Sub Stance

אתמול ביקרנו במוזיאון לצילום של צלם האופנה הנודע הלמוט ניוטון . עירום נטול עירום. תערוכה קלילה ציצית, צילום לא מאתגר, חביב נעים. לפעמים מסקרן. כשעמדתי לפני דלת הכניסה למוזיאון בדרכי החוצה, ראיתי בעדה מחוץ למוזיאון, זוג משוחח. מראה הגבר עורר בי דחף לצלמו, הוא היה רזה, לראשו רעמת שיער בנגוריונית מקורזלת, מראה פניו מוקיוני, מסקרן רב הבעה. הוצאתי את המצלמה ונערכתי לקראת צילום. סדרן במוזיאון מאחורי גבי אמר שאסור לצלם. מכיוון שלא היתה לי באותו רגע כוונה לצלם בתוך המוזיאון המשכתי בשלי. הוא שוב הרעים שאסור לצלם. עניתי לו או.קי להרגיעו, והמשכתי לכוון את המצלמה לעבר הזוג. ואז לפתע אני מגלה את הסדרן עומד מולי וחוסם את קו הראיה שלי, כועס אדום וקפוץ שפתיים, ועוד רגע עומד להכות בי. לא היה עם מי לדבר, ובינתיים גם הזוג, אובייקט הצילום שלי, עזב את המקום. כמעט קיבלתי מכות בגרמניה. סדר זה סדר וחוק זה חוק.

היום הגענו לבית הקברות היהודי, החלטנו להיכנס פנימה, בית קברות יהודי באירופה הוא מקום. מעבר להיותו מקור היסטורי, חברתי ותרבותי, הוא מקום שמעורר אצלי את דחף החיפוש. חיפוש קרובים, הקשרים מראי מקום. גם כשאני עובר ברובע שהיה פעם יהודי, אני נדחף לחפש את הסימנים שהותירו המזוזות במשקופים. אני לא משקיע הרבה בחיפושים האלה אבל הם חלק מהדרך שבה אני מתבונן סביבי, שם. לך תבין. בכניסה לבית הקברות, ניצבה שוערת גרמניה שחילקה כיפות. נכנסתי וסימנתי לה שאין לי צורך בכיפה, שזה בסדר. היא הזעיפה פנים הושיטה את היד בתנועה נמרצת והראתה לי את הדרך החוצה – ראוס (RAUS) ! או כיפה או החוצה. ראוס !

אני חושב שלא אופייני לי בימים כתיקונם להיכנס לעימותים כאלה כמו שהיו לי במוזיאון הלמוט ניוטון ובבית הקברות. אבל זה קרה לי, נכנסתי ובמידה רבה גם יצרתי את המצבים האלה, חלק מסוים בי בחר להיות לא ממושמע לחרוג ולהתעמת עם שומרי הסף.

חלום – רבקה מיכאלי עורכת איתי ראיון על עבודתי. בעוד שבשיחה מוקדמת היא גילתה גישה אוהדת, הרי שבאולפן פני הדברים השתנו לחלוטין, היא היתה קצרת רוח וקטעה את דברי מיד בתחילתם ושידרה עוינות, במחאה על כך עזבתי את הראיון ונטשתי את האולפן. רבקה מיכאלי כעסה מאוד, הודיעה לי שנהגתי לא כהלכה כשבחרתי באקט קיצוני מאוד, ושהייתי יכול להביע את אי שביעות רצוני בדרך אחרת. החלטתי לגשת אליה ולהתנצל. נסעתי לאולפן עם אחי שנראה כמו תלמיד תיכון. הוא חיכה לי מחוץ לבניין. נכנסתי לחדרה ואמרתי לה שרשמתי לפני את הערתה ואקח את הדברים לתשומת לבי. שוחחנו על דא ועל הא וישרנו ביננו את ההדורים. כשיצאתי מהאולפן לא מצאתי את אחי. חיפשתי אותו בסביבה ולבסוף מצאתי אותו ישן בתעלה, בדיוק כמו שסבא עזריאל שכב בה. סוף החלום.

סבא עזריאל, אבי ודודי היו בעת השואה כלואים במחנה העבודה קרשניק, שם הועסקו בעבודות כפיה. סבא ואבא שימשו כרפדים ודודי בעבודות בנין ושיפוץ. כשהצבא הרוסי החל להתקדם מערבה החלו הגרמנים בנסיגה. הם לקחו עמם את הכלואים ופנו בהליכה מזרחה. בלילה בשלב מסוים החלה מנוסה מתוכננת מראש, יהודים ברחו לכל עבר, הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ירו לעברם, סבא לא הצליח לברוח ולכן נשכב בתעלה ושם את עצמו כמת, חייל גרמני ניגש אליו וירה לעבר ראשו, הכדור שרט את גבתו. סבא המשיך לשכב בתעלה, ושמע מישהו אומר עליו בגרמנית "קרוין הזקן מת".