שלושה ימים אחרונים לתערוכה רחבת היריעה של האמן מני סלמה בבית האמנים בירושלים. תערוכה המסכמת את עשרים שנות עבודתו האחרונות של האמן הירושלמי. אני צד בעניין כאוצר התערוכה ולכן לא אעיד כנחתום על עיסתו, רק אמליץ לבקר בה. אני מביא כאן את החיבור שכתבתי לקטלוג המלווה את התערוכה:
ז.כ.ר
על יצירת מני סלמה
…"אתה לבד. אתה לומד ללכת כמו אדם בודד, לשוטט, להסתובב, לראות מבלי להסתכל, להסתכל מבלי לראות. אתה לומד את השקיפות, את הנייחות, את הריק. אתה לומד להיות צל ולהביט בבני אדם כאילו היו אבנים. אתה לומד לשבת, לשכב, לעמוד, אתה לומד ללעוס אחרי כל נגיסה, למצוא את אותו טעם תפל בכל קורטוב מזון שאתה שם בפיך. אתה לומד להביט בתמונות המוצגות בגלריות כאילו היו חלקי קיר, תקרות, ובקירות ובתקרות כאילו היו תמונות שבהן אתה עוקב ללא הרף אחר עשרות, אלפי הדרכים המותחלות תמיד מחדש, מבוך חסר רחמים, טקסט שאיש אינו יודע לפענח, פרצופים מפורקים."
מתוך איש ישן, ,ז'ורז' פרק,
במרכז תערוכה זו עומד ה"זָכר", להבדיל מ"גבר" במשמעות "איש-חיל גיבור מלחמה", במובן תכונת זַכְרוּתו . הזכר כמלקט, כנוצר בזכרונו וכמעלה נשכחות וזכרונות.
"ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה היא מאפיין מובהק של העברית ושל השפות השמיות". "צורת הזכר בעברית היא הצורה הלא-מסומנת, הצורה הסתמית – והיא יפה אפוא גם לנקבות. ואילו צורת הנקבה מציינת רק נקבה. המגמה המסתמנת בעברית לדורותיה היא ביטול צורות הנקבה מפני צורות הזכר, ולא להפך". (שתי מובאות מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית). בתערוכה זו יש ניסיון לביטול צורת גיבור-החיל מפני צורת הזכר. הזכר הנדרש להגיב באחת משתי האפשרויות "הילחם או הימלט", בוחר בהימלטות, בהימנעות מעימות, במנוסתו מפני סכנת המוות הוא נכנע לתאוות הקיום. השלד, החוזר שוב ושוב בעבודותיו של סלמה, הוא הזכר. שפת גופו חיונית או מתגרה, מאגנו מזדקר במפתיע אבר זכרי, שלעיתים ממטיר רשפי חיות, זוכר שהיה פעם זין בוטה ועז. פה ושם הוא שלד מלאך המוות, שבאחוריו משחיר זנבנב, מכוסה בשירבוט חפוז, מפריח עשן בהיר. אבר זכרות זה – החי במת – מסמן שגיבור-החיל הוא זכר ולא נקבה ר"ל. הוא הוא תמצית הזכר, ראש מעייניו, "הגאדג'ט" האולטימטיבי – דור שלישי ועד סוף הדורות, זכר.
מני סלמה מתחקה ביצירתו אחר הזכר שהוא בן דמותו של נח המקראי. הסטודיו, רחב המידות, הוא מעין תיבת נח. מקום בו מוצאים מחסה וגאולה לוחות, מדפים, דלתות, כריכות ספרים, לוחות מתכת, חלקי מכונות ומכשירים, וחפצים שאיבדו צלם ושם. חיות פלסטיק סדורות בקבוצות ובשורות ארוכות, – דובונים, בובות, בדים צבעוניים ובדים רכים וענוגים, פרחים דהויים – צעצועים רעבים למגע, חפצים שאינם נותנים מרגוע. שולחנות עמוסים בפרטים יחידים, בסדרות ובדבוקות, יוצרים שפה אספנית אוגרנית, חוזרת על עצמה במקצב מפיג חרדות,- אריה – אריה – אריה, דובון, גמל – גמל – גמל, דובון, חזיר – חזיר – חזיר, דובון – דוממים ניצולים, מהמבול מהקטסטרופה המאיימת, בטורים ובשורות: שרידים מאובקים, שהקימו להם עיר מבוך. מישל חדד, הצייר המנוח שנשכח, היה מרגיש כאן טוב, בסטודיו מפלט זה, המגיש מצד אחד קרנות מזבח להיאחז בהן, להפיג את פחדי המוות והנשיה, ומצד שני מעצים בתוך האנדרלמוסיה הזוממת את תחושת החנק וסכנת הטביעה האוזיאש הופשטטרית. אני שומע אומר לי "אני אומר לך זה מטורף לגמרי, תשמע לי זה לא נורמלי. זה שואה. אנשים הורגים, קמים בבוקר והולכים להרוג". מדליק סיגריה ומלטף רכישה חדשה מהבוקר, מציאה של ממש – בובת חתן כלה. מנסה לחלץ לשווא את החתן התקוע בתוך שמלת הכלולות לעולמים. "לעולמים !" אני אומר לו, "ככה זה ?!" שואל מתריס. ככה זה. האישה בעבודות סלמה היא אישה מלאכית, כלה לכל ימי חייה, אשה גן עדנית, כאילו הוא אומר לה "תראי כמה יפה עשיתי אותך" – מְרַצֶּה אותה, מפייס ומרגיע. הוא מצייר אותה כרזתית שטוחה, – האישה לא מפוענחת ולא מובנת לזכר. כשהוא מחמיא לה הוא מפוחד, נרתע מעוצמתה. לכן היא לעיתים בובה תלושת ידיים ורפה. דרכו להתקיים לצידה היא לחשוף לרגע קצר שני טורי שיניים, ספק להרתיע ספק לבדח, לשכך את כעסיה, להעמיד פני תם תחמן ולפתותה: מי אני ? כולה גולגולת, כלומר שלד עם זין.
מתוך המקום הגדוש, העמוס והמפוחד, צומחת התערוכה – אמנות נזירית חסכנית, המספרת את סיפורו בקו שירי חלומי, הנותנת מקום לזכרונות הטבועים במצע, ומקום למשאו של האמן. המצע אינו לבן בתולי, הוא עשה כברת דרך, השלים פרק חיים מלא – התבלה, הושלך ככלי שאין בו חפץ, ונגאל. עתה משנאסף, ניתנים לו מעין חיים אחרים. חיים שניים שלאחר המבול. היצירה על מצע שרוט, שחוק או העשוי ככברה, עוקפת את המפגש עם הריק, האין, עם הדף החלק הלבן – עם המוות. זירת יצירה זו מאפשרת שיח בין עברו של המצע לבין זה של האמן. לעיתים "הלוח כל כך מדבר שאין לי כמעט מה להוסיף". שיח בין הניקרֶה על דרכו של סלמה, לבין הגרעין הזוכר המניע. הוא בוחר מהעולם הכאוטי, המגובב, הנערם, את הדמויות והדוממים, "כמו אמא שמתוך אלף ילדים שולפת ככה את הילד שלה". כך הוא מוצא את החפצים ואת הצעצועים, שיעניק להם הגנה ומנוחה. הזכר זקוק לצעצועיו, הם דגמים הממזערים את העולם, ומאפשרים את המשחק הנותן ביטוי לחוקי החיים ולתאוותיו. הצעצוע שנגזל שוב לא יחסר, הזכר שומר אותו בתיבתו. מסעו הארוך של האמן הוא מסע נוכח הכוחות האפלים של המבול הצרכני הרכושני, המאיים להטביע בסערת יצריו המכלים והאכזריים כל חלקה טובה, כל זֶכר. כנגד מוטיב התיבה=הסירה, מציב סלמה ביצירתו את האוירון. האוירון הוא סמל להתגרות הילדותית של האדם בחוקי הטבע, ליוהרה האנושית. העליה לגבהים מעוררת חרדה, בתעופה מקננת אימת ההתרסקות ושיבוש סדרי עולם, זאת בדומה לדור הפלגה, הוא הדור שלאחר המבול, שחטא בהקמת מגדל בבל שהיתה בו התרסה כנגד האלוהות, מעשה גאווה ורהב שהביא להתרסקות – בשֶלו נפוצו בני האדם לכל עבר, ואיבדו את הלשון האחת שחיברה אותם, והחלו לדבר בבליל שפות שונות ומפלגות.
הבחירה של מני סלמה ברישום במידה הנחשבת כקטנה, היא בחירה במידה הטבעית, כמידת גוף (אמה, פרסה, טפח, אצבע, זרת, רגל, צעד וכו'), במידת האדם הפוסט מגדל בבלי. היא מזמינה ומקרבת, ואינה דורשת מהצופה להתרחק עוד ועוד כדי להכיל אותה, ואינה מצריכה היכלות ואולמות תצוגה רחבי ידיים. היא גם מידתו של מני סלמה, הקדר בעברו. הכד השב וחוזר ביצירתו, הוא כלי קיבול אינטימי. – אוגר וזוכר, אוצר בתוכו את הסודות, השמנים, המים, הזרעים ואת המזונות. מאפייניו רחמיים נשיים מכילים, – הוא שורשי, ארצי, ביתי – בא מהאדמה וכמו האדם שב אליה. הוא התוף, תיבת התהודה הבולעת את הצלילים הנספגים בדפנותיה. שברי החרסים הפזורים בשכבות האדמה זוכרים תקופות ומסמנים את העבר, את השבר והחורבן. מול החרסים הנשברים שמתכסים בשכבות עפר, הברושים חיים ומתים זקופים. סדרת עבודות זו עוסקת בעץ המקומי. הברושים המקיפים בצפיפות פרדסים, שימשו כמגן מפני הרוחות, מסמנים חלקות אדמה, וניצבים על משמרתם לאורך גדרות בתי העלמין. בשער הגיא שרדה משפחת ברושים שלמה את השריפה הגדולה, שכילתה לפני שנים את היער. "בכל פעם שאני נוסע לתל אביב אני נפרד, אומר להם שלום, הם המשפחה שלי. שם, מחכים. כשאני חוזר ורואה אותם, אני אומר 'שלום', חזרתי הביתה". מסורים, נאמנים, חסונים, שתוקים ונוצרי סוד. מצביעים אל השמים, כהים וגאים, זוכרים בתוך גזעם את שריקת הרוחות העזות שהיכו ולא יכלו להם, את קולות הכאב והבכי, את ההתפוררות וההתכלות הסמויות מן העין, את הד נקישת המעדרים והאתים המטילים את העפר אל הקברים. כשהכל הולכים, הם נשארים, עומדים כעד, כזכר.
שוּרָה פְּסוּקָה כַּהֲלִיכָה
הַהופֶכֶת אֶת עַצְמָהּ
לְדֶרֶךְ
פְּסִיעָתָהּ לְבַדָּהּ
הִיא קָצֶהָ
בַּשָּדֶה הֶעָצום הַמַּבְהִיל
אֵין חָכָם מֵהַשְבִיל
הַמובִיל חַיות
לִשְתּות עִם עֶרֶב.
"ההליכה" מתוך הספר "שורה פסוקה"
מאת זלי גורביץ, הוצאת כתר
משה קרון, ירושלים 2008.
