם. ואנחנו ? אנחנו גילגלנו את המזוודות אל הרחוב, אל המכונית בדרך לשדה התעופה.

עיתון ״הארץ״ הוא בעיני עוגן חשוב במדרון החלקלק שבו גולשת הדמוקרטיה במדינתנו. אי של נאורות ופתיחות. הוא לא נטול חולשות וחסרונות, אבל הוא יחיד מסוגו ויקר ערך. באמצעות עיתונאים מוכשרים הוא אינו מרפה ומעמיד שוב ושוב לדיון שאלות גם משולי חברתנו. עיתון הוא ארגון מורכב. הוא עושה דרך ארוכה עד שהוא מגיע לשולחננו. אין לי ספק שמערכת עיתון הארץ היתה מזדזעת אם היתה יודעת שבקצה מסלולו של העיתון אל פתח בית הקורא עומדים שני ילדים כבני שמונה ושש, בשלוש וחצי לפנות בוקר.

די מהר התברר לנו ששני הילדים הקטנים מחלקים את העיתון. איש מבוגר, אולי אביהם, נותר לשבת במכונית המוארת ברחוב, הוא שקד על גילגול העיתונים וקשירתם באמצעות גומיה. הכין בזריזות עוד ועוד עיתונים שהילדים יניחו על המרבד הרך בפתח הדירות בהן נמו משפחות שלוות את שנתן.

הכי טוב להפסיק כאן.

עוד יום של פירוק בית ההורים. שכבה אחר שכבה. הורי שאינם עוד בין החיים הגישו לי מתנות מעברי – מכתבים רבים, מחברות, עבודות בית הספר, יומנים, צילומים וציורים רבים. אני מתבונן במספר ציורים שציירתי לפני למעלה מחמישים שנה, לכל אחד מהם נשמר זיז תא במוחי. אין לי כל ספק – הם שלי. ידיעה פנימית בהירה שמעבר לחתימה הילדית המתנוססת עליהם. זה מרגש וגם מפתיע. למעלה מחמישים שנה שלא ראיתי אותם ולא חשבתי עליהם. ברגע אחד הם צצים ומתחברים ללא היסוס לתא מוחי זעיר פנימי, שהמתין לשליפה ולאימות. הם זכו לאישור ולרגע החיבור. סוג של גאולה.  יש גם תאים זעירים רבים שלא יזכו לרגע הזה, שימשיכו לנצור את הידיעה לעצמם, כחללית זעירה התקועה לעולמי עד בחשכה. יש חוויות שהזמן שחלף נותן להם נפח. מסייע לחבר אותם לתובנות עכשיויות. כמו פנקס נכה 3701. מבט ראשון בעטיפת הבד שלו אינו מותיר מקום לספק. חושף את מה שעבר במוחו של הפקיד שהיה אחראי על בחירת העיצוב.

תעודת נכה 3701

כשניסו לבדוק עם הצייר משה קופפרמן האם מקור הפסים בעבודותיו קשור לבגדי האסירים במחנות הריכוז וההשמדה, הוא התנער. קופפרמן ראה בפסים הבלתי נלאים דברים אחרים לחלוטין, את חייו בקיבוץ – מול המסגריה נוכח הגריל בחזית הטרקטורים, את "התקומה" שביום יום בשגרה.  אחרים מוצאים ביצירותיו של קופפרמן את הסורגים, הסודות המכוסים, כותנות הפסים ועוד.

משה קופפרמן

בחויה האישית שלי, פנקס נכה רדיפות הנאצים מספר 3701 הוא שיקוף דרך התבוננותו ויחסו של הישוב הותיק למעפיל, לניצול, לשה לטבח, לסבון. לגלותי. ביום שחרור המחנות הוא לבש את כותונת הפסים האופיינית, והישוב הותיק הצברי הגאה השאיר אותו כאן בבגדי השם. זו היתה נקודת מבט שיפוטית ומתנשאת. היתה בה האשמה – לא מרדתם, לא לקחתם את גורלכם בידיכם, באתם לכאן להיות לנטל עלינו. אימי סיפרה לי שאפילו בקרב בני משפחתה כאן בארץ הוטל ספק באמינות סיפורי השרדותה. אוד מוצל מאש היית וכך גם נשארת. ואולי, אם שרדת את התופת הזו אז אתה משת"פ כלומר קאפו יודנראט מלשין שוטר של הנאצים בעצמך. האם מאחורי גישה תוקפנית זו בצבצו גם רגשות אשם על אוזלת ידו של הישוב בארץ, שנכשל בקריאת תמונת המצב באירופה, שלא הצליח להגיב כראוי בזמן אמת נוכח העדויות והרמזים להשמדה ולשואה ?

במחנות הריכוז וההשמדה

ניצולי השואה היו חשודים ולא אמינים. הם נדרשו להביא לועדות עדים שיעידו בשבועה שאכן היו שם. למלא שוב ושוב לאורך עשרות שנים את אותם טפסים, ולחזור בפני הועדות הרפואיות על סיפור חייהם בשואה. לכן, כלל לא הפתיע אותי כשהכחשת השואה הפרטית של משפחתי התבצעה לא על ידי אחמדינאג'ד אלא על ידי "ועידת התביעות". אבי היה עובד כפיה במחנה קרשניק. עובדי וחוקרי ועידת התביעות לא מצאו במסמכיהם עדות לקיומו של מחנה זה. ולכן, ללא ניד עפעף דחו את בקשתו לזכות בפיצוי שניתן לפני שנים לעובדי הכפיה. האם חלק מארגונים  אלו שתיווכו בין הניצולים לבין משאבי הפיצויים והשילומים, ראו בניצול השואה מטרד ? – אבר מיותר במישוואה. אחרי שסיפקתי לועידת התביעות את כל ההוכחות (טלפון אחד ליד ושם) לקיומו של המחנה בקרשניק ולעובדה שאבי עבד שם בעבודות כפיה, לא זכיתי אפילו למילת התנצלות אחת.

כך, כשאנחנו מפרקים את בית הורינו ומסירים בעדינות שכבה אחר שכבה אנחנו ניפגשים שוב ושוב עם הדיה של המכה ה 81. עטיפה של תעודה אחת מפוספסת מספרת סיפור שלם.

שנה אחר שנה, תוקף פנקס הנכה 3701 הוארך בכל פעם בשנה אחת בלבד

היום יום שישי ה 14 ביוני, סמוך מאוד למועד נפילת 11 חיילי גולני באסון בית המכס העליון ברמת הגולן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, התקיים טקס הנחת אבן פינה למיזם תיירותי באתר בית המכס. היזם הפרטי התחייב להקים במתחם אנדרטה לזכר האחד עשר שנפלו. בני המשפחות השכולות, חיילי ומפקדי הפלוגה הוזמנו לטקס ובו נשאתי את הדברים הבאים:

כאן, מול בית המכס העליון, על האדמה השחורה הזאת איבדנו את חברינו. חיילים צעירים היו. חיילים צעירים נשארו. יעקב איטח, יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון, אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי, יעקב עזר, ניסים צאיג, אליהו קרן וגבריאל תמאם זיכרם לברכה, כה צעירים נפלו. מוות נורא ריסק אותם עד אבק. אנו חבריהם בפלוגה ד' מגדוד גדעון בחטיבת גולני, ראינו מול עיננו איך קרה הנורא מכל. איך אבדו חיים ברגע. איך האדמה פתחה כאן את פיה, ופיצוץ גיהנומי החריד את חיינו. גשם של אבנים שחורות ניתך על ראשינו והביא את הבשורה המרה – קץ חיים שלמים מלאי תקוות וחלומות של אחד עשר צעירים. מי שהיה כאן לפני ארבעים ושש שנים, ועמד כעד מול מראה המוות, שוב לא היה כמימים ימימה. לא נשאר אותו אדם. המראה שנצרב בזיכרון הטיל צל על החיים. צל שלווה בשתיקה בהשתקה מקוממת. הנהגת המדינה ששלחה את בניה להגן על גבולות הארץ, נסחפה בגל שכרון החושים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. דבר האסון הושתק. העובדה שאחד עשר חיילים נפלו ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, לא נעמה למנהיגות החוגגת והמתבשמת. דבר לא נכתב בעתון וידיעה לא שודרה בחדשות ברדיו. אחד עשר החיילים שנפלו היו כלא היו. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה, לוחמים ששיבה זרקה בשערם אומרים היום ולא נפסיק לומר : היינו שם ! ראינו במו עינינו את אסון בית המכס העליון. שמענו שוב ושוב את סיפור הטיפול הכושל במשפחות השכולות, איך קיבלו הודעות מגומגמות עם עובדות שיקריות על נפילת הבנים. משפחות שאיבדו את היקר להם מכל, נחרדו לגלות שהלוויה והקבורה התקיימה בלעדיהם. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה עומדים כאן מרחק של ארבעים ושש שנים לתבוע את עלבונן. עלבונן הוא עלבוננו. עד היום, כאן, במקום הנורא הזה בו נקטפו חיים צעירים אין ציון וזכר לאסון. אין לוח ועליו שמות הנופלים ותיאור נסיבות נפילתם. יזם, אדם פרטי המקים כאן מיזם תיירותי, בטוב ליבו, מרצונו ומהבנתו שאי אפשר למחוק את ההיסטוריה – את סיפור אסון בית המכס העליון מתולדות המקום, הוא זה שנטל על עצמו את ההתחייבות להקים אנדרטה לזכר אחד עשר חברינו. הוא ולא המדינה ששלחה אותם, ועל כך אנו מודים לו ומאחלים לו הצלחה. אנו חיילי ומפקדי הפלוגה נמשיך ללוות ולעמוד לצד המשפחות השכולות. נביא את סיפור נפילתם של י"א לוחמי פלוגה ד' בגדוד 13 של גולני באשר נלך.

קהל המשתתפים בטקס בבית המכס העליון 14-6-2013

דברים בשם חיילי ומפקדי פלוגה ד' גדוד 13 של גולני, בטקס בבית המכס העליון

דברים בשם המשפחות השכולות משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל, בטקס בבית המכס העליון.

שניהם עולים לאוטובוס מרמילוי. היא פוקדת "שב שם". הוא מתיישב. היא ממול עם העגלה. מכנסי הסטראצ' שלה גבוהים והחולצה פרחונית. פוקחת עליו עין. הוא בחאקי. הכל חאקי. גם המכשיר באוזן חאקי והשיניים. עור פניו דק. ברגע הראשון נראה בוהה, אחר כך נדלק זיק פרחחי. כשהיא מפנה את הראש אל החלון הוא מנצל הזדמנות ואומר לי : "אוטו יהיה לי כבר בגילגול הבא". מחייכים. היא מבינה שברגע של היסח דעת, כשמבטה נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לחלון, הוא כבר פתח את הפה. מזעיפה פנים. הוא מפנה את ראשו אלי, לא אומר מילה, העין הקשישה שכבר ראתה הרבה בחיים מפתיעה ושולחת קריצה. החיוך הקטן שלו סימן שקלט את הנהון הראש שלי.

אוטו כבר יהיה לי בגילגול הבא

רישום באייפד באמצעות אפליקציית Brushes

אוטו יהיה לי בגלגול הבא