הים מסרב לראות מאיפה הדג משתין
נכתב בתאריך 28 בפברואר 2009 מאת משה קרוןאני זוכר את זה במעומעם. מבעד לאדי הטישטוש והריאליטי מתערפלות שלוש דמויות שני גברים ואישה מרציני פנים יצוקים שכם אל שכם, מעמידים חזות אחת מגובשת מלוכדת כעופרת, אחים לנשק. אני זוכר אותם אומרים נוכח המצלמה שאינם "ששים אלי קרב", אך כשיצאו לקרב הם ששו וגילו והשתוללו כמו שרק צבא רעב אלי קרב יכול לשוש, מהכלים יצאה בששון אש תופת חסרת רסן שהרגה והרסה ודרסה. הרחוב התייצב מאחורי השלושה ואף למעלה מזה. אי אפשר עוד לשאת את ירי הטילים והרקטות ופצצות המרגמה מעזה על בתינו ועל ילדינו. "חיינו אינם הפקר" אמרו פה וגם שם. אחר כך אמר אחד מהשלושה שהעזתים צריכים להבין שבעל הבית השתגע, כלומר הגיע הזמן להראות לים מאיפה הדג משתין. להכות בהם עד שהם יכרעו ברך ויתחננו. עד שכל עזה תצא חמס על החמאס. נכה בהם עד שהיד השולחת את הגראד והקאסאם לא תעז לעשות זאת עוד, עלאק. הוא אמר שזה לא יהיה קל ולא יהיה קצר ושמלחמה בטרור בלב בלה בלה. כשמדובר בביטחון האזרחים וביציאה אלי קרב, הממשלה רחבת לב וכיסה פרוץ לרווחה, הא ראיה 3.97 מילארד שקלים עלתה מלחמת עזה. כל כך הם אוהבים את הביטחון שלנו – השוו את תוספת ההשקעה שלהם בביטחוננו בשלושת השבועות במלחמת עזה, מול תוספת ההשקעה שלהם בבריאותנו, ואז תגלו שהתוספת לסל התרופות בשלוש השנים הבאות תעמוד על 350 מיליון שקלים בשנה. כלומר מה שהמדינה השקיעה בהרס ובהרג בעזה גדול פי ארבעה בערך ממה שהיא (אולי) תוסיף לסל התרופות בשלושת השנים הקרובות. בעל הבית לא השתגע. בעל הבית משוגע. הבוקר התברר שוב שארבעת המיליארדים ( סליחה, 3.97 מיליארד שקלים) נזרקו לפח. הטילים והרקטות ופצצות המרגמה ממשיכים להכות בבתינו ובילדינו עד אשקלון, כמעט יום יום. מתברר שהים מסרב לראות מאיפה משתין הדג, ובעזה שמים פס על השגעון של בעל הבית וחושבים שהוא הוא הרשע והוא זה ולא אחר, שמביא עליהם את כל הצרות. אך לא אלמן ישראל, בנימין ואיווט זכו בבחירות. איווט אמר כבר מזמן שרק מיטוט החמאס הוא הפיתרון ושאפשר לסמוך עליו כי הוא מבין ערבית. ובמקום התיאוריה המבריקה "בעל הבית השתגע", תעלה אצלנו כנראה בקרוב תיאוריית "הפירומן" או "המחט בערימת השחת" – אנחנו נגיע למחט ונשמיד אותה. והדרך היעילה ביותר להגיע אל המחט בערימת השחת היא להעלות אותה באש. ולכן העלנו לשלטון פירומן.
עכשיו ממש ברצינות, כמו שכתבתי כאן במלחמת לבנון השניה, ובמלחמת עזה הראשונה אני כותב זאת שוב, על מנת להגיע להפסקת האלימות ולשלום צריך לדבר עם האויב. מלחמה גם כשהיא כורח לגיטימי (מה זה ?) הסיכוי הגדול ביותר הוא שהיא תגרום לעוד מלחמה. ככה זה ! שרץ מביא שרץ. החמאס מוכן לדבר איתנו, והדיבור עם החמאס עשוי להביא לשינוי במצב. מיטוט החמאס לעומת זאת עלול להביא לשלטון אירגון אחר אולי קיצוני יותר (ע"ע חמאס, חיזבאללה, אל קאיידה).
נ.ב. וכמו כן יש לדבר עם איראן, ויפה שעה אחת קודם.
יש לי הרגשה, שלאחר שזרקנו לפח 4 מיליארד שקלים, היד, שזה עתה יוצאת מכיס הימין, עוד נטויה.
28 בפברואר 2009, בשעה 22:51
ההבדל בין מה שהוצא על המלחמה לבין 4 מיליארד היה יכול להפסיק את נדידת התלמידים בשדרות מבית ספר לבית ספר.