Sub Stance

ערב אחד, לפני כעשר שנים, היא ביקשה את עזרתי בחליצת פקק מבקבוק יין. היה די משעשע ואפילו מרנין לב שלא לומר מעורר תקוה, לראות שתי קשישות חביבות מעבירות ערב על בקבוק יין טוב. פרק הזמן שכרוך בחליצת פקק שעם מבקבוק יין בסלון ביתה, היה משך האפיזודה האינטימית ביותר ויוצאת הדופן ביחסי השכנות שלנו, שלא חרגו מברכת שלום ומנוד ראש, לעיתים חשתי שמתלווה אליו בזווית פיה חיוך ביקורתי ומסוייג. היה ברור שהיא שומרת קפדנית על ריחוק ובו שמץ של זהירות. כאילו אומרת בלי מילים "קשה לסמוך עליכם, פיענחתי אתכם – אתם שונים, בלתי צפויים, אינכם שייכים לעולמי" על מותה נודע לי בדרך מקרה. ילדיה ונכדיה לא תלו מודעות אבל ולא פתק קטן בלוח המודעות בחדר המדרגות. לאחרונה מיעטה מאוד לצאת מביתה, ורק נוכחות המטפלת הפיליפינית הדקיקה שעלתה וירדה ותלתה כבסים, העידה על חיים המתנהלים בדירה. השבוע פינה פועל אל הרחוב ספרים ותקליטים מדירתה, בין הספרים מצאתי דפי עבודה בנושא "גרונטולוגיה חינוכית" ושמה "יומן –  שניים עשר מפגשים עם קשישה". קראתי את העבודה ומצאתי את עצמי נחשף לחייה של שכנתי המנוחה באופן שספק רב אם חפצה בו. בבת אחת הפכה לאחר מותה, לאדם מלא יותר וחי יותר מאשר בחייה. שכנתי הלכה לעולמה. דירתה התרוקנה מחפציה האישיים, מספריה וניירותיה, חלק ממנה הושלך לרחוב, אל נחלת הכלל, ובתוכם כאבי נפשה, התלבטויותיה וסודותיה הכמוסים, שעליהם שמרה מכל משמר. רצה הגורל, שאחרי מותה, דווקא אני אהיה מופקד עליהם. אני שחלצתי את הפקק מבקבוק היין שלה, אבקבק את סודותיה.

זה הצילום הראשון שלי בפליקר שזוכה לאלף צפיות. למרות תגובתו המחמיאה של shutterhack , איני יכול להסביר את מספר הצופים הגדול בתמונה זו, שצולמה בונציה, באיכויותיה יוצאות הדופן, אלא בפריט אחד והוא החוטיני. הצילומים בפליקר שלי, אינם עוסקים בדך כלל בבני אדם, ולמרות זאת בשמונה מתוך עשרת הצילומים הניצפים ביותר מופיעות נשים. אף אחת מהן אינה מסכנת את מעמדה של זו החוטיני. יתכן שגם בפוסט הזה בזכות החוטיני שמוזכר כאן ארבע פעמים, ירקיעו אחוזי הביקור. כן, אני יודע שאיני מחדש כאן דבר. אך משום מה, אני מרגיש צורך לבקש מהצעירה עם החוטיני סליחה. כלומר אלף  סילחות.

מילא שחברה ישראלית המייצרת שוקולד בחרה לקרוא לאחד ממוצריה ADDICTION כלומר התמכרות, מילא. מילא שבכותרת המשנה מבהירה החברה ומסבירה CHOCOLATE LEGALIZED DRUG ובעברית "שוקולד סם חוקי", מילא. מילא שהחברה הזו בחרה עיצוב גראפי המכיל קוביית שוקולד נגוסה ולצידה עלה צמח הקנאביס, מילא. עד כאן אפשר ללהג דברים על טעמה של החברה, על המסרים שהיא בוחרת להעביר בהקשר למוצריה, אולי לרטון על כך שהיא מערבת מין שאינו במינו – שוקולד חוקי עם גראס שאינו סם חוקי. אולי אפילו לקוות, שאיזה עורך דין ממולח יצליח להוכיח בבית המשפט שהחברה הנ"ל לא רק מטעה אלא גם מדיחה את מרשו לדבר עבירה, גורמת לו עוגמת נפש ודודא חזקה, ולזכות גם בפיצוי הולם. מילא. אך מה תאמרו על כך, שועד המורים באחד מבתי הספר הנחשבים בעירנו, בחר להעניק כשי צנוע לחג למורי בית הספר, דווקא את המוצר הזה ? מוצר שנקרא שנקרא התמכרות ושהתווית שלו מעבירה מסר שאומר שקולד איכותי וגראס הם היינו הך ? קרוב לוודאי, שחברי הועד עשו ימים כלילות בבחירת השי לשמח את לב מורי בית הספר ובני משפחותיהם, שהחלטתם התקבלה ברוב קולות, לאחר שעל ליבו ותקציבו של הועד התחרו עוד מוצרים. לאור החלטתו זו של ועד מורי בית הספר, האם ניתן לצפות  שבערב ראש השנה תשס"ט יזכה צוות מורי בית הספר לקבל את הדבר האמיתי ? גראס מאיכות טובה דחוס בקופסא מהודרת עם נייר משובח לגילגול ?

נניח לרגע הנחה סתמית שבקבינט הבטחוני יושבים שרים שהבנים שלהם לא משרתים בצבא. ולהיפך, נניח לרגע שבקבינט הבטחוני יושבים שרים שילדיהם משרתים עכשיו ביחידה קרבית, האם לעובדות אלו יש משמעות ? האם יתכן שהן אינן משפיעות בדרך זו או אחרת על תהליך קבלת ההחלטות ?
אם עובדה זו אכן משפיעה, שווה לבדוק :
באיזו מידה משפיעה העובדה שהבן משרת עכשיו ביחידה קרבית על תמיכתו או התנגדותו ליציאה לפעולה צבאית או למלחמה ?
באיזו מידה משפיעה העובדה שהבן אינו משרת כלל בצבא על תמיכתו או התנגדותו ליציאה לפעולה צבאית או למלחמה ?

מסקרן גם לבדוק שאלות אלו בקשר לעמדות הציבור.

כמו שההורים, הסבים וסבתות נפעמים מהפעוט שפותח את פיו המתוק ומתחיל לפלוט לחלל המשפחתי מילים והברות גאוניות, כך אנו מתרגשים מהיכולת המופלאה של ממשלתנו לשתוק. איזו ממי של שתיקה ! כמה שהשתיקה הזו בוגרת וחכמה, איך כל הממשלה מצליחה לציית לצו השתיקה – כמו תזמורת מיומנת הנוצרת את כל כליה לאות משרביטו של המאסטרו הכל יכול : – הס ! או "דום שתיקה !" וכבר אני רואה בעיני רוחי, איך המניסטרים שלנו משחקים "אחד שתיים שלוש דג מלוח ! וכולם קופאים ללא ניע על עומדם ואין פוצה פה ואין מצפצף אפילו.
רק אתמול הם רצו כאחוזי תזזית אחרי כל אוחז מיקרופון ואחרי כל צל של מצלמה. בבת אחת הפכו מדליפים סדרתיים, לאילמים, חרשים עיוורים – ממשלת הלן קלר במיטבה ! עיתונאים ותיקים משפשפים את עיניהם כלא מאמינים, רק אתמול תחת כל עץ רענן, ישב לו שר וליהג מפה ועד שם על הא ועל גע, ולפתע השלך הס, אין מוציא ואין מביא. הכל מתחרים בכל בגודל שתיקתם, בעוד זה שותק ההוא עולה עליו בשתיקתו שבעתיים. הלהיט היום היא השתיקה, כל המרבה בשתיקה הרי זה משובח. עוד מעט יתהדרו בדומייתם, וכל אחד ישלוף את שתיקתו להוכיח לעם ששלו ארוכה יותר.

מנהיגי ישראל אינם רואים חובה לקיים מדיניות, המבטאת את אחריותה של המדינה לספק תנאי מחיה, שיש בהם מענה לצרכים הבסיסיים של אזרחיה שבשל מוגבלותם, מחלתם, גילם והכנסתם חיים בעוני.
אהוד ברק פנה לתושבי המדינה בקריאה לפתוח את המקררים ולתת מזון לרעבים.
בנימין נתניהו אמר לעניים שהם רוכבים על גב המדינה ומכבידים עליה מאוד.
אהוד אולמרט חשב ש 83 שקלים יפתרו את מצוקת שרידי השואה העניים.
מדינת ישראל הנמנעת מחובתה לתת למך ולזקן חומת מגן. לא צריכה להיות מופתעת אם אזרחיה ירגישו מחויבות נמוכה וישתמטו מהשתתפות במילוי חובותיהם השונים.
לכן, מי שמקצץ בקיצבאות הילדים, הזקנים והנכים, מי שאינו מספק שירותי בריאות הולמים לכל, מי שאינו עושה לקידום מערכת החינוך, מי שאינו מעניק השכלה בחינם, פוגע בביטחון המדינה ומאיים על שלומה.
ממשלות ישראל השתמטו ומשתמטות מחובתן כלפי אזרחיה ולכן אלה ימשיכו להשתמט משירות צבאי ולאומי. אל לממשלות ישראל לבוא בטענות אלא על עצמן.

הגעתי הבוקר למשרד ממשלתי מכובד לעניין פעוט. המודיעין של המחלקה שוכן בחדר גדל מידות. מאחורי הדלפק, בחזית, ישבו שניים ובינהם צלחת חד פעמית עם עוגיות. מאחור ישבה על השולחן פועלת ניקיון. לצידי עמדו עוד שני עובדים. די מהר הבנתי שהגעתי לחמ"ל המשרד, ושנוכחותי מפיחה רוח חיים במודיעין המחלקה המנומנמת. לגבר בעל הגוף קוראים אריה, איך לא.
אריה – כולם גנבים
אני – כן ? כולם גנבים ?
אריה – אני אומר לך, שמע לי כולם גונבים ?
אני – מי גונב ?
אריה – תראה הביטוח גנבים, אתה עושה ביטוח למכונה גונבים אותך. מתברר שכל מה שהבטיחו לא הבטיחו ולקחו את הכסף. כולם גנבים.
אני – אם כולם גנבים, אז מה איתך ?
אריה – אני, אני לא יודע. (חושב) אני לא.
אני – כולם מתלוננים שכולם גנבים.
אריה – נו.
אני – אז אם כולם מתלוננים שכולם גנבים, וכולם אומרים שהם לא גנבים, אז יש בעיה.
אריה – מה הבעיה.
אני – או שכולם גנבים, או שכולם לא גנבים, או שקרנים.
הפקיד מאחורי הדלפק – וואללה נכון, חצי גנבים והחצי השני שקרנים שאומרים שהם לא גנבים.
אני – אז גם אתה אומר שכולם גנבים.
הפקיד – הסתבכנו.
אריה – אני אומר לך באחריות, הביטוח אלה הגנבים הכי גדולים במדינה. אין אמונה בביטוח.