השתיקה נסדקת
7 באוגוסט 2008טלטלה בעקבות פרסום הכתבה אתמול במעריב.
ו' צילצלה. מתנצלת שמטרידה אותי. אבל אני כמו אח שלה. התמונה של אחיה מופיעה עם כל האחד עשר בעיתון. וגם בעמוד הראשון. "ארבעים שנה מאוחר מדי" אני אומר לה, "תמיד שראיתי חיילים עם התג של גולני אמרתי זה הילדים שלי האחים שלי הרגשתי". ושוב היא כואבת את הזלזול במשפחה את השקרים שפיזרו. אני מספר לה שוב את הרגע ההוא, את המוות שחיכה חמש דקות מאיתנו. "אני שמחה שנשארת בחיים" היא אומרת לי. אני שומע את הבכי שלה שאחיה לא היה בר מזל כמוני. הבוקר ג' מתקשר ואומר לי "כל הזמן אני מרגיש אשם שנשארתי בחיים, נשארתי במקרה בחיים", עד היום הוא ישן עם תרופות. והפחדים והחרדות כל החיים. "זה הולך איתי כל החיים. אתה היית הבכיר" הוא פונה אלי "ואני שואל אותך מה לעשות, מה יותר טוב בשבילי, אולי לכתוב את העדות שלי שכולם ידעו את האמת ? " אני אומר לו שהשנים חלפו, והאמת של כל אחד שונה והזיכרון האישי כתב את עצמו שוב ושוב לאורך עשרות השנים, והאסון נכתב מחדש אצל כל אחד מאיתנו. אלוף הפיקוד מת והמח"ט מת והמג"ד בטח כבר סנילי והמ"פ במזרח, וגם הוא היה אז כה צעיר, והגירסא שלו עומדת מול הגירסא של המג"ד. ואת שנעשה כבר אין להשיב לא את ההתנהלות האכזרית, ולא את ההשתקה, ולא את הניסיון להעלים את האסון. כאלה חצופים ואטומים היו, שחשבו שיש בכוחם להשתיק את מותם של אחד עשר חיילים. שיש בכוחם לאייד אותם. כך רכבו באותם ימים על גלי הניצחון המפואר, ישבו על פסגות משכרות, ושרו את שירי הצבא המהולל והציאו לאור את אלבומי הניצחון "נאצר מחכה לרבין אי יא יא יא אי". לא היתה להם כוונה, לתת לאיזה כיתה טירונית מפלוגה ד' בגדוד 13 של גולני שהתרסקה לחתיכות קטנות קטנות, להשבית את תרועת הניצחון "את שארם א שיך חזרנו אליך שנית". וכל כך קל היה אז לעשות זאת. – כי כולם צייתו, ואמרו אמן, ויישרו קו. השתיקה החניקה את הכאב וייבשה את הדמעות. הכאב נשאר חנוק ויבש ורק השתיקה נסדקת.
האזור הממוקש מול בית המכס העליון
בית המכס העליון
