קפה בצלאל
נכתב בתאריך 6 בינואר 2009 מאת משה קרוןימים קרים מאוד פינו מקום ליום שטוף אור. עדיין קר אבל השמש מחממת ונעימה. ליד קפה בצלאל א. עברה על פני, לא ראיתי אותה כמה שנים, איך לא ראיתי אותה, איך לא חשבתי עליה, בכלל לא צצה לי, עדיין חובשת את כובעיה ושפתיה משוחות כתמיד "הכל בסדר ? הכל בסדר". פעם לפני אלף שנה, עוד לפני שהכרתי אותה ראיתי אותה הולכת ברחוב עמק רפאים וכתבתי בעקבותיה:
"ביום חם ראיתי \ גוף אישה עוברת \ שואב ומרפה אויר \ בשמלת בד – אויר \ מפסל גוף אחר בגופה \ פוער אגנים ברווחיה \ צורות מתנששיות \ אולי בכלל היה הכל \ אצלי שהתבייצה \ ברחוב פעמיים \ פרחו שתי ביציות \ זעירות אגב הליכתה".
איזה הכל בסדר איפה הכל בסדר. כולם יושבים ונהנים כאילו, ועוברים ושבים והכל בסדר הכל בסדר. החלום של יום שישי לא מרפה. לידנו עומדים שלושה שמשחזרים את הצלילה של האף שש עשרה ואיך שהוא לקח בבת אחת הצידה ושחרר. בבית של החייל שנפל אתמול מתחילים היום החיים הבלתי אפשריים, אני לא מכיר אותו ולא את אימו. הכל בסדר הכל בסדר. נ' סיים לעבוד בקליניקה שלו גם הוא שם לב שמני הסתפר, אשתו סיפרה אותו, נ' אומר שזה פשוט מאוד עם המכונות תספורת הביתיות. הבן שלו שחזר בתשובה משתמש בה. "כן חזר בתשובה. מזמן. הוא לא נתן לי לעשות חמין. רוצה לברור לבד את הקטניות, יצא לו חמין טוב מאוד, היה טעים". מני אומר שהשילוב הזה של כחול ואדום כל כך נפוץ, הוא רוצה להתעמק בנושא הזה, אפילו כבר רואה בעיני רוחו עטיפה של ספר "כחול ואדום" הכחול כתוב באדום האדום כתוב בכחול. אני מספר שבכיתה גימל או בית עשינו עבודות ריקמה, רקמנו מפיות אוכל. משכנו והוצאנו חוטים מהמפית ושילבנו במקומם חוטים צבעוניים, אני זוכר שבחרתי את השילוב אדום וכחול "אתה רואה" אומר לי מני בנימת ניצחון. ממש באותה שעה בעזה מתנהלת מלחמה וכאן, כאן השמש זזה והשאירה אותנו בצינה מטרידה, לקחנו את הכיסאות והשולחן והלכנו אחריה, לשבת שוב בשמש. "כמו בנס במילאנו של ויטוריו דה סיקה" נזכר מני בסצינה הבלתי נשכחת, "ממש כמו בנס במילאנו".
החלום של יום שישי עדיין רובץ עלי. ואז הגיע טרזן שלייפר, שדוף וקרח על אופנוע, שעליו מותקן מנוע המפעיל שני דיסקים להשחזת סכינים, מבית הקפה הוציאו אליו את סכיניהם, והוא בתנועות מיומנות העביר את הסכינים הבוהקים על הדיסקים המסתובבים במהירות. בילדותי היה עובר האיש הגדול והאפור בתלת אופניים והיה מרעים בקולו "שלייפן, סכינים מספריים שלייפן" ואימהותינו היו יוצאות אליו מכל הכניסות של הבלוק להשחיז את הכלים שקהו, הוא היה מכה ברגלו בזעם על הדוושה שהיתה מניעה את גלגל ההשחזה שהשמיע קולות חירחור וחריקה, הייתי נפעם מהניצוצות שהיו ניתכים ארצה ומקולו הרועם "שלייפן" המתגלגל מקצה השיכון ועד הבלוק האחרון. הכל בסדר איזה בסדר.
14 בינואר 2009, בשעה 10:49
אתה מוכשר אתה
המשחיז סכינים הזה הוא טיפוס כזה טיפוס
ופעם עבדתי במסעדה והוא בא וככ סיקרן אותי
ואחכ ראיתי אותו אחרי שנים בתל אביב ואמרתי למיקי- תנחש מה האיש הזה עושה? מה המקצוע שלו
ככה בילינו שעות
הוא מנחש ומנחש