Sub Stance

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4275237,00.html

איסי נולד בשנת 1985 ואחיו סוט ב1991. הם אמני רחוב מהעיר טבריז באיראן. נתקלתי בהם לראשונה בפליקר והייתי משוכנע שמדובר בבנקסי. העבודות שלהם מאוד מזכירות את אמן הרחוב הבריטי הידוע. אולם התעמקות נוספת מבהירה ICY and SOT הם אכן אמנים איראנים. בחלק מעבודותיהם ניתן להבחין בהשפעות מסורתיות ומשולבים בהם פורטרטים אופייניים מסביבתם. לפני שש שנים אגב גלישה בסקייטבורד החלו להדביק סטיקרים ואחר כך גם לרסס סטנסילים. איכות עבודת הסטנסיל שלהם גבוהה. פריצתם לתודעת העולם הרחב היתה מהירה. הם עובדים ברחובות ומציגים לפרנסתם גם בגלריות באירופה ובארה"ב. בראיון שנערך עמם לפני שבועות ספורים ב Street Art NYC הם חברותיים ונעימים, אפשר להרגיש שהם מתבשמים מהחשיפה התקשורתית… הנושאים המעסיקים אותם הם בין היתר השלום וזכויות האדם. באיראן אין "סצנת" אמנות רחוב וכמות אמני הרחוב בטבריז ובטהרן קטנה ביותר. אנו תופסים את המשטר האיראני כחשוך, אך חשוב שנזכיר לעצמנו שהעם האיראני אינו כזה. הוא עם ככל העמים. צומחים מתוכו אמנים אמיצים עם רוח חופש ומרד, המקיימים קשרי אמנות עם העולם הרחב והחופשי. האם האחים איסי וסוט תמימים ? האם הם עלולים למצוא את עצמם במוקדם או במאוחר מאחורי סורג ובריח ? ימים יגידו.  יתכן שהמשטר האיראני משתמש בהם, הוא מתוחכם ואינו נעדר ציניות וסארקזם, מישהו שם אולי חושב שאיסי וסוט משרתים את האינטרסים האיראניים דווקא כשהם עוסקים בשלום, חופש וזכויות אדם… וכותבים על עבודה אחת DREAM ועל השניה FREE.

האחים איסי וסוט העלו בשעות האחרונות לפליקר עבודות אנטי מלחמתיות תחת הכותרת Made In Iran – צילום של קיר בגלריה ועליו חמש עבודות, כותרתן  WAR ,- כאשר ה A מורכבת מדמות ילד שקנה רובה סער קלצ'ניקוב מופנה לחזהו. בחמשת העבודות דמויות שאינן רואות את המציאות נכוחה. – האחת מכוסה במטפחת אדומה, השניה "חיה בסרט" מרכיבה משקפיים לצפייה בסרט תלת מימד והשלישית במשקפי צנזורה בצורת תמרור. שתי הדמויות האחרות ראשיהן מכוסים בשקית נייר ועליה מצוייר סמיילי – כנראה מייצגות את האחים אמני הרחוב.

ואילו כאן אצלנו ? הקירות עדיין בדרך כלל שותקים ואין לאוירת ערב המלחמה ביטוי. היום במחנה יהודה ברחוב אגריפס איתרתי כתובת גרפיטי חדשה : "שטח אש".- אולי סנונית ראשונה.

הערה: טרם קיבלתי את אישורם של איסי וסוט להעלות לפוסט זה מצילומי עבודותיהם, אם ישיבו על פנייתי ואקבל את הסכמתם אשלב כאן כמה מהן.

זה מספר חודשים שהוא מסתובב בעיר ויורה. במקום קליעים הוא יורה את הדם. מרכז ירושלים הולך ונעשה מנוקד בטיפות אדומות. לפעמים הנקודות מפוזרות על פני הקירות במרווחים נינוחים בטיפות עגולות ומדויקות, ולפעמים זה מקבץ צפוף ועצבני ואז הטיפות פחות סימטריות. יש ימים שהוא מעלה על הקירות סצנות רצחניות במיוחד כמו זרם דם המותז מהקיר אל שלולית דם על המדרכה, או פנים מנוקדים בדם הניגר לאורכם. האם העוברים ושבים נשארים שווי נפש נוכח הקירות שצועקים "דם". האם הוא מספק את מאוויי ההמון התובע באיצטדיונים "מ-ל-ח-מ-ה" . או שאולי הוא זועק מרה על דמו שנשפך. לי הוא מזכיר שהרחובות השלווים למראית עין, הם אותם רחובות שרק לפני שנים אחדות היו מלאים במראות זוועה של הדם שנשפך בפיגועים.

אנוכי הגדרה מתוך מילון אבן שושן

"אגואיסט, האוהב את עצמו במידה מפרזת מבלי להתחשב כלל בזולתו".

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

ברובע ה 19 בבלוויל ובמנילמונטאן אפשר למצוא אותו שוב. הפעם הוא יושב בקצה סולם לרוב בתנוחה עוברית. קל להתפתות ולומר שהוא טיפס גבוה ולא יודע לרדת, ולהחמיץ. הוא הלום חיים, עלה והתיישב גבוה ככל שרק יכול היה. התרחק מהבלי העולם הזה או מהרוע,- יושב בקצה ומתבונן, מבועת ונפחד. הוא בחוץ, פרש נפלט, פה ושם מצליח ליצור קשר עם חבר, הם מחזיקים ידיים, מצביע לכאן ולשם אולי מחפש. בדרך כלל עצוב מחוק שחוק. פרט לקיר הסולמות פזורות עבודות בודדות עם אותו מוטיב ואף מפגש בין שתי הסדרות. שנתיים אני עוקב אחרי החברים הפריזאיים המצלמים אמנות רחוב ומחכה לו. אתמול זה קרה.- ההפתעה היתה רבה קיר מלא סולמות ועליהם יושבים הוא ושכמותו. עד כמה שאני יכול לראות הסולמות מצויירים על הקיר ואילו הדמות מצוירת על נייר ומודבקת. הפעם האמן נחשף שמו פיליפ הראר Philippe Herard. שיטוט קצר באינטרנט מספק סרטון קצר עליו.

כה נפלא.