Sub Stance

שהראם נזארי ובנו חאפז נזארי שבו את  ליבי. נתקלתי בשהראם ממש במקרה, ומאז אני מקשיב לו מדי יום. די מהר התוודעתי לבנו חאפז ולשיתוף הפעולה המוזיקלי בינהם. אני לא מבין פרסית או כורדית, אבל מבין כל מילה שהוא שר. מאמין לו והולך אחריו בעיניים עצומות. לשהראם נזארי טנור נפלא, גרונו הוא כלי נגינה יחיד במינו, רגיש עז, מוחה ומתחנן ולעיתים נושא תפילה ממקומות קסומים שנמצאים מעבר להרי החושך, או שהוא מספר סיפור אולי מהסמבטיון הנהר האגדי המשליך אבנים אל גדותיו. שהארם הוא מוזיקאי מוערך,- מסטר שהכל רוחשים לו כבוד, שר מוזיקה פרסית כורדית קלסית מסורתית ויחד עם בנו הקומפוזיטור משלב מערב ומזרח צ'לו עם סיטאר, ופותח חלון רחב וחדש אל הסופיזם אל ג'אלל א-דין מוחמד רומי ושירתו בת המאה ה 13. ועוד משהו, אי אפשר להתעלם מדמותו רבת הרושם של שהראם נזארי ומתנועות ידיו האופייניות, אישיותו עוברת היטב את מחסום היוטיוב ויש לי הרגשה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. האם הייתי פוגש במוזיקאים האיראנים הנפלאים הללו שלא באמצעות האינטרנט ? סביר להניח שלא. הנה עוד מנפלאות הגלישה. אם אתם רוצים לחפש מוזיקה שלהם אז הקלידו Shahram Nazeri או Hafez Nazeri .

בחרתי להביא כאן שתי יצירות קונצרטיות עם תזמורת פילהרמונית ומקהלה ושיר של רומי מאת חאפז נזארי שגם מנגן לצד אביו בסיטאר בפורמט מסורתי בשילוב כלים מערביים.

הסופר והמשורר יצחק לאור המגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, כותב בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות של יום העצמאות (7 במאי 2998) מאמר תחת הכותרת:

"עשיתי חיים. מה איכפת לי?" ככה נראית גם הספרות שלהם

וכותרת המשנה:

ספק אם בעידן המודרני הצטרפו כל כך הרבה סופרים ומשוררים בששון גדול כזה למסע כריתת הלשון של המנוצחים. כמה נמוך מחיר ההזדהות: קוקטייל, כרטיס טיסה, מלון ומשמעות "תרבותית"

הכותב אינו מנסה להתמודד עם כותרת מאמרו לפיה הסופרים המוזמנים לירידי הספרים הם סופרים המניבים ספרות ש"ככה היא נראית" – רעה או מגוייסת רחמנא ליצלן.  הוא טוען, ש"השלטון תובע הזדהות, שתיקה במקומות שצריך לשתוק, או דיבור במקומות שצריך לדבר". האם באמת מישהו מקוראי "הארץ" או הכותב עצמו מעלה על דעתו, שסופרים כמו אהרן אפלפלד, מאיר שלו, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, צרויה שלו, ישראל פנקס, יובל שמעוני אתגר קרת ועוד רבים, נתבעו לנהוג עפ"י מצוות משרד החוץ ולישר עימו קו תעמולתי, ושכך גם נהגו ? יצחק לאור שואל – כמה מהם הצטיידו קודם הנסיעה ב"חומר אלטרנטיווי" שמציג את ישראל באופן שלאור היה רוצה שתוצג. אני מניח שהסופרים נוסעים לירידים בראש ובראשונה כדי לקדם את מרכולתם – את ספרותם, כדי ליצור קשרים עם הוצאות לאור, עם סופרים אחרים, מתרגמים וכיו"ב. רק טבעי הוא שסופרים ישראלים יציגו את ספריהם ויופיעו בביתן הישראלי ולא בביתן הספרדי. רצה גם הגורל שהשנה ישראל מציינת 60 לעצמאותה, ושמשרד החוץ בחר לא להתעלם מעובדה זו, ולתת לה ביטוי ביריד בפריס. מכיוון שגם סופרים קרובים מעת לעת אצל עצמם, אפשר לחשוד בהם, שאת מרבית זמנם הקדישו ביריד בפריס לקידום האינטרסים של ספרותם, ולאו דווקא לקידום "הוועד נגד עינויים" או "עמותה למען אסירים פלסטינים" שיצחק לאור כה רוצה ביקרם. לאור משוכנע שמזימת "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ היא להשתמש בסופרים כדי להעניק "… "צלם אנוש" לאפרטהייד". בניגוד לדעתו של לאור, משרד החוץ הישראלי אינו מעריך שישראל היא מדינת אפרטהייד, קרוב לודאי שחלק גדול ממדינות העולם המשתתפות בירידי הספרים אינן מחזיקות בעמדה דומה. כל מדינה שואפת להתהדר בהישגי אזרחיה בתחומי התרבות, האמנות, המדעים, הספורט ועוד, ללא קשר למידת החופש והנאורות שבה. "היה א-פוליטי בספרות שלך, אומרת המדינה, תן לנו להתלכלך" מדמיין לאור את השיח בין "מחלקת התעמולה" של משרד החוץ לבין הסופרים חפצי הקוקטיילים והסוויטות. עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע הם סופרים שאיש לא יסתום להם את הפה, הספרות שלהם נטועה כאן ואינה מנותקת מהווייתנו על הטוב והנורא שבה. הם הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בריש גלי בארץ ובעולם, אלא שהם "שמאל ציוני" בעוד שלאור הוא "שמאל פרו-פלסטיני", כלומר גם כשהם מבקרים קשות את המדינה, יוצאים נגד הכיבוש והדיכוי, הם ממשיכים להיות פרו ישראלים לאהוב, לשנוא ולכאוב בו זמנית. תיאור השתתפותם ביריד הספרים בפריס מעביר את לאור על דעתו כשהוא מתאר את נסיעתם כ"מסע כריתת הלשון של המנוצחים" לא פחות ולא יותר.

יצחק לאור זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים העבריים ע"ש לוי אשכול, הזוכים בפרס מקבלים  מענק בגובה משכורת שנתית של מורה בעל תואר שני. את אחד הפרסים קיבל יצחק לאור בדצמבר 2000 בעיצומה של האינתיפאדה השניה. איני זוכר אם קיבל את הפרס ישירות מידיו של ראש הממשלה או מידי אחד מפקידיו, איני זוכר האם לחץ את ידם של כורתי הלשון, הסתפק בניד ראש קל או נעדר מהטקס בשל מיחושים. גם לא ברור לי אם טרח קודם לכך לקבל "חומר אלטרנטיווי" והאם עשה בו שימוש כלשהו בשעה שפלסטינים רבים היו נתונים באותה שעה ממש במצוקה גדולה.

סוזי הגיע אלינו באניה מפריז, בין יתר הדברים שבהם מילאה את ביתנו היו תקליטים. אחד מהם היה We Get Requests של אוסקר פיטרסון. בקולנוע מתמיד הקרינו את "חמים וטעים". והתקליט של שלישיית גשר הירקון לא הפסיק להסתובב "בום בו, בו בום, בום, בום מחשיך כל היקום ההר אפל הרחוב שחור העיר גוועת במצור אין לחם אין, אין כלום". ואז הגיע אוסקר פיטרסון, כלומר סוזי, שהכניסה לחיי את הנערה מאיפנמה , ועוד רבים וטובים. השבוע אוסקר פיטרסון הלך לעולמו בן 82, שנתיים אחרי סוזי.

טום וייטס הנפלא.

כל מילה נוספת מיותרת לראות ולהתמוגג מהפילובולוס Pilobolus בלווי מוסיקה של רביעיית קרונוס Kronos Quartet :

אם אתם לא מצליחים לפתוח את הוידיאו, לכו על הקישור : http://www.ted.com/talks/view/id/24

הבוקר התבשרתי מידיעה בעיתון הארץ שסול לוויט מת.
סול לוויט Sol LeWitt אמן בעל שיעור קומה היה אמן קונספטואלי מנימליסטי – הרעיון הקונספט הוא זה שהיה חשוב יותר מאשר הביצוע. הכרתי אותו לראשונה באמצעות קטלוג שרכשתי בחנות ספרים משומשים, הקטלוג שצד את עיני ליווה את תערוכתו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב 1978. מאז יצירתו של סול לוויט מרתקת ומסקרנת אותי. בכל פעם שראיתי עבודות שלו הרגשתי שמחה, חגיגה ויחד עם זאת הזמנה מאתגרת.
לוויט נולד ב 1928 בקונטיקט להוריו יהודים שהיגרו מרוסיה לארה"ב, אביו הרופא נפטר כשהיה בן שש ואימו עודדה את העניין שמצא סול באמנות.
גיליתי ביצירתו של סול לוויט קשת רחבה של רעיונות שנעה מצד ילדותי, בסיסי, ראשוני, קובייתי – אמן ילד, אל צד חקרני, הוגה, שכלתני, חידתי – בלשן מתמטיקאי. ובתווך מוסיקה, הרבה מוסיקה, רשתות ומבנים מתפרקים נבנים ומשתלבים, ותנועה וצבע.
סול לוויט מת אבל לא עוזב.