Sub Stance

*למה לא בעצם ?

עכשיו כשהמתווך הגרמני נע בין הנפשות הפועלות על מנת להגיע להשלמת העיסקה – החזרת החייל גלעד שליט תמורת פלסטינים הכלואים בישראל. למה לא לחשוב יותר גדול ? אם כבר מגיעים להסכמות אז למה לא לשאוף להישגים נוספים ? אם כבר יוצאים לשוק, למה להסתפק בזיתים ?

למה לא להפוך את העיסקה הקטנה הזו להסכם עוד יותר רחב ? למשל להסכם אי לוחמה לקראת הסכם שלום כולל. משהו שאומר למשל שישראל תחדל מחיסולים, תפסיק לבצע מעצרים, תפרק מחסומים נוספים, תפתח הדרגתית  מעברים ברצועת עזה ותכניס מספר מסוים של פועלים עזתים לישראל , ובתמורה נקבל הפסקה מוחלטת של כל פעולה צבאית ופעולות טירור כנגד אזרחים וכנגד צה"ל – כולל הפסקת כל פעילות התחמשות ויצור נשק ועוד צעדים לפירוז הרצועה והגדה, ואולי גם עוד מרכיבים שלא חשבתי עליהם.

לסיכום, ההצעה שלי היא ניצול המגעים וההסכמות המתגבשות להחזרת גלעד שליט ליצירת זרוע של הסכמה לאי לוחמה שתכשיר את הקרקע ותניף תהליך של משא ומתן לשלום שיתחיל מיד.

* (ודאי שלא שכחתי את הרשימה הארוכה וה"מוכחת" של הנימוקים למה זה בלתי אפשרי, תמים, מנותק, לא אחראי, יפה נפש, מהרסיך ומחריביך, הזוי ויגרום רק לנזק בלתי הפיך, ואיפה אני חי בכלל ואתה לא יודע עם מי יש לך עסק, וזה הכל משנאה עצמית ובגלל אנשים כמוך…)

בבית הלבן יושב נשיא שלא ידענו כמותו. הוא מדבר אנגלית רהוטה וברורה והמסר שלו אינו זקוק למפרשים. אובמה אמר שינוי במסע הבחירות שלו, ובאופן מפתיע שלא כבבמקומותינו, הוא עומד מאחורי הצהרותיו וחותר לעבר השגתו. 

ארה"ב מבקשת פיוס. דרכו של אובמה אינה דרכו של השולף במערב הפרוע. הוא מבקש לבנות הידברות עם מדינות ערב ועם המוסלמים. אובמה רוצה לדבר עם כולם. הוא אינו רואה בעולם המוסלמי אוייב. ארה"ב בהנהגת ברק אובמה לא ניצבת עוד ללא תנאי לימין ישראל ידידתה ובת בריתה מול מדינות ערב והאיסלאם. 

ישראל תתחלק לשלושה מחנות, המחנה האחד הרואה באובמה חוסיין – אנטישמי, פרו ערבי שונא ישראל, המאיים להפיל עלינו חורבן ולפגוע בזכויותינו על ארץ ישראל. המחנה השני רואה באובמה ברק – תקווה גדולה, כמי שישכין שלום, שיביא לקץ ההתנחלות בשטחים הכבושים, ויכפה פתרון של חלוקה בירושלים. המחנה השלישי הוא המחנה הפרגמטי, שמבין שישראל אינה יכולה להמשיך ולהתקיים כאן ללא תמיכה וסיוע אמריקאי. המחנה הפרגמטי מבין, שלבית הלבן נכנס נשיא שאינו מתכוון לדחות את השינוי לכהונתו השניה, ושישראל לא תוכל יותר להשתמש בסחבת ובתרגילי השהייה. המחנה הפרגמטי מבין שישראל חייבת מהר מאוד להתמקם בעמדות נכונות שישרתו את האינטרסים שלה.

אין ספק שהסכם הרגיעה ושחרור החייל החטוף גלעד שליט הם מעשים חיוביים, אך לא כאשר הסכם הרגיעה הוא פועל יוצא של הויתור על השלום, והסתפקות מבישה בהפוגות לצורך הערכות לסבב אלימות נוסף.

לא להאמין, ישראל לא דורשת ולא מציעה שהסכם הרגיעה יהיה שלב מוקדם, נקודת פתיחה בתהליך שיביא בעקבותיו הסכם שלום ויישוב הסכסוך במזרח התיכון. נושאים חשובים כמו פתיחת המעברים, שחרור אסירים, הפסקת הירי וכיוצא באלה, אינם תחליף לצורך הקיומי של תושבי האזור בשינוי אמיתי של מציאות חייהם, כלומר התמודדות עם הסוגיות המרכזיות המרכיבות את הסכסוך לשם כינון שלום.

לרוע המזל הכיוון המסתמן הוא הפוך, –  מפלגת "ישראל ביתנו" מציגה בפני המפלגות הגדולות את תנאיה להצטרפות לקואליציה ובהן תביעה להפלת שלטון החמאס וסירוב לנהל מו"מ עם "ארגוני הטרור". נראה, שקדימה והליכוד אינן מסתייגות מתנאים אלו.

והשמאל ? הוא שרוי בעיצומה של השבעה לאחר מפלתו . שותק, הלום בחירות.

תרשמו לפניכם – איראן.

השלום עם הפלסטינים ועם שאר מדינות ערב עובר היום באיראן. אם ממשלת ישראל תדע למצוא את הדרך לבנות דיאלוג עם איראן, יווצרו גם התנאים להסדר במזרח התיכון. ולהיפך, הניסיון לפתור את הסכסוך ללא איראן עלול להיכשל.

בדרך כלל, ישראל מחפשת את הדרך לשלום בוושינגטון. נכון, שבוושינגטון נוח מאוד, מדברים אנגלית, יש שם הרבה כסף, הרבה טלוויזיה, אהדה ויהדות חמה. אבל הכתובת היא טהרן.

נכון שהאור דולק בוושינגטון אבל המטבע מונח בטהרן.

דבר לא היה נגרע, לו ישראל היתה מכריזה השבוע על הפסקת אש חד צדדית. נהפוך הוא, היה ניתן למנוע את המשך הלחימה, ניתן היה לבנות הסכמות למניעת לחימה ופעולות אלימות עוינות בעתיד. הפסקת האש לא היתה מחבלת בפעולה הקרקעית אם זו היתה נבחרת לבסוף כאופציה ההכרחית, היא היתה שולחת את החיילים אל המערכה מתוך ידיעה שנעשה ניסיון רציני אמיתי להגיע להסכם ולהבנות. ישראל בחרה ללכת בדרך המוכרת לה "לא מדברים עם החמאס", כפי שבעבר לא דיברה עם אשף. אני חוזר על מה שכתבתי כאן לאורך השנים – על ישראל למצוא ערוצי הידברות עם כל אויביה כולל עם נשיא איראן אחמדינאג'ד. ההידברות אינה מתן הכשר לטרור אלא הבנה שעם אויבים צריך לנסות לדבר. שעדיף להשקיע במאמץ המדיני מאשר לשפוך עוד דם, והרי כבר למדנו שבעקבות מלחמה מגיעים תמיד אל אותה נקודה בדיוק – הסכם מדיני במקרה הטוב ועוד מלחמה במקרה הרע. היציאה לפעולה הקרקעית בעזה לא מקרבת את השלום, היא מעצימה את השנאה והעוינות ועלולה להביא לעוד שפיכות דמים והרס אצל שני הצדדים.

אחרי יומיים של הפצצות מהאוויר מאות הרוגים ופצועים והרס רב ברצועת עזה, זה הזמן שבו ממשלת ישראל צריכה להכריז על הפסקת האש חד צדדית. מהמלחמה הזו לא יצא טוב כי מהרג ומהרס לא יוצא טוב. עלינו להודיע לחמאס שאנו מעוניינים בהסדר שלום כולל במזרח התיכון על בסיס יוזמות שונות כמו הסעודית, קוראים לו לוותר על האופציה הצבאית ולשקול חתימה על הסכם שביתת נשק ושחרור אסירים.

על ממשלת ישראל לשקול מחדש את צעדיה בהתאם לתגובת החמאס על הכרזתה.

ארון הקודש של השלום יקר מדי מכדי שנפקיר אותו בידי חשוד סדרתי.

את הנסיגה מהשטחים הכבושים תמורת הסכמי שלום, חשוב שתוביל הנהגה ברה, שאין בהחלטותיה חלילה מניעים זרים ושפלים, הפועלת בכוונה כנה למנוע מלחמות ומתוך חתירה להביא שלום. הנסיגה מהשטחים הכבושים תחלק את העם לשניים, תתבע מחיר כבד וכואב, בעיקר מאלה שייעקרו מבתיהם -הנסיגה מהאדמות הכבושות תפצע את נפשם. יש בחתימה על הסכמי השלום גם נטילת סיכונים רבים, – לכן, יש חשיבות עליונה לסמכותיות ההנהגה, וזו נגזרת מרמתו המוסרית של המנהיג המוביל.

אם ראש הממשלה אוהב את מדינתו יותר מאשר את כסאו, אם אכן טובת המדינה בראש מעייניו, – ישעה את עצמו. עכשיו.

רוב המתנגדים למשא ומתן עם החמאס להשגת הפסקת אש והתומכים ביציאה למלחמה בעזה הם כאלה שלא לחמו מעולם. עבור חלק מהם  "מ-ל-ח-מ-ה !!!" היא קריאת עידוד במגרשי הכדורגל.

מלחמה היא התנגשות אלימה שבה מדינה מסכנת ואף מקריבה את חיי בניה הצעירים על מנת לממש את מטרותיה ולשמור על האינטרסים החיוניים שלה. המלחמה חייבת לשנות את המצב שקדם, על מנת לאלץ את האוייב לקבל את פחות או יותר את עמדתה.

זכותה ואף חובתה של מדינה להשתמש בכוחה הצבאי על מנת להסיר מעליה איום.

חובתה של מדינה לנקוט בכל האמצעים על מנת להגיע להסכמה בדרך שאינה אלימה, זאת קודם שהיא שולחת את צבאה ואת בניה אל שדה המלחמה.

הטרור גורר צבאות למלחמות שקשה להכריע אותן ומכתיב שדה קרב שבו ליחסי הכוחות משמעות משנית. הטרור מעמיד בפני המדינה דילמות מוסריות קשות המטלטלות את ערכיה. מדינות שניגפו בשדה הקרב, מדינות טוטאלטריות וארגונים למדו את היתרונות שהטרור והגרילה מקנים להם.

ישראל שילמה עד כה מחיר יקר בעקבות ניצחון במלחמת ששת הימים משום שלא ידעה להפוך את הנצחון להסכמה. מנהיגי ישראל מחמיצים שוב ושוב לאורך כל שנות קיומה הזדמנויות להגיע להסכמות.

מצבנו לא היה מעולם כה רע.

מנהג נקמת הדם, אינו בא לישב סכסוכים אלא להנציח אותם. בני משפחתו של הנרצח נדרשים לגאול את דמו של יקירם באמצעות הריגת הרוצח. אורית קמיר אומרת שמדובר במעשה שמטרתו לגמול ומניע אותו "חוב של כבוד".
חיסולו בדמשק של עימאד מורנייה יגרור בעיקבותיו מעשה גמול חמור עוד יותר, וכך תמשיך שפיכות הדמים לקלוח בסכסוך במזרח התיכון. בישראל נשמעים קולות של שביעות רצון, אנחות נקמה ותחושה של קימום הכבוד שנרמס. אלא שנשאלת השאלה עד מתי. עד מתי ימשיך מסע ההרג והרצח ? כמה דם עוד יוקז ? למי יהיה העוז לקום ולומר שהוא לא משחק יותר. מתי יקום מנהיג בישראל שיאמר, שלמרות שהיכו בנו והרגו בנו, אנו מחליטים באופן חד צדדי לחדול מגאולת הדם ?

אני מריח מרחוק את ההחמצה. זה אצלם מוטמע בכל תא מתאי גופם, זה עובר מראש ממשלה אחד לשני, ואם חלילה תתרחש מוטציה ומישהו יחרוג מהשורה, ימצא איזה נבל לתקן את המעוות בשלושה כדורים. משה שרת ישב וראה איך בן גוריון ולבון מחמיצים ומחבלים בניסיון להידבר. נחום גולדמן הפך למוקצה בעיניהם כשניסה להציע לדבר עם נאצר, וכך הלאה דיין וגולדה עם המדיניות של אין עם פלסטיני, שיחפשו אותנו בטלפון שבו כל הקווים תפוסים, וגם אם ירדו על ארבע לא יקבלו כלום. אין עם מי לדבר. ואחר כך כשעברו מהסתננות פידאינית, לאינתיפאדת אבנים ולטרור רצחני הם קיבלו שוב ושוב את האישור שלהם – לא מדברים עם טרוריסטים, לא מדברים עם מי שלא מכיר במדינת ישראל, לא מדברים עם מי שיש לו דם על הידיים, מדברים איתם דרך הכוונות של הרובה, הם כמובן לא יכנסו למלכודות הדבש. המפאייניקים וגרורותיהם לא יחמיצו את הסיכוי להחמיץ שוב. אם איסמעיל הנייה רוצה לדבר, עליו לחכות שהליכוד יעלה לשלטון, זו המפלגה היחידה שמסוגלת להוציא לפועל את מצע מר"צ – לדבר עם אויבנו, לחלק את ירושלים ולעשות שלום.

היכן מתחיל קו השבר שלנו. היו ימים שבהם עבור רבים מלחמת יום כיפור היתה קו פרשת מים, מיד לאחר מכן ידעו אחרים לשים את האצבע על שנות ההחמצה הגדולה שבין 1967 ל 1973. אבל קו הסדק הוליך אל מלחמת ששת הימים ומשם אל שנות שלטון מפא"י, שהדף כל נסיון של הידברות וידע לטרפד כל ניסיון כמו זה של נחום גודלמן וחירחר את עסק הביש. בימים אלה, "פתאום", משהו מצא את ספיחי יומני שרת, ומהם עולה שפנחס לבון שר הביטחון, הגה מעשי טרור כדי "לעשות שמח" במדינות ערב. לבון לא היה עשב שוטה. הוא לא הלך בשדה לבדו. מכאן הולך הסדק אל מלחמת 1948 שהיא מלחמת הקוממיות או השחרור או העצמאות או הנכבה. ואם אתה קצת מרחיב את שדה הראיה, אתה מבחין ברשת של קווי סדק, לצד סדק החמצת השלום והעמקת הסכסוך במזרח התיכון, אפשר להבחין בסדק במערכת החינוך, שמתחבר לסדק בשירותי הבריאות שמתעבה עם השסע בשרותים החברתיים. כל אחד מהם מתחיל בקו סדק שכמעט ואינו נראה, שלעיתים קשה לזהותו, דומה לקו הסדק שהתחיל בחודשים האחרונים במערכת המשפט עם מינויו של השר פרידמן לתפקידו. וכל הסדקים האלה מתחברים, משיקים, מערערים. הם פרצות, הם משבשים את הסדר החברתי ואת שלומנו ומאיימים עלינו. הילדים שמשתוללים שתויים וגסי רוח בקפריסין, הם אחיינים של נהגים אלימים, שכניהם של לקוחות מכוני ליווי, שמנהליהם היו תלמידים של מורה צווחנית ומתוסכלת, שמרוויחה כלום ולא איכפת לה מהתלמידים "הזוועתיים" שלה, שמטופלת באימה החולה, שסל הבריאות אינו מכיל את התרופה היחידה שהיתה יכולה לשפר משמעותית את מצבה, אותה תרופה שכל העשירים החדשים, בעלי ההון הוותיקים, הפושעים המאורגנים ושאר המקורבים לצלחת יכולים לרכוש אותה לעצמם בי להניד עפעף, שמעסיקים את מיטב עורכי הדין שיוציאו אותם מההסתבכויות הפיננסיות קו נטוי ההטרדות המיניות קו נטוי קו נטוי, ויחצני הצמרת וקבלני הרייטינג המשפצים והמאפרים את מציאות חיינו היודעים להפוך את עורו של הכושי ואת חברבורות הנמר ורק לא את הסדק. רשת הסדקים מתלכדת לקו השבר הישראלי, ואם הוא עוד לא הגיע אל הבית שלך אל המשפחה שלך , חכה.