על אנשים, חומרים ומה שבינהם
אחרי יומיים של הפצצות מהאוויר מאות הרוגים ופצועים והרס רב ברצועת עזה, זה הזמן שבו ממשלת ישראל צריכה להכריז על הפסקת האש חד צדדית. מהמלחמה הזו לא יצא טוב כי מהרג ומהרס לא יוצא טוב. עלינו להודיע לחמאס שאנו מעוניינים בהסדר שלום כולל במזרח התיכון על בסיס יוזמות שונות כמו הסעודית, קוראים לו לוותר על האופציה הצבאית ולשקול חתימה על הסכם שביתת נשק ושחרור אסירים.
על ממשלת ישראל לשקול מחדש את צעדיה בהתאם לתגובת החמאס על הכרזתה.
כל מלחמה היא כישלון. כי מלחמה היא מוות , פציעה, נכות, אבל, שכול, הרס, אבדן, פחד, אימה, שנאה ופשע. מנהיגים שאינם מצליחים להוביל את מדינותיהם לפתרון סכסוכים בדרכי שלום ו"נאלצים" לצאת למלחמה "צודקת" נכשלים בתפקידם. מלחמה זורעת את נבטי המלחמה הבאה. כל מלחמה בונה את התשתיiת למלחמות שיבואו בעקבותיה. אפשר לקטוע את מעגלי המלחמות האין סופיות. מנהיגי הפלסטינים כמו גם מנהיגי ישראל מקובעים ומשותקים, הם לא הפיקו לקחים ונכשלים בשינוי גורל עמיהם, הם מובילים דור אחר דור את שני העמים בדרך המלחמה וצורבים בתודעת העמים את הנתיבים העתידיים של נחלי הדם. אחרי היום הראשון למלחמה בעזה נראה שהלקחים היחידים שהופקו הם לקחים מערכתיים מדו"ח ועדת וינוגרד, וגם בכך אני מטיל ספק. ברור כשמש בצהריים, שזכותו של אדם ושל מדינה להתגונן להשתמש באמצעים אלימים כדי לעצור אלימות. השאלה הגדולה היא מדוע אי אפשר אחרת. מדוע אנו ממשיכים לסגוד ולכרוע ברך לפני אלהי ה"אין ברירה".
לפרקים עולה נושא שמאחד את עם ישראל. דו"ח העוני, המצב הכלכלי, מצעד הגאוה, עצירת הגשמים, מחירי הטיסות ואפילו חג החנוכה אינם מצליחים לעשות לנו את מה שעושה החמאס. גם עתה בעונת הבחירות שבה כל מפלגה מנסה לבדל ולייחד את עצמה, להדגיש את מעלותיה ולהבליט את אזלת יד האחרת, אפילו עתה יושב נתניהו שכם אל שכם עם רמון וליבני עם אלי ישי וגם איתם ומופז ומי לא עימם, כולם סביב המדורה ופוצחים בשירת הפילו הפילו. אוהדי קבוצות כדורגל יריבות ושנואות לנצח, בובלילים ופרידמנים, חסידים ומתנגדים, נהגי אוטובוסים ומוניות, את כולם מלכד החמאס. זה הדבק הלאומי שלנו, הסופר דופר נשיונל מגה גלו שמדביק מים לשמן, חומוס לקרפלעך קוסקוס לפערפאלעך חתולים לכלבים. אם החמאס לא היה קם צריך היה להמציא אותו, שיחבר ביננו שיהפוך את כולנו לציקצוק לשון ולניד ראש אחד, למקהלה הרמונית משומנת, לסיר חמין – לעם אחד נושא דגל אחד בגאווה ובתחושת סולידריות עמוקה, עם אחד לב אחד. זה לא קרה לנו מאז הניצחון על צסקא הו הא, מאז הקוליפורמים בחומוס מחזור א', בפעם האחרונה זו היתה כמדומני טלי פחימה ומאז כלום ריק. היתה תקוה שאולי אחמדינאג'ד, רוני פיזאם ויוזף פריצל, אבל לא. מנגד היו שעות של תקוה והתרוממות רוח כשפיני גרשון ירד מהמטוס, כששבתאי ונוגה התקרבו זה לזה ונצמדו לירח, כששאול מופז פרש לעשות לביתו, אך הכל נגוז התפוגג, ושוב נותרנו ממולמלים ומפוררים. והנה, כמו השמש הגדולה והמיטיבה, קם לו החמאס שאינו מכזיב ועושה את זה, – מפיל אותנו איש על כתפי שכנתו, שלובי זרועות אנו נעים במעגל לאומי מהודק אחד, בקצב המרנין והמזקיף קומה של מחול ההורה נפיל את חמאס.
אחד מהטיעונים המושמעים כנגד הידברות עם החמאס היא שהחמאס לא מכיר בישראל. בוא נניח לרגע שמתקיימת פגישה בין נציג ממשלת ישראל לבין נציג החמאס – עם מי חושב נציג החמאס שהוא נושא ונותן ? עם נציג ממשלת פולניה ? בוא נניח שנציג החמאס ונציג ממשלת "פולניה" מצליחים לחתום על הסכם הפסקת אש, ונניח שההסכם נכנס לתוקף וירי הקאסם על הנגב המערבי נפסק – האם באמת ישנה לנו, שנציג החמאס חתם על ההסכם עם נציג ממשלת "פולניה". לעזאזל "פולניה". ויותר מכך, אני מצהיר בזאת שמכיוון שלנציג ממשלת "פולניה" קשה מאוד לחתום על הסכם הפסקת אש עם נציג החמאס שידיו מגואלות בחומוס, אין כל בעיה להחליט שהחמסאי הוא בכלל נציג "מונקו" וכך יחתם לו הסכם בין "פולניה" ל"מונקו" ובשדרות אין קאסם והשעמום הורג את כולם.
את הסיכוי להגיע להסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס ניתן להעמיד למבחן אך ורק אם נענה להזמנתם, -נשב ונבוא איתם בדברים. כל הפסקת אש כדאית לנו משום שהיא החלטה בכיוון הנכון. אם שני הצדדים ישמרו על הפסקת אש נוכל להתייחס אליה כאל בסיס לבניית הסכמות נוספות (הנה, לא כתבתי את המילה המלוכלכת "שלום") . ואם המשא ומתן ייכשל נוכל לומר שהמונקואים הם מנייאקים והאחרונים יגידו שהפולנים הם כרגיל פולנים. ולהיפך.
אני מריח מרחוק את ההחמצה. זה אצלם מוטמע בכל תא מתאי גופם, זה עובר מראש ממשלה אחד לשני, ואם חלילה תתרחש מוטציה ומישהו יחרוג מהשורה, ימצא איזה נבל לתקן את המעוות בשלושה כדורים. משה שרת ישב וראה איך בן גוריון ולבון מחמיצים ומחבלים בניסיון להידבר. נחום גולדמן הפך למוקצה בעיניהם כשניסה להציע לדבר עם נאצר, וכך הלאה דיין וגולדה עם המדיניות של אין עם פלסטיני, שיחפשו אותנו בטלפון שבו כל הקווים תפוסים, וגם אם ירדו על ארבע לא יקבלו כלום. אין עם מי לדבר. ואחר כך כשעברו מהסתננות פידאינית, לאינתיפאדת אבנים ולטרור רצחני הם קיבלו שוב ושוב את האישור שלהם – לא מדברים עם טרוריסטים, לא מדברים עם מי שלא מכיר במדינת ישראל, לא מדברים עם מי שיש לו דם על הידיים, מדברים איתם דרך הכוונות של הרובה, הם כמובן לא יכנסו למלכודות הדבש. המפאייניקים וגרורותיהם לא יחמיצו את הסיכוי להחמיץ שוב. אם איסמעיל הנייה רוצה לדבר, עליו לחכות שהליכוד יעלה לשלטון, זו המפלגה היחידה שמסוגלת להוציא לפועל את מצע מר"צ – לדבר עם אויבנו, לחלק את ירושלים ולעשות שלום.
