Sub Stance

אחת מהדרכים להפחית את מספר המתמכרים היא לתת להם למות.
"יותר טוב שימותו" זו תגובה ששמעתי לא פעם במו אזני. אי נקיטת פעולות למניעת מוות ממנת יתר היא מחדל שהוא מדיניות.
אי פרסום נתונים על מספר מקרי המוות ממנת יתר בישראל הוא חלק מהקמפיין הדומם לחיסול מתמכרים.
אין לי ספק שמעולם לא ישבה מועצת חכמי הרשות למלחמה בסמים וקיבלה החלטה להמית את המתמכרים, אבל גם ההיפך אינו נכון. העלון היחיד שהופק עד כה בישראל למניעת ממות ממנת יתר נעשה ביוזמה מקומית כאשר הרשות למלחמה בסמים נמנעה מלהשתתף בו.
במדינות רבות נעשות מזה שנים פעולות למניעת מוות ממנת יתר. היום למשל התבשרתי שבאנגליה הושק אתר חדש OD999 פשוט ונגיש ובו הנחיות בהירות.
ואצלנו : יוק.
הם הביאו את זה על עצמם, אז שימותו.
פתרנו כבר את בעיות הביטחון ? העוני ? הבריאות ? תאונות הדרכים ? התחממות כדור הארץ ? אין לנו יותר בעיות ? רק ללמד את הנרקומנים איך להזריק סמים בלי למות ?
ותשובתי היא – מי שמוותר על הצלת נפש אחת, סופו שיוותר על הצלת נפשות נוספות, אחת מהן עלולה להיות מאוד יקרה לך.

רשויות הלוחמות עד חורמה בסמים נוהגות בלא חוכמה לטשטש את ההבדלים בין הסמים השונים מחשש שמישהו חלילה עלול להתפתות להשתמש בסמים משום שהם "קלים". ולכן שוב ושוב נשמעת בקירבם האימרה ש"אין סמים קלים". "כל הסמים קשים" וכיו"ב. בעולם במקומות רבים נהוג לסווג סמים לפי שלוש קבוצות A, B ו- C כאשר בקבוצת A הסמים הגורמים לנזק הרב ביותר. החלוקה לקבוצות בדרך זו היא לעיתים לא עניינית ומושפעת מלחצים לא מקצועיים. לכן, אורו עיני כשקראתי ביום שישי בלנסט (LANCET) את המאמר שנושא את הכותרת Development of a rational scale to assess the harm of drugs of potential misuse ובו הצעתם של הכותבים Nutt, King, Saulsbury ו – Blakemore לסולם אלטרנטיבי להערכת נזק אפשרי של שימוש לרעה בסמים. כל חומר נבחן על בסיס עובדות וידע מדעי, בתשע קטגוריות במימדי הנזק הגופני, הנטיה לגרום תלות וההשפעות החברתיות .
כמו כן נבחנו חומרים "חוקיים" כמו אלכוהול סיגריות גאת וחומרים נדיפים. כל חומר וחומר דורג פעמיים פעם על ידי מומחים עצמאיים ופעם ע"י רופאים פסיכיאטריים מומחים בתחום ההתמכרות. ממוצע שני הדירוגים נתן ציון בכל אחת מתשע הקטגוריות שהממוצע שלהם נותן ציון לכל אחד מהמימדים.
זהו ניסיון מעניין.

ביום חמישי הקרוב בשעה 9 בערב יוצא לדרך פרויקט חסר תקדים בארה"ב ADDICTION, כך מבשרים יוזמיו. מבצע רב מערכתי רב ערוצי המשתמש בכל הפלטפורמות הדיגיטליות ובמרכזו סדרה דוקומנטרית בת 14 פרקים בהפקת ה HBO. מטרתו : "לסייע לאמריקאים להבין את ההתמכרות כמחלה כרונית הניתנת לטיפול" – מחלת מוח. את המבצע הענק והמושקע הזה מלווה בין היתר ספר שנקרא אף הוא ADDICTION וכותרת המשנה שלו שואלת : "מדוע הם אינם יכולים פשוט להפסיק ?". קיבלתי היום את הספר ולבטח אדון כאן בו ובפרוייקט (לא התאפקתי, ניגשתי לאינדקס לאות H חיפשתי HARM REDUCTION והתאכזבתי: יוק !). מדפדוף ראשוני בספר יכול כל מי שנמצא סביבי לשמוע את אנחות הקנאה שלי – איזה עיצוב חכם ! עיצוב שמזמין את הקורא, מפנק, מגיש לו סיכומים מודגשים, אינו נותן תחושה של גודש ויחד עם זאת משרה תחושה של רצינות ומכובדות. אמרתי מעורר קנאה ? אני אומר זאת שוב.

מפקד מחוז תל אביב במשטרה, ניצב דוד צור, התייחס מוקדם יותר לבריחתו של סלע: "לצערי אנחנו מהבוקר מחפשים אחר האסיר הנמלט, בני סלע. בתשע בבוקר הוא הובא לבית המשפט בתל-אביב, אנו מתחקרים את הסוגיה איך הגיע והצליח להימלט. נצטרך קודם כל לתפוס אותו ואחר כך ואחר כך לתחקר איך אירע הדבר. ממה שידוע – הוא לא היה אזוק ברגליים והסוגיה תיבדק"
(ynet 24.11.06)

בני סלע אנס אכזרי הצליח הבוקר להימלט מידי סוהריו. הפרטים הראשונים המגיעים גורמים לגבות להתרומם לשיא חדש. אני בוחר להתייחס כבר עתה לסוגיית האזיקים.
בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בין גורמים בשב"ס לביני בסוגיית איזוק בני נוער וצעירים המגיעים לראיון לבדיקת התאמתם לגמילה מסמים ואלכוהול. אני טוען שמרכז גמילה הוא סביבה טיפולית ולכן, אני מבקש שיוסרו האזיקים מידיהם ורגליהם של הנערים מחוץ לשערי המרכז. מנגד הסוהרים מסרבים לעשות זאת בטענה שתפקידם למנוע אפשרות של בריחת הנערים. טענתי היא שמדובר בבני נוער שבית המשפט מצא לנכון לאפשר להם לבחור בתהליך שיקומי מחוץ לכותלי בתי המעצר והכלא, לכן ניתן להניח, שמדובר בעצירים ואסירים שאינם "מסוכנים לציבור" ושקרוב לודאי אינם ברחנים מועדים. שרות בתי הסוהר לא מקבל את עמדתנו ואינו מכבד את בקשתנו, שנער לא יהלך בתחום המרכז כשהוא אזוק. עמדת השב"ס נוקשה. לפיכך, הפתרון שמצאנו הוא שקודם לראיון קבלה פונים הסניגור או קצין המבחן לבית המשפט ומבקשים מהשופט לקבוע בהחלטתו שיש להסיר את האזיקים מעל ידיו ורגליו של הנער מחוץ לשערי מרכז הגמילה. ההסדר הזה רצוף בקשיים ובבעיות – שוב ושוב מסרבים הסוהרים להסיר את האזיקים בכניסה למרכז, ויש אף כאלה שדורשים שהנער יקיים ראיון קבלה כאשר הוא אזוק. וכשהדבר אינו מסתייע, כבר אירע שהם שבו על עקבותיהם לבתי הכלא וחדרי המעצר, והראיון לא נערך. מדובר בבני נוער וצעירים שהתיקים שנפתחו להם הם בדרך כלל על עבירות הקשורות בשימוש בסמים. לא מדובר בכרישים, לוויתנים או ברוני סמים. חלקם המכריע הם בני נוער קשי יום, השרויים במצוקה ריגשית קשה זועקים ממש לעזרה, ונענים לכל יד המושטת להם לעזרה.
הבוקר כששמעתי שהאנס האכזרי בני סלע הובל כאשר הוא אזוק חלקית לא הופתעתי כלל. היה לי ברור זה מכבר, שכל הקשור לאיזוק עצירים ועבריינים נעדר כל שיקול דעת הגיוני. לא אופתע כלל אם מחקר יגלה שככל שהעבריין כבד יותר ומעמדו בעולם הפשע בכיר יותר יש יותר סיכוי שינהגו בו במנהגי איזוק מקלים. כך היה, כשזאב רוזנשטיין הובל אל המטוס שהטיסו לארה"ב ! הוא פסע על המסלול בנתב"ג ללא אזיקים. רק משנכנס למטוס אזקו אותו נציגי החוק האמריקאי. וכך אירע כנראה הבוקר כשהאנס בני סלע הובל על ידי שרות בתי הסוהר לחופשי.
האצבע הקלה האוזקת בני נוער, ללא כל אבחנה, חייבת להתחלף בשיטה אחרת. פעולת הכבילה באזיקים של ידיו ורגליו של נער היא פעולה העלולה לפגוע בנפשו. הובלת הנער או הנערה בריש גלי כאשר הם כבולים היא פעולה משפילה ומבזה. לא יתכן, שפעולה זו תתבצע באופן אוטומטי, ותחול על כל עציר ואסיר.

ב 20 בנובמבר מציין העולם את יום הילד הבינלאומי. אמנת האו"ם לזכויות הילד שאושרה ע"י עצרת האו"ם והתקבלה ע"י ישראל בשנת 1991 הוא מסמך יפה וחשוב, אלא שהרשויות אינן לומדות אותו ואינן פועלות לאורו. כך גם נשחק מעמדו של חוק הנוער טיפול והשגחה חוק זה העמיד לרשות החברה את האמצעים החוקיים לספק הגנה בתנאים המירביים המיטיבים למען ילד נזקק שיש סכנה לשלומו ולבריאותו. אלא שבימינו המדינה אינה מעמידה משאבים לפיתוח וקידום שרותים וכלים לטיפול חינוך והשגחה לטובת ילדים נזקקים, וכך, הופך החוק לחוכא ואיטלולא. ילדים בסיכון גבוה נשארים ללא הגנה וללא משמורת. פקידי הסעד לחוק הנוער אינם מפעילים את סמכותם משום שלא עומדים לרשותם האמצעים הטיפוליים שיקומיים. MALES מציג בספרו The Scapegoat Generation משנת 1996 תיזה שלפיה בני הנוער הם קורבנות – שעירים לעזאזל של המבוגרים. בני הנוער, לא זו בלבד שהם מקופחים, אלא שעל פי המחבר עושים בהם שימוש ציני שיטתי, כשמאשימים אותם בתחלואי החברה.
ובישראל, אותם ילדים בסיכון, שהוצאו ממשמורת הוריהם עלולים למצוא את עצמם במשפחות אמנה, מוסדות ומעונות חסות שאינם ראויים. חלקם הופכים להיות בהעדר השגחה ופיקוח הולמים לקרבנות של חבריהם או של אנשי צוות אכזריים ומנוכרים. חשופים לשיטות "חינוכיות" או "טיפוליות" חסרות כל ביסוס מחקרי, ויותר מכך מנוגדות לכל הגיון מוסרי, – בחלק מהמוסדות הטיפוליים בארצנו עדיין נוהגים להעניש מטופלים בעונשים שמזכירים את הגרוע מכל – תליית שלט על חזהו של החניך הקטין ועליו מילה או משפט המציינים את "בעייתו", חניכים סגורים ומופנמים נענשים בנשיאת תרמיל מלא אבנים על גבם על מנת ללמד אותם לפתוח את סגור ליבם. עונשי ניתוק ובידוד הכוללים החרמה ואיסור דיבור במשך ימים רבים, הטלת עונשי עבודות משפילות או סיזיפיות חסרות כל פשר. בני נוער בסיכון גבוה שמגיעים למתקני מעצר או לבתי כלא לנוער עלולים למצוא את עצמם מופקרים לחלוטין לשרירות ליבם של חבריהם לתא או להתעמרותם של סוהרים. נוהלי האיזוק של קטינים הם חסרי כל התחשבות בנפשם הצעירה או במצבם הנפשי. קטינים מובלים אזוקים בידיהם ורגליהם כל אימת שהם יוצאים מתחומי מתקן המעצר לטיפול, לבדיקה רפואית או לראיון קבלה למוסד גמילה מסמים, זאת ללא שום קשר לחומרת עבירותיהם או הסכנה הצפויה מהם.
"ילדים זה קללה" אמר לי מטופל צעיר. והוא ידע על מה הוא מדבר. ככל שמצבם של בני הנוער קשה יותר, יורד הסיכוי שהם יתלוננו כנגד הגורם המטריד או המנצל וכנגד העוולות וההשפלות.

נוף גגות שכונת נחלאות, הנשקף מחלונותיו המזרחיים של בית המשפט העליון מרתק. זה המראה אותו בחרה ימימה ארגז לצייר. ציור רחב מימדים, שהוצג לפני שנים אחדות במוזיאון ישראל. ספק אם העולים ויורדים במדרגות בית המשפט העליון השוזפים מבטם בנוף, רואים את אחד הפרטים הקבועים בו – הקבצנית והקבצן בצומת שדרות בן צבי ורחוב בצלאל.  הקבצנית עושה בצומת ימים ארוכים, מעת לעת היא מפנה את מקומה לטובת הקבצן. היא אישה שאיבדה את גילה, הליכתה נמרצת וגופה נוטה מעט על צידו,  במשך חודשים היא צלעה, וזה היה עבורי סימן שהיא סובלת כנראה ממורסה דלקתית בעקבות הזרקה במפסעה או באזור אחר ברגל. היא עוברת בין המכוניות הממתינות לאור הירוק ברמזור, אינה פונה לבקש את נדבת הנהגים, אלא ממתינה שהם יפנו אליה. כך עוברים עליה ימים ארוכים בקיץ הלוהט ובקור המקפיא של החורף הירושלמי. פניה קשים, כואבים ואפילו מפחידים, לעיתים אפשר לזהות בהם רמז ליופי שאבד. בגדיה גבריים. עצובה, מרה וקשה. מאוד קשה. הקבצן יכול ללא כל קושי להיבלע בקרב הסטודנטים בקמפוס גבעת רם הסמוך. על גבו תרמיל גב, פניו עטורים זקן ומשקפיים ועל אצבעותיו טבעות רבות, הוא מחזיק בידו כוס פלסטיק חד פעמית ומקשקש בה מול חלונות כלי הרכב. לפעמים נסוך חיוך מוזר על פניו אולי ביטוי למבוכה. כמו חלק ניכר מקבצני הצמתים גם שני אלה הם כנראה מכורים לסמים, שאוספים שקל לשקל על מנת לממן את השימוש היומיומי שלהם בסמים. חלק גדול מהמכורים מכסים את העלויות הגבוהות של הסמים באמצעות פעילות עבריינית – גניבות, פריצות, מעשי שוד, מרמה, סחר בסמים וזנות. עם הקבצנים נמנים אלה שאינם מסוגלים או אינם מוכנים לממן את השימוש שלהם באמצעות התנהגות עבריינית, ומעדיפים לקבץ נדבות. בין המכורים נחשבת הקבצנות למדרגה נמוכה. יש בין הקבצנים המכורים חסרי בית, כאלה הסובלים מתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות), נשאים של מחלות כבד (הפטיטיס בי ו סי) ואיידס, בעלי היסטוריה של טיפולי גמילה ושיקום כושלים וסרבני טיפול. אוכלוסיה זו היתה יכולה להפיק תועלת רבה מטיפול אחזקתי באמצעות הירואין. יש בעולם מספר פרוייקטים מוצלחים שבהם מחלקים הרואין לאוכלוסיית יעד, שברקעה רב בעייתיות וכשלונות טיפוליים. טיפולי האחזקה מאפשרים שיפור משמעותי באיכות החיים ובבריאותם של מכורים אלה. אני נוהג  להניח בתוך הכוס המוגשת לחלון מכוניתי שקל. אני עושה זאת משום שאני מעריך את החלטתם לא לפגוע בזולת וברכושו ומשום שאני יודע שהמדינה אינה מעמידה לרשותם את הטיפול שהיו יכולים להסתייע בו.

"שלושה ימים של חגיגת אנשים אין סופית. קמפינג על שפת האגם, שקיעות וזריחות, יפים ויפות, זרימות ושתיקות זרוקות ונקיות, ירוקים ולבנים, מופעים וניגונים, אמנים ותקליטנים, טיפולים ועינוגים, רסטות וצמות, מאכלים ועישונים, קניות עם טבילות, הורים וילדים, גנובים ו…גנבים, בראשית וגם ברא"

אם יש משהו שעושה לי חררה אלו הם טקסטים ניואייגיים רוחניים. השרלטנות המתקתקה והתשפוכת המחורזת הריקה לא מרגיזות ממש, אבל גורמות לתחושת אי נוחות חולפת.. האי מייל שנדחף לתיבתי מטעם רובוט דואר זבל והזמין אותי לפסטיבל בראשית עף לעבר הפח, אבל לפני שנחת בתוכו קלטתי שהחברה האלה מבראשית ברא אלהים, מנסים בעצם להדיח אותי להשתמש בגראס. כך אני מפרש את המשפט המבטיח בפסטיבל "רסטות, צמות, מאכלים ועישונים". ואותי (לפחות בנושא זה) לא עשו באצבע. אין לי בעיה שאנשים בוגרים מעשנים גראס, שותים, קושרים וזוחלים בדלת אמותיהם, שיהיה להם לבריאות ויבושם להם. אבל כשהם נכנסים אלי הביתה ומציעים לי ולבני ביתי "עישונים" זוהי בעיני הדחה. יש כאן עורך דין בסביבה ? הרשות למלחמה בסמים ? המועצה לשלום הקשיש ?

ערב ראש השנה, אתם בטוחים שכל בית ישראל יתקבץ סביב שלחן החג לארוחה משפחתית. יטבול תפוח בדבש ויתמוגג. האמת שונה, ואיני מתכוון לאלה שארוחת החג המשפחתית היא הסיוט הגדול שלהם, המפגע העונתי. כי אם ליותר ויותר משפחות שאינן נפגשות כלל, או שאינן מתקבצות באופן קבוע לארוחה משפחתית. אצל יותר ויותר משפחות הארוחה המשפחתית אינה מפגש משפחתי אלא צפיה בטלוויזיה אגב ארוחה. בבתים לא מעטים, כל אחד לוקח לעצמו בקביעות אוכל, מחמם במיקרו בזמנו החופשי אש. בני נוער שמגיעים לטיפול באישפוז למטרת גמילה מסמים ואלכוהול מדווחים שוב ושוב על שבבתיהם אין ארוחות משפחתיות ואין ארוחות חג. לכן לא הופתעתי כלל לקבל היום את הדו"ח של CASA – The National Center on Addiction and Substance Abuse at Columbia University. הדו"ח קובע שכאשר תדירות הארוחות המשפחתיות הן שתי ארוחות ופחות עולה הסיכון פי שתיים לעישון יומיומי של סיגריות ולהשתכרות חודשית, זאת בהשוואה לבני נוער שסועדים סביב השולחן המשפחתי לעיתים קרובות – לפחות חמש פעמים בשבוע. לאחרונים יש סיכון נמוך ב 70% להשתמש בסמים, והם נהנים באופן כללי מרמת התנהגויות סיכון נמוכה יותר.

יתכן, שבמקום להוציא הון עתק על קמפיינים מפוקפקים "הסמים עושים אותך כזה קטן" " לנקות את ישראל מסמים" "סמים, לא תודה" , עדיף לעודד משפחות להתכנס מדי יום לארוחת ערב משפחתית. האמריקאים עושים את זה בדרכם הסכרינית והחינוכית להרגיז שלפעמים משעשעת, וגם ג'ורג' דאבל יו בוש מתגייס, אך הכיוון נכון. יתכן שאם נלמד משפחות לאכול יחד, נגיע להישגים הרבה יותר טובים במניעת עישון, שתיה ושימוש בסמים.

אומר י' ומוסיף : "הרבה יותר מחמישים, רובם מסניפים אותו. יש כאלה שבולעים אבל אז התרופה משתחררת בגוף לאט, אם אתה מסניף אתה מקבל הכל בבת אחת בבום". י'  השתמש בסמים כמו נערים רבים בעיר, עד שהכיר את א' המבוגר ממנו, מאז הכל השתנה. א' שנפגע בתאונת דרכים קיבל מרופאו את האוקסיקונטין כתרופה לשיכוך כאביו הנוראיים. התרופה עבדה טוב. אבל א' גילה שהיא עושה לו הרבה יותר מאשר סתם שיכוך כאביו, היא נתנה לו להרגיש שהוא מישהוא שלא ידע מעולם שהוא כזה. וכאשר הוא הרגיש שהוא כזה, הוא כבר לא רצה יותר להיפרד מהכזה הנפלא הזה. כשנפגש עם י' הוא ידע שגם י' מחפש למצוא את הכזה של עצמו. "ככה בקלות נפלתי לאוקסיקונטין, מי שמתחיל לא יכול להפסיק. גם לא רציתי להפסיק ".  

"אוקסי" קוראים לו ברחוב בארה"ב. בארץ הוא עדיין אוקסיקונטין. רק עניין של זמן עד שגם כאן יתחילו לכנותו כך. אוקסי נשמע קצר, קליט, חברי, סקסי ומעט קשוח. "ערב אוקסיקונטין בחדר האדום" זו כותרת המשנה מתחת לצילום בפליקר של לורן וורבי רווקה בת 26 " אני מוטרפת שכולם אוהבים להיות בסביבתה. אני הומו הלכוד בתוך גוף חצוף של נערה סטרייטית" היא מציגה את עצמה. הצילומים בפליקר שלה,  מנציחים מסיבות, בילויים בבארים – לורן שתויה לרוב או מרוממת וחורצת לשון.

האוקסיקוניטין הוא משכך כאבים בינוניים וחזקים ממכר ביותר. החומר הפעיל בו הוא האוקסיקודון Oxycodone. האוקסיקונטין נותן השפעה דומה לזו של אופיאטים ולכן הוא מהווה תחליף מצויין להרואין. " כשלא היה לי אוקסיקונטין לקחתי הרואין וזה אותו דבר" אמר י' "באוקסיקונטין אתה יודע מה קיבלת בהרואין לך תדע מה הכניסו בפנים. לקחתי איזה 2 – 3 כדורים צהובים של 40 מיליגרם, חילקתי את זה לבוקר, צהריים וערב". רוב המכורים המשתמשים באוקסיקונטין עושים זאת בהסנפה או בלעיסה, כך הם מבטלים את מנגנון השחרור המושהה של התרופה ומקבלים את כל המינון בבת אחת, השימוש בהזרקה לא נפוץ, ומאוד מסוכן כמו גם שימוש בו זמנית עם אלכוהול. בארה"ב בשנת 2004 דיווחו במחקר כ 3 מליון בני אדם בגילאי 12 ומעלה על שימוש אחד לפחות בחייהם באוקסיקונטין. שנה אחת קודם לכן דיווחו על על כך 2.8 מיליון – עליה משמעותית. ממצאים מחקריים מעלים שמרבית המתמכרים לאוקסיקונטין 87% הם בעלי היסטוריה של שימוש לרעה בחומרים, באשר ליתר, יתכן שהנתונים לוקים בחסר בגלל בעיות במודעותם של רופאים למצבי שימוש לרעה באוקסיקונטין בקרב מטופליהם. בסנטה ברברה קליפורניה מצהיר בעל בית מרקחת בשלט גדול בחלון הראווה "אין לנו אוקסיקונטין במלאי" השלט הזה מעיד כאלף עדים על היקף הבעיה. הצילום הוא של Michael Sauers  בפליקר:

בשנת 1995 קיבלה חברת Purdue Pharma את אישור ה FDA – מנהל המזון והתרופות האמריקאי לשימוש באוקסיקונטין כמשכך כאבים. היום ניתן למצוא באתר שלה התייחסות לשימוש לרעה בתרופות, וזה אומר הרבה. האוקסיקונטין היא תרופה חשובה ועם זאת יש לה פוטנציאל גבוה לגרום לנזקים בשימוש לא נכון. האם צרכן הסמים האמריקאי מעדיף את האוקסיקונטין כמוצר תעשיית התרופות על ההרואין, שבדרכו מאפגניסטן אל סוחר הסמים בקרן הרחוב סופח לתוכו מרכיבים שונים ומשונים ? או שאולי הוא מעדיף לרכוש את הסם שלו במקום מהוגן ולא מסוכן – בבית מרקחת ולא בסימטה אפלה ?

לאוקסיקונטין יש גם נקודה ישראלית, מעט כואבת לבעלים ולבעלי המניות –  חברת טבע שקיבלה אישור מה FDA לייצר ולשווק את האוקסיקונטין נאלצה להגיע לפשרה עם חברת פרדיו ולפיה תפסיק את ייצור ושיווק האוקסיקונטין, בתמורה לכך הסירה פרדיו את תביעת הפיצויים שלה מטבע בגין פגיעה בזכויות. מכירות התרופה ב 2005 הסתכמו ב 1.2 מיליארד דולר.

אני לא אוהב ”סרטי סמים“ – המוסיקה הדרמטית, המצלמה התזזיתית והטיפה הגולשת על מחט המזרק צפויים מראש . ”אם סמים היו חוקיים“ – דוקודרמה מבית היוצר של הבי.בי.סי לא נמלטת מהמלכודת אבל מעוררת מחשבה ומלבה את הויכוח.

משטרת ישראל דיווחה אתמול על טייס בכיר בחיל האויר שנתפס בשכונת הרכבת בלוד בעת שרכש קוקאין. הודעת דובר צה"ל מאשרת את הידיעה.
נמסר עוד, שהטייס מכחיש שהסם נועד לשימושו ושבבדיקת שתן לא נתגלו אצלו עקבות סמים.
למדתי לנהוג במשנה זהירות, בידיעות כאלו שהמשטרה מוציאה לעיתונות, יתכן מאוד שההר יוליד עכברון.
אבל תודו, איזה סיפור !
מלחמה. אזעקות, קולות נפץ בלב שכונה שלווה, אישה חובקת שני ילדים במקלט. עשן, קולות נפילה והתרסקות. טייס בכיר יוצא לגיחות קרביות בשמי לבנון, עיני המדינה נשואות אליו, מטפס אל תא הטייס בדרכו להשמיד משגרי טילים, לשחרר את אזרחי ישראל מאימת האוייב המר והשחצן, ולסייע באש לחיילינו המסתערים על לוחמי החיזבאללה עזי המצח. בין סדרת גיחות אחת לשניה, הוא נכנס לרכבו. סתור שיער וטרוט עיניים אוסף אליו אישה. הם אינם מחליפים מילה. משהו רע קורה להם. יחד הם דוהרים לתוך העליבות של שכונת הרכבת בלוד, בין הסימטאות המאובקות שדמויות אפורות, צלליות שדופות חולפות כרוחות רפאים. שם, במקום הנמוך ביותר בעולם, יפה התואר הטוב שבין הטובים, יוצא מרכבו וניגש אל סוחר הסמים הערבי מושיט את השטרות ולוחש לו : "עשרה". סוחר הסמים עונה לו "כן המפקד !" ומגיש את הסחורה. בעודו עושה את דרכו למכוניתו קופצים עליו הבלשים משכיבים אותו על הרצפה חובטים בו וכובלים את ידיו באזיקים. אותם הידיים שאחזו לפני שעה בהגאי המטוס. קאט.
כל מי שמכבד את עצמו, היה זורק לפח את התסריט הזה. אבל החיים מזמנים לנו לאחרונה תסריטים זולים במיוחד – אדוני הנשיא, היינו מטרידים וזה היה מזמן אני ואיציק וקצב הקטן, ועכשיו את טייס ומסטול.
אם חלילה החשד לא יופרח, על צה"ל וחיל האויר לנהוג בחכמה. כי אם הסיפור הזה נכון, אזי ניתן לומר בביטחון מסוייג שהטייס אינו יחיד! ושבסביבתו הקרובה יש עוד משתמשים או מתמכרים. הדרך הנבונה היא ליצור תנאים בצבא, שיגבירו את המוטיבציה של משתמשים לפנות לעזרה. שיהיה כדאי הרבה יותר לפתוח ולגלות מאשר להסתיר. תגובה לא חכמה תגרום לכך, שמתמכרים יסתגרו וישקיעו אנרגיה רבה יותר בהסתרת והסוואת בעייתם. אם הצבא יספק מעטפת של טיפול, תמיכה ושמירה על צנעת הפרט, עם אפשרות הדרגתית לחזור בתנאים מסוימים לתיפקוד רגיל, – ניתן יהיה לשפר מעט את יכולת הצבא לשלוט בתופעת השימוש לרעה וההתמכרות לחומרים פסיכואקטיביים ואלכוהול. כמו כן, אני מציע למטה הכללי לשקול ברצינות לצייד את מפקדי צה"ל במודיעין טוב ומעודכן, כלומר בידע בסיסי ברמת מבוא בנושא: סמים ואלכוהול – שימוש והתמכרות.
  

התחלתי לכתוב על ערך חיי אדם או  "קדושת החיים", והפסקתי. אבל אז קיבלתי את האי מייל מאנגליה, וקראתי את הנתונים של הדו"ח על מקרי מוות באנגליה כתוצאה משימוש לרעה בחומרים נדיפים. התברר שבשנת 2003 מתו 51 איש כתוצאה משאיפת חומרים נדיפים ושזוהי הירידה המשמעותית ביותר מאז 1983 השנה שבה החלו לאסוף נתונים בשיטתיות ושאז נמנו 82 מקרי מוות. בשנים שלאחר מכן היתה מגמת עליה כשהשיא היה 152 מקרי מות בשנת 1990. מדי שנה יוצא באנגליה דו"ח שנתי המגיש נתונים עדכנייים בנושא זה. משנת 1971 ועד 2003 מתו באנגליה 2103 אנשים כתוצאה משימוש לרעה בחומרים נדיפים. כלומר בממוצע מתו מדי שנה באנגליה מסיבה זו כמה עשרות בני אדם.

לשימוש בחומרים נדיפים סכנות בריאותיות רבות בגוף ובנפש, אך יחד עם זאת, ניתן לומר שמספר הפטירות באנגליה אינו רב. אבל האנגלים ממשיכים בשקדנות לאסוף נתונים, לפרסם דוחות שנתיים, להצביע על מגמות ולהפיק לקחים. זו בעיני דוגמא לקדושת החיים, או בלשון יותר נגישה – זה בעיני מופת למתן ערך לחיי אדם. נראה שדברי חכמינו "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" נפלו על אזניים אנגליות.