Sub Stance

האמן גיא ברילר יחד עם יונתן אמיר ורונן אידלמן יצאו לפרוייקט "המסע לשחרור ירושלים" במסגרת אירועי עונת התרבות בירושלים. ישבתי יחד איתם בניידת ליד מרכז הגמילה בליפתא ושוחחנו על השחרור מהתמכרות לסמים. בעקבות מפגש זה כתבתי את הפוסט הזה:

צ'רלי פרקר סיפר פעם שפנה לקרדיולוג מומחה כדי לקבל עזרה בבעיות לב וזה לא כל כך עזר, ופנה לרופא הפנימי בבעיות האולקוס שלו ולא מצא הקלה, ורק כשהגיע לסוחר הסמים בסימטא החשוכה מצא שחרור ממכאוביו.

צעירים משתמשים בסמים ממניעים שונים,- כדי להנות, להתרגש, לנסות, למרוד ולהשתייך. יש כאלה שרוצים לפרוץ את גבולותיהם ולהשתחרר ממגבלותיהם להסיר חסמים. יש שחולמים להרחיב את טווח יכולותיהם וכישרונם לגעת במה שמעבר להישג ידם. הם ממשיכים ומעמיקים את השימוש בחומרים על מנת להשיג שחרור ממועקת הזיכרונות הקשים, ממכאוביהם, מדאגותיהם, ממחשבותיהם הקשות על עצמם ועל העולם שסביבם. רבים מוצאים בסמים ובאלכוהול מרפא ליסוריהם עוגן לטלטלות נפשם. שוב ושוב ניתן לשמוע משפטים כמו "הסם הפך להיות החבר הטוב ביותר שלי" או "אף אחד לא הבין אותי כמו שהסם מבין",  והוא כל כך מבין אותם עד שהם מוותרים על העולם ומלואו.- חייהם מצטמקים סביב השימוש הופכים להיות אנוכיים ומצומצמים למשולש קטן: חיפוש אחר כסף, רכישת הסם והשימוש בו – שוב ושוב וחוזר חלילה. הבדידות והסגירות והשפעת החומרים אוטמת אותם בשיריון חשדני עשוי פחדים, זרות מנותקת ועוינויות. העולם נצבע בשחור ולבן . אין מצבי ביניים או שיש סם או שאין. או שאתה שוטר או שאינך. כל חבילת שטרי כסף מתורגמת אך ורק למספר מנות. היחסים עם האחר או האחרת מבוססים על טובת הנאה שניתן להפיק מהם,- כסף או סמים. הניתוק הריגשי מוריד מסך שחוצץ בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובבים "עמדתי ברחוב והשתנתי בצד, אישה מבוגרת שעברה אמרה לי אתה לא מתבייש, מה אתה ילד בן ארבע, לא הבנתי מה יש לה מה עשיתי לה. באלהים שלא הבנתי מה לא בסדר. זה לא שחייתי בסרט… ידעתי שאני במקום לא טוב, שמה שאני עושה לעצמי זה רע אבל המשכתי לעשות את זה ולא חשבתי על שינוי".

מה ששיחרר אותם לרגע, הפך לכובל מזיק, הרסני ומכאיב בדרכו. פה מתחיל מסעם החדש – אל עבר השחרור מכבלי הסמים והאלכוהול. זמן רב הם משחיתים על הירהור בשינוי בלי לעשות דבר. שוב ושוב הם דוחים אותו. לפעמים בשל חוסר אמונה שזה בכלל אפשרי, לפעמים בשל הפחד מהפרידה מהסם. מישהו שאיבד כמעט הכל שחי בביבים אומר "אולי לא סבלתי מספיק…", אחר מספר שלילה אחרי לילה בוקר אחרי בוקר סיפר לעצמו שזה השימוש האחרון שזו הפעם האחרונה "…תמיד, אבל תמיד חסרה עוד מנה, עוד שימוש אחד ודי, לנצח. " שנים ארוכות חולפות עד שמבינים שאין פרידה. שלנצח תרדוף אותם מנת הסם החסרה. מסיבת הפרידה מהסמים היא מסיבה שאינה נגמרת. אט אט הם מתפכחים מהתפיסה הפשטנית הרואה בגמילה תהליך של "ניקיון" – כבס ולבש, התנקה וצא לדרכך. הם מגלים שהשחרור קצר, ומבינים שהתוצאה הצפויה ביותר לגמילה היא חזרה לשימוש. כדי להתמיד באי שימוש ובאי שתיית אלכוהול עליהם לסגל לעצמם אורח חיים חדש, להתרחק ולהימנע ממצבי סיכון, להפחית עד למינימום את היחשפותם לטריגרים שעלולים לעורר בהם מחשבות על שימוש שישליכו אותם ללוע הבולעני של הכמיהה לסם. גמילה היא תהליך מתמשך שמחייב התמסרות והתמדה עקבית. שבעצם גם הוא כובל בדרכו שלו.

כך נוצר לו מעגל אינסופי. השיחרור מהאזיקים, שמביא את תחושת ההקלה והחופש, הוא קצר. את הכבלים של אתמול יחליפו לעולם השלשלאות של המחר.

אחרי אריה דרעי, בוז'י הרצוג, נעמי בלומנטל, שלמה בניזרי גלעד שרון ואחרים, גם ממשלת ישראל בחרה בזכות השתיקה. ממשלת ישראל בחרה לא להתייצב לפני השופט הדרום אפריקאי ריצ'ארד גולדסטון ראש ועדת החקירה של האו"ם לבדיקת אירועי עופרת יצוקה. זכות השתיקה שמורה לנחקר שאינו רוצה להפליל את עצמו בחקירה, ולפיכך הוא פשוט שותק ואינו עונה לשאלות חוקריו. ממשלת ישראל בחרה לא לשתף פעולה, לא להציג את תשובותיה להאשמות, לא להציג את גירסתה לאירועים שונים ולא להשפיע על הועדה, משום שהיא ידעה היטב מה התרחש בעזה ומה יהיה לפיכך כתוב בדו"ח. דוברי ישראל פתחו כהרגלם מימים ימימה ביבבות מרות עם פרסום הדו"ח שקובע שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה.

השופט ריצ'ארד גולדסטון הוא יהודי. עיתון הארץ מדווח שביקר אין ספור פעמים בישראל, שהוא מגדיר את עצמו כציוני, שימש כנשיא "אורט" העולמי ועמד במשך 25 שנה בראש אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בדרום אפריקה. בתו ניקול שהתגוררה אחת עשרה שנים בירושלים אמרה שאלמלא אביה עמד בראש ועדת החקירה – המסמך היה חמור אף יותר. התגובה הישראלית המייללת אינה יכולה אמנם לטעון שמדובר במסמך שנכתב על ידי ערל שונא ישראל שינק אנטישמיות מחלב אימו, אבל לבטח תמצא את הניסוח המתאים להבהיר משהו בסגנון "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ".

מלחמה היא מטבעה פשע. פשע כנגד החיים, כנגד בני אדם וכנגד הסביבה. כלומר אין מלחמות שאינן פשע. גם מלחמת מגן שנכפית על עם שוחר שלום ועל צבא שכולו פרחים בקנה ובנות בצריח וצח כשלג  גם בה יש בה פשע. ככה זה, זה כמו שטיפות המים מרטיבות. מושג כמו "טוהר הנשק" הוא מושג ציני ושקרי. האירוע הנורא הזה שנקרא מלחמה גורם לא רק להרג של חיילים ואזרחים אלא יוצר סביבת פשע, גורם לכך שיתרחשו מעשים פליליים ובלתי מוסריים שבנסיבות אחרות לא היו מתבצעים. כל מלחמה חייבת להסתיים בועדת חקירה ובעקבותיה העמדה לדין של האחראים לפשעיה.

סוף סוף ישראל והחמאס מוצאות את עצמן יחדיו, מבוצרות באותו הצד של המיתרס מול השופט ריצ'ארד גולדסטון. שתיהן אינן מקבלות את פסיקותיו. כאן טוענים בין היתר שהדו"ח הוא פרס לטירור, הכרזת מלחמה על ישראל ושהוא מגמתי. ושם טוענים aהדו"ח אינו מאוזן, מחטיא בביקורתו ואינו הוגן. לא להאמין כמה שראשי החמאס וראשי ישראל דומים.

בתחום מניעת השמוש בסמים רווחת הנחה בסיסית שכמה שיותר זה יותר טוב. כמה שיותר פעולות מניעה לתלמידים בבתי הספר – הרצאות, סדנאות, פעילויות יצירתיות, סיורים, סרטים, הצגות וכיו"ב יתנו מניעה יותר טובה. כמה שיותר פעולות מניעה לכמה שיותר תלמידים זה יותר טוב. כמה שיותר תגובות כאשר מתגלה שנער או נערה משתמשים לרעה בסמים כן ייטב – שיחות עם יועצת ביה"ס, עם הורים, קרובי משפחה אחרים, רכזת השכבה, מנהל ביה"ס, הפניה לטיפול פסיכולוגי, זימון לברור עם חוקר במחלק הנוער, קצין מבחן לנוער ו\או פקיד סעד לחוק הנוער, מפגש עם "מכור נקי" עם הרב השכונתי הרנטגן האולטרסאונד, בדיקות שתן וכיו"ב – כמה שיותר יותר טוב.
הגישה הזו מייצגת בין היתר את תחושת חוסר האונים ואת ההעדר של מענה יעיל ומוסכם. לכן ננקטת הגישה שלפיה יורים בהרבה כלים כדי לפגוע, מתוך ההנחה שמשהו אולי במקרה יעבוד.
אלא שפעולות מניעה רבות מדי עלולות להחטיא את המטרה, להעביר מסרים סותרים, לגרום לתחושת מיאוס או כפי שאמר לי פעם תלמיד "כל שנה יש בבית הספר פסטיבל סמים", הגודש מפחית את היעילות. פעילויות מניעה מרובות אפקטים וריגושים עלולות אף לעורר את הסקרנות ולהגביר את הדחף להתנסות. המחשבה שיש "לחסן" את כל האוכלוסיה מפני שימוש לרעה בסמים באמצעות הענקת פעולות מניעה לכל תלמיד היא בזבוז משווע של משאבים. הרוב המכריע של הצעירים המתנסים בסמים יפחיתו או יפסיקו ביוזמתם את השימוש גם ללא טיפול וללא פעולות מניעה. לעומת זאת, ניתן להגדיר אוכלוסיות סיכון ולהעניק להן תשומות יעילות יותר באופן ממוקד יותר. מרבית האוכלוסיה המועדת להינזק משימוש לרעה בסמים היא אוכלוסיה מנותקת שנפלטה מבתי הספר או ש"רשומה" בבית הספר, אוכלוסיה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת משום שהיא היא האוכלוסיה המפתחת גם תלות והתמכרות.
מתקפת תגובות על נער המשתמש לרעה בסמים תגרום לתוצאה הפוכה מהרצויה. הוא עלול לפתח מצד אחד מגננה נוכח המתקפה – לא ישתף פעולה, יעדיף למדר ולהתנתק, ומצד שני כמות הלחץ שבו הנער שרוי תעלה, והוא עלול להגביר את השימוש כדי להפחית לחצים ולשפר את הרגשתו והתמודדותו עם המתקפה. תלמיד שאותר כמשתמש לרעה בסמים צריך לקבל את המענים הנכונים בהתאם לשלב בו הוא נמצא (Prochaska & DiClemente). נער כזה הוא נער שאסור לאבד אותו. הראיון המניע Motivational Interviewing של מילר ורולניק היא אחת הגישות היעילות להתערבויות בקרב צעירים שהשימוש שלהם בסמים הפך לבעייתי.

מה מצפה הפסיכיאטר בבואו לבדוק אדם שהתעלל בחסר ישע ? שהוא יתוודה לפניו ? שהוא יפתח את סגור ליבו, ימרר בבכי ויספר איך הוא הרעיב, היכה, אנס, השפיל את חסר הישע שהיה נתון להשגחתו ? באמת ? עד כדי כך הוא תמים ?

אנשים שמתעללים או מתאכזרים לחסרי ישע, מסתירים את מעשיהם, מטעים, מטשטשים ראיות, משמידים מוצגים, מכחישים ועושים מאמצים גדולים ביותר על מנת שמעשיהם לא יתגלו. ראשית כדי שאיש לא ידע עליהם וכך יוכלו להמשיך בהם, ושנית במקרה שעולים חשדות כנגדם כדי שלא יענשו. ככה זה. האנשים האכזריים האלה לא נתקפים במוסר כליות, אינם סובלים מנקיפות מצפון נוכח הסבל וההשפלה שהם גורמים לקרבנותיהם. הם נוהגים בדרך כלל לאיים על הקרבנות לבל יעזו לספר את הסוד לאחרים ? לא פעם הם מזרים אימה ומאיימים על הקרבן שאם יעז לספר יענש מידי שמים וכל העולם ידע לדראון עולם על קלונו.

חקירה רצינית לביסוס או הפרכת חשדות להתעללות בחסר ישע חייבת לכלול תיעוד ואיסוף תצפיות, עדויות, מוצגים וראיות. החקירה צריכה לקחת בחשבון שהתוקפן מניפולטיבי ויחבל בחקירה. אנשי מקצוע יכולים להעזר במדריך מסוג זה שפורסם באנגליה לאחרונה ונקרא "מתי לחשוד בהתעללות בילד" When to suspect child maltreatment . המדריך המקצועי והמושקע שופך אור על סימנים המחזקים  חשד להתעללות בילד. משעולה החשד חייב הטיפול לעבור לידי חוקרים מקצועיים.

פסיכיאטר הגון ומנוסה שנדרש לבדוק אדם שנחשד בהתעללות בחסר ישע, חייב להצהיר באופן ברור שבדיקתו לא תוכל לספק את המענה לשאלה האם האדם ביצע או לא ביצע את המעשה המיוחס לו.

האם לחברה יש זכות לשלול מאדם טיפול רפואי יקר ערך משום שאינו מקפיד על אורח חיים בריא ? האם יעלה על הדעת שיוחלט לא להשתיל לב לאדם משום שהוא אוכל מזון רב שומנים בכמויות גדולות ? אינו מתעמל ומשקלו חורג באופן משמעותי מהמשקל המומלץ והוא מעשן שתי חפיסות סיגריות לפחות ביום ?

האם יעלה על הדעת שנמנע טיפול רפואי מאדם שגופו התרסק, והוא נזקק לסדרת ניתוחים אורטופדיים מורכבים וטיפול שיקומי ארוך, רק משום שפציעתו הקשה נגרמה משום שביצע מעשה אובדני ? ומשום שהוא מצהיר שיחזור וינסה שוב להתאבד בהזדמנות הראשונה ?

הרפואה אינה שיפוטית. מתן טיפול רפואי אינו פרס או עונש על התנהגותו של אדם. מתן טיפול רפואי אינו יכול להיות מותנה בהתנהגות טובה ובריאה, אלא בהתאמתו לצרכיו של החולה. כמובן שחוזה הביטוח הרפואי מהווה לצד שיקולים רפואיים את הבסיס למתן טיפול רפואי.

לא כך הדבר כשמדובר באוכלוסיית המכורים לסמים ולאלכוהול. טיפולים רפואיים מותנים לעיתים קרובות בהפסקת ההתמכרות. גרי ריבנבך בן ה 22 התמכר לאלכוהול בגיל ההתבגרות. הוא אושפז בבית החולים הלונדוני במצב קשה כאשר האבחנה היתה שהוא זקוק להשתלת כבד. גרי מאוד רצה לחיות. הרופאים העריכו שהרגלי השתייה שלו ימשכו גם אחרי שיושתל בגופו כבד, ולכן הם גזרו את דינו למוות, ומנעו ומנעו ממנו את הטיפול מציל החיים. הרופאים לא נתנו לגרי סיכוי להוכיח שהם טועים בהערכתם, הם לא התרשמו מהעובדה שהפסיק לעשן וציית לכל הוראותיהם. זהו מקרה המאפיין את יחסה של חלק מהרפואה למתמכרים.

בכנס הבינלאומי לצמצום נזקים שנערך לאחרונה בבאנקוק תחת הכותרת "צמצום נזקים וזכויות אדם" הוגשה לנציגי האו"ם – המשרד לסמים ופשיעה עצומה הקוראת  לנקוט בצעדים למניעת עינויים של משתמשים בסמים באיצטלה של טיפול. "שמענו, ראינו, התנסנו ותעדנו הפרות נרחבות של זכויות האדם של משתמשים בסמים" כך נפתחת העצומה:

WE, THE BELOW SIGNED, CALL ON THE UNITED NATIONS TO DENOUNCE PRACTICES THAT CONSTITUTE TORTURE IN THE NAME OF DRUG TREATMENT.

We have heard, seen, experienced and documented widespread human rights abuses of people who use drugs. Accounts illustrate that drug users have experienced beating, chaining, caging, and other abuses while in state custody for drug “rehabilitation” and “treatment”. Until now, the actions of the United Nations agencies and bilateral donors, particularly the UN Office on Drugs and Crime, have been woefully inadequate in addressing the deadly conflict between public health and law enforcement approaches to drug use.

Numerous and recent reports from around the world have detailed widespread abuse of drug users seeking treatment for addiction to drugs. Most international organizations responsible for monitoring drug policy, including UN agencies, have acknowledged these abuses. We, drug users and drug user advocates, present the following demands to the United Nations:

 1.All UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to repeal laws that criminalize people who use drugs, and to promote a rights- and health-based approach in addressing drug-related problems;
2. UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to include people who use drugs in a process of developing, implementing and evaluating evidence-based drug treatment policies and programs that include a comprehensive, rights-based harm reduction approach;
3. All UN agencies and bilateral donors must immediately denounce cruel, inhuman and degrading treatment of people who use drugs, as well as other human rights violations against them,
3. All UN agencies and bilateral donors must encourage governments to repeal repressive drug policies that encourage violations of human rights, and demand governments take action against individuals and agencies guilty of rights violations.
3. WHO in collaboration with UNODC, must commission a health impact assessment of the global war on drugs, or in particularly heavily-affected countries.
4. All UN agencies and bilateral donors must include people who use drugs in their agency strategic planning process and disseminate this plan to ensure transparency and accountability.

The UN, through the Office of Drugs and Crime and other bilateral donors, must address the following areas in their communications with local country governments:

LAW ENFORCEMENT TRAINING
• Train and sensitize all levels of police, particularly police on the street, on harm reduction principles and approaches;
• Law enforcement officials who harass, abuse, or use torture against people who use drugs or commit any other violation must be held accountable and brought to justice.
• Rather than arresting drug users or confiscating their injecting equipment, police should warn and refer drug users to appropriate health and social services, including housing, that implement a harm reduction approach.
• Law enforcement must work collaboratively, integrating social services that drug users access, across all levels of law enforcement, to ensure that policies are widely understood and respected.

COMBAT STIGMA
• Sensitizing the general public to the value of harm reduction approaches to decrease societal stigma/discrimination against people who use drugs
• Create awareness among the general public about drug users’ human rights and the need for humane drug treatment.
• Implement WHO guidelines for medical providers working with drug users.

IMPROVE CONDITIONS IN PRISONS, PRE-TRIAL DETENTION AND OTHER CLOSED SETTINGS INCLUDING DRUG REHABILITATION CENTERS
• Introduce harm reduction services including syringe exchange programs and condoms and ensure access for healthcare, including HIV treatment, for all drug users in prison settings.
• Ensure that prisons provide medication assisted treatment, including maintenance therapy and detoxification.
• Provide proper linkages with prevention and treatment services after drug users are released from prisons.
• All UN agencies and WHO, should include guidelines and technical assistance for overdose prevention

 גישות המזכירות ימים חשוכים שבהם נהגו באכזריות כלפי חולי נפש, עדיין נהוגות במדינות לא מעטות, כנגד משתמשים בסמים. אבל גם בעולם המתקדם, שבו נהוגה מדיניות "אפס סובלנות", עדיין מתייחסים לסובל מבעיות בעקבות שימוש לרעה בסמים כאל עבריין וסוטה, ולא כאל אדם חולה שזקוק לעזרה, או כאל אדם שבחר לחיות תחת השפעת חומרים ולא לקבל טיפול. את בתי הכלא בעולם המערבי ממלאים אלפי משתמשים בסמים, חלקם נמצאים שם בשל מדיניות סמים בלתי מציאותית. בעולם המתקדם עדיין משתמשים באמצעים תוקפניים שבינם לבין טיפול ושיקום אין כל קשר. ענישה, השפלה וביזוי מאפיינים חלק משגרת מסגרות טיפול בנפגעי סמים. גם בארץ אפשר למצוא במסגרות שיקומיות אמצעים פסולים,- כמו מטופלים הנושאים שלטים על החזה ועליהם כיתוב משפיל, עימותים מבזים תוך שימוש בשפה בוטה וגסה כנגד מטופלים, ניתוק מטופלים מבני משפחותיהם, הכנסה לבידוד והחרמה, ביצוע עבודות משפילות כעונש, הרחקה מטיפול כשמטופל ומטופלת מתאהבים זה בזה, הגליה  ועוד. משתמשים בסמים מופלים לעיתים לרעה בבואם לקבל טיפול רפואי, מרפאות לבריאות הנפש מסרבות לקבלם לטיפול נפשי, יש שרותי רווחה ובריאות המתנים קבלת שירותי בריאות וסעד בגמילה מסמים.

כמובן שאצלנו לא מוציאים אותם להורג, איננו קוטעים את ידיהם, אך כאן במקומותינו, מעבר לפינה, לצד עבודה מקצועית הנותנת כבוד וטיפול בשיטות מאושרות מבוססות מחקר, ניתן למצוא מסגרות שבהן מקבלים המשתמשים בסמים יחס מבזה ופוגע, זכויות האדם שלהם מופרות וזכויותיהם כחולים אינן נשמרות.

משולי מאמרה של ארנה קזין "העולם העליון של הצרכנים" (הארץ 8.12.09), עולות שאלות המתייחסות הן לאופי היחסים בין בני אדם בימינו והן שאלות חברתיות ובריאותיות רחבות יותר.

אין ספק שתחושות תסכול וניכור, צורך עז ורציף בהפקת ריגושים, כמו גם בדידות וקושי ביצירת ושמירת קשרים בינאישיים וחברתיים, עומדים בבסיס התמיכה בשימוש חופשי בחומרים פסיכואקטיביים. רבים יעלו על נס את הרחבת הטווחים של יכולות ותחושות ואת השחרור מכבלים וממגבלות שמספקים חומרים "חכמים" לאדם.

לצד כישלון מדיניות הסמים הגורסת אפס סובלנות, והיוצרת מעגל הולך ומתרחב של עבריינות ושימוש לרעה בסמים, חשוב להזכיר, שחומרים אלו מתערבים במרחב הסינפטי במוח ומשנים אותו באופן שעדיין איננו מבינים את מלוא משמעותו, שנטילת החומרים יוצרת סבילות הגורמת להעלאת הכמות הנצרכת לשם השגת ההשפעה המצופה. קיים הבדל נחרץ בין תרופה שנרשמת על ידי רופא במינון מבוקר למטרה מוגדרת, לבין חומר שניטל כחלק מתרבות הפנאי או על מנת להפיק הנאה או השפעה מענגת ומרגיעה. לקלות הראש שבה נוהגים האחרונים במוחם יתכנו גם תוצאות לא רצויות. כמובן שאלו תלויות לא רק במבנה אישיותו ובגנטיקה של האדם, בסוג החומר שהוא נוטל ובמאפייניו, אלא גם באיכות החומרים והבקרה על ייצורם. כל עוד חומרים אלו נרקחים במעבדות העולם העברייני, גדול הסיכון שהם יכילו בתוכם גם מרכיבים מזיקים.

מותר לחברה לנסות לנסח את עמדתה באשר לשימוש בחומרים, זאת כשם שהיא בונה את סדר עדיפויותיה בסל התרופות. זכותה של חברה לשאוף ולחנך ליחסים שאינם תלויי השפעות מסממות בין חבריה, – שערכיה יהיו כאלה שיעודדו חופש מחומרים. כבר הכרתי למשל גברים ונשים שטענו שהם בני זוג טובים יותר כאשר הם מסטולים, ולפיכך יתכן, שלא ירחק היום ונשמע טענות דומות של אנשים כלפי איכות ההורות שלהם או מורים שיטענו שהם מתפקדים טוב יותר כמחנכים תחת השפעה מאשר בלעדיה. חברה שתאפשר בחירה בשימוש בחומרים, תאלץ להתמודד עם אזרחים תלויי חומרים, כאלה שהיכולת שלהם להיות הם עצמם במלואם בלבד תצטמצם, שתפקודם יהיה לפרקים מותנה בהשפעת סם. עוד לפני שנשמע על אישה מעוצבת אקסטזי המחפשת גבר קוקאיני, נידרש לחבר את האתיקה של שימוש בחומרים משני תודעה והתנהגות, שתחליף את פקודת הסמים המסוכנים או תפעל לצידה, – ומעבר לכך, להבין שמאחורי הדגלים האופנתיים של הליגאליזציה והדה-קרימינליזציה של סמים, אורבים אתגרים מורכבים ומתסכלים לא פחות מאלה הרובצים לפיתחה של מדיניות הסמים האוסרנית והמקרטעת.

 אם תחפשו את XDR TB בגוגול תקבלו רק 165 תוצאות בעברית ו 240,000 בשפות אחרות, זו הבעיה המרכזית, – איננו רוצים לדעת מספיק על ה XDR TB.  נכון שאולמרט הולך ולבני כנראה באה, הבורסות בעולם קורסות ובנקים נופלים כמו מגדלי קוביות משחק, כדור הארץ מתחמם ובני אדם אינם מוכנים עדיין לעשות הכל כדי לשמור עליו, הנשק הגרעיני עלול להמיט שואה על החיים בעולמנו ולא נעשה דבר על מנת לוותר עליו ולפרקו, הכל נכון. ובכל זאת, אנחנו לא מוכנים לדעת מספיק על ה XDR TB, למרות שהוא ממית כל 20 שניות אדם אחד. הוא עוד לא ממש מקיש בדלת הפרטית שלנו, אבל העולם קטן. ניתן למצוא את ה XDR TB באפריקה ובאסיה. לא צריך לקיים יחסי מין, או לקבל עירוי נגוע כדי להידבק בו, הוא חיידק שעובר באויר, והעולם כזכור קטן מאוד. צפו בסרט הזה או הקישו כאן :

ה XDR TB Extensive Drug-Resistant Tuberculosis היא שחפת עמידה במיוחד לתרופות רבות ועלולה לתקוף כל אחד ובראש ובראשונה כאלה שמערכת החיסון שלהם חלשה. ניתן לעשות הרבה על מנת למנוע את התפשטותה, לשיפור האיבחון והטיפול בה, ואם זה לא יעשה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו נפילת הבורסות והתחממות כדור הארץ יעניינו אותנו כשלג דאשתקד, משום ש XDR TB יהיה אצלנו בתוך הבית.

אז מה לעשות ? ראשית כל לדעת ! ולהפיץ את הידע. יש גם עצומה שקוראת למנהיגי העולם לפעול. 

ילדים לא רצויים הנולדים להורים לא בשלים, הם ילדים שרב הסיכוי שחייהם יהיו קשים ומרים, או שחלילה ירצחו בידי הוריהם. ככל שמדיניות ההפלות שמרנית יותר ומסורבלת יותר, יוולדו יותר ילדים אומללים.  להורים שאינם בשלים, הסובלים מתחלואה גופנית או נפשית, החיים בעוני ובדלות, יש קושי בנגישות למקורות רפואה, בריאות הנפש ורווחה, ומאופיינים ברתיעה מהתמודדות עם הבירוקרטיה הכרוכה בקבלתם. מדיניות הפלות שתאפשר לכל אישה לבקש לעבור הפלה, פריסה חכמה של שירותי רפואה, בריאות הנפש ורווחה, הקצאת משאבים להשבת רשת טיפות החלב – תחנות לטיפול באם ובילד, למימדיה המקוריים, לאחר שבמשך שנים קוצצה ובעצם לא קיימת עוד,- כל אלה הם צעדים שעשויים להפחית את מספר הילדים האומללים, שיגדלו להיות הורים אומללים מאוד.

אחת לכמה ימים אנו שומעים על מעצרם של פעילי טרור, אחת לכמה שבועות חודשים אנו מתבשרים על חיסולם של פעילי טרור אחרים. מומחים אומרים לנו שהמעצרים והחיסולים מונעים מהטרוריסטים מלבצע את זממם וממזערים את הנזקים העלולים להגרם. וכך שנים על גבי שנים, אנחנו עוצרים ואוסרים וגוזרים מוות על עוד ועוד טרוריסטים. מעת לעת אנו מתבשרים על מעצרו או חיסולו של בכיר הטרוריסטים או של בכיר המבוקשים, ואז לשעה קלה, מוחנו מתפמפם לו נוכח ההערכה שיקח לאירגון הטרור זמן רב עד שיצליח להתאושש מהמכה שניחתה עליו, עד שימצא מחליף שיצמיח לעצמו כפות רגליים שיתאימו למידת נעליו של הארכי טרוריסט שנתשהד לו. ככל שאנו מכים והורגים בהם, מתחזקת בקירבם האמונה בצדקת דרכם וגוברת העוינות כלפינו. ככל שהם מפגעים בנו, אנו מקבלים אישור למדיניות ה"אין עם מי לדבר" "לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים" וכיו"ב. זהו מעגל דמים אינסופי שמזין את עצמו בדם ובשנאה תחת שנאה ודם. אחרי כל כך הרבה שנות דישדוש ודימום, זה הזמן לנסות להפסיק אש באופן מוחלט, ובתוך כך גם להפסיק מעצרים וחיסולים. המחשבה שהם ינצלו את תקופת הפסקת האש על מנת לצבור אמצעי לחימה ואירגון כוחם, היא סיכון ששווה לקחת אותו.

שר הביטחון והרמטכ"ל יכנסו מסיבת עיתונאים ובה ישראל תכריז על תאריך ושעה שבו תיכנס לתוקף הפסקת אש בעזה. ישראל תודיע שצה"ל יחדל ממועד זה ואילך מכל פעולה צבאית. אם הפסקת האש תופר, וירי הטילים יתחדש, ישראל תגיב בפעולה או באש מדויקת לשיתוק מקור הירי ולאחר שתגובתה הצבאית תסתיים היא תכריז שוב על מועד שבו תכנס מחדש לתוקף הפסקת האש. וחוזר חלילה.

רוב המתנגדים למשא ומתן עם החמאס להשגת הפסקת אש והתומכים ביציאה למלחמה בעזה הם כאלה שלא לחמו מעולם. עבור חלק מהם  "מ-ל-ח-מ-ה !!!" היא קריאת עידוד במגרשי הכדורגל.

מלחמה היא התנגשות אלימה שבה מדינה מסכנת ואף מקריבה את חיי בניה הצעירים על מנת לממש את מטרותיה ולשמור על האינטרסים החיוניים שלה. המלחמה חייבת לשנות את המצב שקדם, על מנת לאלץ את האוייב לקבל את פחות או יותר את עמדתה.

זכותה ואף חובתה של מדינה להשתמש בכוחה הצבאי על מנת להסיר מעליה איום.

חובתה של מדינה לנקוט בכל האמצעים על מנת להגיע להסכמה בדרך שאינה אלימה, זאת קודם שהיא שולחת את צבאה ואת בניה אל שדה המלחמה.

הטרור גורר צבאות למלחמות שקשה להכריע אותן ומכתיב שדה קרב שבו ליחסי הכוחות משמעות משנית. הטרור מעמיד בפני המדינה דילמות מוסריות קשות המטלטלות את ערכיה. מדינות שניגפו בשדה הקרב, מדינות טוטאלטריות וארגונים למדו את היתרונות שהטרור והגרילה מקנים להם.

ישראל שילמה עד כה מחיר יקר בעקבות ניצחון במלחמת ששת הימים משום שלא ידעה להפוך את הנצחון להסכמה. מנהיגי ישראל מחמיצים שוב ושוב לאורך כל שנות קיומה הזדמנויות להגיע להסכמות.

מצבנו לא היה מעולם כה רע.