שיח לוחמים מס' 6
20 במרץ 2009זה מאוד יפה שלוחמים מדווחים על התנהגות מחפירה ואכזרית של קצינים וחיילים במבצע עופצת ירוקה. זה מאוד מחמם את הלב שיש ביננו בעלי מצפון, שאנחנו עדיין אמונים על ירי ובכי, שנותרו בנו שרידי יפי נפש. מבלי לדון בשאלת "הצורך" לצאת למלחמה זו או אחרת, הגיע הזמן לסתום את הגולל על מושגים כמו "טוהר הנשק" "כיבוש הומני" "מלחמה צודקת" "לא משאירים פצועים" "דוגמא אישית" "אחרי" "חברים לנשק" וכיו"ב. יש לומר בפה מלא: מלחמה היא רוע, אין בה צדק ואין בה חמלה. המלחמה היא לא רק ביטוי לקוצר ידם של הפוליטיקאים, אלא מתן דרור ליצרים האפלים וההרסניים של האדם. כשמדינות מחליטות לפתור סכסוך באמצעות מלחמה, הן משלחות לשדה הקרב את היצרים התוקפניים, את אבדן העשתונות, הפחדים והבהלות הגדולות ואלה מוצאים את ביטויים במעשי זוועה, רשעות, בהרג והרס. ומעבר לכך, המלחמה אינה מסתיימת לעולם, – לדורי דורות ממשיכות המלחמות להתנהל בתוכנו, למרות שהפוליטיקאים ושרי הצבא הכריזו על סיומן, ערכו מצעדי ניצחון והעניקו אותות גבורה והצטיינות. על אפם וחמתם וללא פקודתם, ממשיכות חטיבות חסרות דגל ומבנה להכות להרוס, לכאוב וליילל. חייילים אלמונים שפשטו את המדים ממשיכים ללחום מאחורי תריסים מוגפים, ברחובות, בסמטאות ועל הכבישים. יום יום, בגסות רוח, באלימות, בוונדליזם, בזעם בכעס, בשנאת האחר, הזר והשונה, באיבה יוקדת או עצורה. אך גם בכאב נורא, כשהם נכי גוף ונפש – הלומים, פגועים, צרובים לנצח במראות הזוועה השבים ומוקרנים מולם בימים ובלילות, בזכרונות שאינם מרפים ובבעותי לילה. כל מלחמה בונה את גרעין המלחמה הבאה, שתיתן שוב דרור ליצרים האפלים, תחפש מזור לכאבים הבלתי נסבלים, ובאותה עת גם תפיץ באוויר את זרעי המלחמה הבאה.
