היום לפני חמישים שנה
10 באוגוסט 2016היום לפני 50 שנה התגייסתי לצה"ל.
"זכור שהנך נצר למשפחת יודעי תורה מצד אחד וגיבורי ישראל מצד שני"…"המשך במסורת הכפולה הזו" – כתב לי דודי בברכתו לבר המצווה שלי. הדברים אלה ואחרים חלחלו בילדותי ונעורי והוטמעו בי, ואיתם הספקות – האם אצליח לעמוד בציפיות. זה היה משא כבד ומעיק, איתו הגעתי לפני חמישים שנה לחטיבת גולני.
בבסיס האימונים במחנה "בן עמי", היתה ליד האוהל שלנו כתובת "קשה באימונים – קל בקרב". המפקדים שלנו ששו אלי קרב. כשעברנו לגדוד לטירונות שלב ב', לאימון חורף ואח"כ לקורס מכי"ם בג'וערה הדברים התחדדו עוד יותר. ההכשרה הממושכת והמייגעת היא הכנה לקראת הדבר האמיתי – המלחמה. המלחמה היא משאת הנפש. עמוק בפנים רבץ גם הספק והדאגה להורי ניצולי השואה. ידעתי שהם יקרסו כשאפול במלחמה. כל השירות הצבאי הייתי עסוק בהרגעתם – אצלי הכל בסדר, אפילו נפלא. ברגעי המבחן בצבא, הייתי איש צבא. כשטיפסנו רגלית על הרמה הסורית בנקודת הפריצה ב"גבעת האם" – הייתי אז מ"כ צעיר – חשבתי כל הזמן רק על החיילים שלי ועל המשימה שלפנינו.
הכניסה למלחמה התחילה ב"גבעת האם". גבעת האם, האמא הזו הובילה הישר אל תמונת תופת בלתי נשכחת, זחל"מ פגוע ולידו גופה חרוכה אפורה. זו היתה קבלת הפנים לפלוגה שלנו "קשה באימונים קל בקרב". זה היה הלם. דירבנתי את החיילים להמשיך מהר הלאה , לא להביט לאחור – לא להתעכב ליד הזוועה. אבל כולם ראו. ובתודעה נצרבה ידיעה חדשה שהושמטה מהכתובת ההיא במאהל הטירונים.
חמישה ימים לאחר מכן, בבית המכס העליון מול עיני עלו לשמים אחד עשר חברי לפלוגה בפיצוץ רב עוצמה של כמות גדולה ביותר של חומרי נפץ בבונקר סורי. גשם סלעים ואבנים ירד על ראשינו. אחד עשר חיילים נפלו באסון הנורא. עלינו , שחמקנו בנס מהמוות – נגזרה השתיקה. כולנו שתקנו. יש כאלה ששותקים עד היום. לניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים לא התאים מותם של האחד עשר. הם היו עלולים להרוס את המסיבה. ולכן מחקו אותם. אחד מהכתבים הצבאיים הבכירים אמר לי לפני כמה שנים שהיתה הוראה לא לכתוב על האסון. החגיגה ושזירת זרי הדפנה היו מעל הכל.
כאן החל הסדק.
סדק שדרכו התגבשה הבנה חדשה אודות האדם, המשפחה, החברה והשלטון. אודות המלחמה והשלום. אני עדיין עסוק בשתי זירות קרב האחת המרד בגטו ורשה והשנייה אסון בית המכס העליון והקרב בתל פאחר. ממשיך ללמוד ולגבש את הדרך שבה אני מבין את חיינו ואת עולמנו. השרות הצבאי הטביע בי חותם. שנים ארוכות התנהלו חלומותי בסביבה צבאית בקסרקטינים ושדות. עדיין הם מגיחים מעת לעת.
איני יודע כיצד היו נראים חיי ללא השרות הצבאי. קשה לי לענות על השאלה האם הייתי מוותר עליו – הוא חלק בלתי נפרד ממני. הוא מאוד משמעותי ממי שאני.
היום לפני חמישים שנה התייצבתי בלשכת הגיוס ביפו והחל פרק חשוב בחיי ובחיי משפחתי.
