Sub Stance

ראיתי אותו יושב בחזית חנות הספרים שטיין. היה לי ברור מה אני צריך לעשות.- שלפתי במהירות את המצלמה ולחצתי שלוש פעמים. חבל שלא הורדתי את החלון שהיה מאוד מאובק.  אני זוכר אותו מלא וחסון. לקחתי אותו טרמפ לפני שלושים ושתיים שנים מבית היולדות בהדסה עין כרם. אשתו ילדה באותו יום שבתי נולדה. בדרך דיברנו, הוא סיפר לי שהוא נשוי לבתו של שטיין. זו תמצית הכרותנו. ליד היכל שלמה נתתי לאוטובוס מפרקי להשתלב לפני. הנהג שמאחורי החל לצפור לעברי בטירוף. בתחנת האוטובוס מול מלון מוריה, עמד צעיר עם כיפה גדולה בצבע חום-אוקר והרבה ציציות, התנדנד בדבקות והתגרד. ילדה שהתבוננה בו זזה הצידה, התרחקה מעט. ברדיו עוד מישהו אומר משהו על אמי ויינהאוז. איך אוהבים אותה מאז שהיא מתה. הנהג שלפני  זרק מהחלון נייר מקומט לכדור, אני חושב שהוא אפילו לא הרגיש שהוא עשה את זה. מול בית מוזס שתי האחיות הקשישות פוסעות לאיטן. שין נכנסת כמו כל שבוע לויקטור לשלוח טופס רגיל. הרוח הזו שנושבת לכל הארץ מרוטשילד מפיחה תקוה. מישהו אמר בבוקר שיותר כבר לא נהיה מה שהיינו.

אנוכי הגדרה מתוך מילון אבן שושן

"אגואיסט, האוהב את עצמו במידה מפרזת מבלי להתחשב כלל בזולתו".

אחרי כל השנים האלה של עבודה קשה והשקעה מופלאה של צוות, שהיה מוכן ללכת איתך במדבר הצחיח ולהקים מרכז טיפולי- התפרסם המכרז. ואחרי שנאחזנו בציפרניים, והמשכנו לטפח את המקום שלנו מתוך הכרה בחשיבות הטיפול בבני נוער וצעירים שהתמכרו לסמים ולאלכוהול, והכרה בנחיצות קיומו של השירות הציבורי לטובת האוכלוסיה המוכה, אחרי כל השנים האלה של עבודה סיזיפית בימים ובלילות, אתה קם יום אחד ונדרש להתמודד במכרז. לא סתם מכרז – מכרז של להיות או לחדול. אם תזכה תמשיך, אם לא תזכה במיכרז – שלום לך. גמרנו. כמו בתכניות הריאלטי, ככה גם בחיים, רק אחד זוכה והשאר מודחים. וכל זאת למה ? כי יש במדינה חוק וסדר ויש גם "חוק מכרזים", כי אנחנו חיים בחברה שחרטה על דיגלה "הפרטה". והמדינה החליטה ש 23 המקומות שיש היום לגמילה לבני נוער וצעירים (16 במג"ל בירושלים ו 7 במלכישוע בגילבוע) בישראל, יאוחדו למרכז ארצי אחד, ועליו יתמודד כל מאן דבעי. כן כן, לא טעיתי, בישראל יש היום 23 מיטות לגמילה לבני נוער וצעירים לא יותר. אחד או יותר משני המרכזים הפועלים היום ומגישים שירותי גמילה לבני נוער, אחד מהם או שניהם יסגרו את שעריהם וישלחו את כל עובדיהם הביתה, יחד עם הניסיון שנצבר, ההשקעה שהושקעה – את הכל ישליכו לכל רוח. איני מומחה לחוק המכרזים ואיני מבין בהפרטה, אני רק יודע שאי אפשר לקחת את כל הניסיון, ההשקעה, מסורת העבודה, את כל מה שעשית במשך כמעט שני עשורים, לכמת או להציג אותו באופן שמייצג את עבודתך ואת רוחה בתוך הטפסים היבשים של המכרז. ואחרי כל השנים הארוכות האלה, אתה צריך למלא את עמודי המכרז ולעמוד ב"תנאי הסף", לחזר על הפתחים ולבקש ממי שמכיר את עבודתך לכתוב עבורך המלצה שתצורף למכרז…ובאמת האנשים שפניתי אליהם היו נחמדים ונעתרו ברצון לבקשתי. המעטפה שולשלה השבוע לתוך תיבת המכרזים, ואנחנו מרגישים איך מגמדים מפעל חלוצי והופכים אותו למעטפה חומה שתכריע את גורלו.
גם אם נזכה במכרז, קשה יהיה להיפטר מהתחושות הקשות של חווית המכרז.